בזכות ולא בחסד
נגמר טקס יום הזיכרון. השנה, בבית אלפא, הוא היה בסימן מלחמת העצמאות. זאת אומרת, המלחמה בה סבא שלי נהרג. אז סיפרו את הסיפורים של כולם, מההתחלה ועד הסוף. בהתחלה, חשבתי לעצמי של בסדר, אני אצליח לא לבכות השנה. אבל זה היה קרוב מדי לבית. אני לא יודע למה. אני לא יודע למה, אחרי כמעט שבעים שנה, כשאני שומע על אנשים שאפילו אמא שלי לא הכירה, אני בוכה. אבל הטקס השנה, עם הסרטונים והמראות, גרם לי לחשוב על הארץ הזאת. בעיקר בגלל הסיפור של צבי בורנשטיין. צבי בורנשטיין היה חבר בית אלפא שנפצע פציעת עבודה ולכן לא היה יכול להשתתף בלחימה פעילה. אבל הוא היה יכול, והתנדב, לעמוד בשמירה על הקיבוץ. הוא נהרג כשהפציצו את בית אלפא וחפציבה מהגלבוע. הוא היה בדרך להזהיר אנשים ולעזור להם להגיע למחסה. לא ידעתי או לא קישרתי את זה עד היום. המקום בו אני יושב עכשיו, הקיבוץ בו גדלתי, הופצץ בפגזי מרגמות. ואם חושבים על זה, אני חושב שיהיה קשה למצוא מקום בארץ הזאת ממנו לא יהיה אפשר, לפחות, לראות מקום שהופצץ או נורה או שדיממו עליו ישראלים שנלחמו על המדינה שלהם. אני לא מאמין בציביון הדתי. אני לא חושב שהארץ הזאת ניתנה לנו. אבל, ממה שאני יודע על ההיסטוריה הרלוונטית, זה המקום בו אוסף שבטים ומשפחות אקראיות התאגדו למה שבפעם הראשונה היה אפשר לכנות בתור העם העברי. ויש לנו עדויות שפה היה קיים ישוב יהודי בעבר. כעיקרון, שמפה באנו ולפה שבנו ולפה גם נשוב. אין לנו מקום מתאים יותר. אפשר עוד לדון בשיתופי פעולה וסובלנות אתנית אבל אני לא יכול, עכשיו, לסלק מהמוח שלי Continue Reading →
Posted in Me, No Category, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
My Accident
היום ראיתי את הסרטון שנמצא פה למעלה. הוא בערך 20 דקות. שווה לראות. אני אחכה. בכל מקרה, זה גרם לי לחשוב על התאונה שהייתה לי. ואם אתם חושבים לעצמכם, ‘רגע… תאונה? איזו תאונה?’ זה בגלל שלמרות שזה קרה לפני יותר מארבע שנים, למרות שכתבתי בדיוק מה קרה ברגע שהייתי מסוגל לכתוב, הרשומה הזאת הייתה נעולה עד היום. בעיקר, כי התביישתי. התביישתי שדבר כזה קרה לי. התביישתי בכך שהשקעתי חלקים ניכרים מהחיים שלי בלהימנע ממקרים כאלו ולהיות מוכן לדברים כאלו, אם יקרו, ובסוף הכל היה כאילו כלום. פחדתי. הרבה פחות לעצמי. הרבה יותר למעין. אבל מאז התאונה ההיא, כל פעם שמישהו צופר לי, כל פעם שמישהו נדחף או אולי מפספס את היכולת להידחף לפני בכביש, אני נועל את הדלתות של האוטו ומסתכל מעבר לכתף שלי לכמה דקות. כי בראש שלי זה תמיד יכול לקרות שוב. בראש שלי… זה תמיד קורה. ביום שני לפני שבוע הייתה לי עוד “תאונה”. יצאתי בבוקר עם מעין לסידורים. אחרי שסוף סוף סידרתי את תעודות הזהות שלנו עם כתובת חדשה, הלכנו להוציא תו חנייה של רמת השרון. סוף סוף היינו יכולים לחנות בעיר בה אנחנו גרים כבר בערך שנה וחצי. היה משהו שרצינו לעשות בסוקולוב, הרחוב הראשי והעמוס ביותר של רמת השרון. אז נסענו לשם, מעין ירדה ואני חיכיתי שחנייה תתפנה. אבל היה איזה טנדר מאחורי שנצמד אליי, כנראה לא מבין את הרעיון הזה של ‘לחפש חנייה’. הם עצרו לידי וצעקו עליי משהו עם “שוטר”. ניסיתי להגיב בנונשלנטיות, פשוט לגרום להם להמשיך לנסוע. אבל הם המשיכו, עצרו לפניי, ואז אחד מהם יצא החוצה והתחיל ללכת לכיווני. היה Continue Reading →
Posted in Me, No Category by Eran with comments disabled.
מוצא ליצירתיות
נהגתי להשתמש בבלוג הזה כדי לכתוב דברים שעולים על דעתי ולעתים קרובות גם כל מיני שטויות אקראיות כי הייתי צריך מקום לפלוט אליו את היצירתיות/גרפומניה שלי. אבל, כפי שרואים מי שעוקבים קבוע אחרי הבלוג, לא כתבתי הרבה דברים בזמן האחרון. ואם כן, זה בדרך כלל היה תיעוד כללי של משהו קצת יותר חשוב בחיים שלי. ואני חושב שהסיבה לזה היא שמצאתי מקום אחר לתעל אליו את אותה יצירתיות. לפני קצת יותר משנה נכנסתי חזק אל קהילת משחקי התפקידים הישראלית. זאת אומרת, שיחקתי בעבר. אבל עכשיו, התעריתי הרבה יותר. זה התחיל עם גיחת משחק בדרקוניקון לפני שעבר ואחרי זה הצטרפתי לאבירי החוף, התחלתי להנחות את ליגת ההרפתקנים וזה גם נתן לי את הדחיפה להשקיע יותר במשחק שלי. פתחתי קבוצת משחק ברמת גן שרצה לתקופה מסוימת ואז הנחיתי משחק ניסיון בדרקוניקון האחרון כמו גם התנדבתי להנחות StarFinder. ועכשיו, כל שבועיים בערך, אני ‘מופיע’ בבית המרזח בתל אביב בתור מנחה מבוכים ודרקונים 5 ואני מקבל אך ורק מילים טובות. אז, יאיי אגו! אני, כנראה, צריך לכתוב פה יותר על מה קורה, למשל, עם הלימודים שלי (חזרתי לסמסטר חורף 2018 לטכניון לעשות את הסמינר האחרון. רק עוד שבועיים וחצי להעביר הרצאה של שעה ואז אני אמור לסיים, סוף סוף, את הדרישה המעצבנת האחרונה), מה קורה עם הפרויקטים שאני עובד עליהם (הגורם האנושי עדיין באמצע שכתוב, כשיש לי זמן, והתוכנה שאני כותב נתקלת בקשיי ספריות תקשורת כי השרת צריך משהו מסוים ו-Unity כנראה לא מספק פתרון מובנה בשביל זה אז אני צריך משהו חיצוני) אבל אני מרגיש שהצורך שלי לפרוק רעיונות ולתרגל את השריר היצירתי שלי Continue Reading →
Posted in Art, Me, No Category by Eran with comments disabled.
יום הולדת שמח לבלוג
היום הוא יום השנה של הבלוג שלי. הרשומה הראשונה הייתה קצת אחרי אבל זה התאריך בו הוא עלה לאוויר רשמית. זה היה לפני 12 שנים. שתים עשרה שנים! וואו. זה הרבה זמן. כל עוד הם פועלים, וויל וויטון וג’ון סקאלזי עוברים אותי אבל לא בהרבה כמו שזה אולי נראה. היה לי אתר מעפן עוד לפני, לפני שבלוג הייתה מילה מוכרת. בכל מקרה, אני עדיין פה. הפעילות באתר ירדה בזמן האחרון כי חיים ופחות נושאים רציניים שרציתי לדבר עליהם ביחס למדיה חברתית שם אני מדבר על נושאים קלילים יותר. אבל אני עדיין חוזר לפה בשביל הדברים הגדולים. זאת עדיין הבמה שלי ופה אני מחזיק את הדברים שלי. ויש לי עוד דברים שאני רוצה לכתוב עליהם וסיכומים של חופשות שעוד לא פתחתי. וגם, אני אשמח אם כך מי שעדיין קורא פה שיגיב. רק כדי שאוכל לראות את הקהל הפוטנציאלי. וחוץ מזה, אני עדיין מתגעגע לקרן.
Posted in Me, No Category by Eran with 2 comments.
מובטל – יום ראשון (זאת אומרת שישי)
אתמול היה, רשמית, היום האחרון שלי בקומפדיה. הגרסה הרשמית היא שפוטרתי בגלל אי התאמה לתרבות החברה ולא מצאו לי מקום שמתאים לצרכים שלי. הגרסה הלא רשמית — שאין לי בעיה לכתוב אותה פה כי כבר לא ממש אכפת לי — היא שאני הגעתי לשם לפני כשנה, ראיתי מה הולך שם, ראיתי את הקוד, ורק ניסיתי כל הזמן לשפר אותו ולעשות דברים יותר טוב. למרות כל מה שניסיתי, קיבלתי התנגדות אחר סתירה אחר שלילה. עד שהגענו אל הפרויקט האחרון שלי (שביקשתי וקיבלתי רשות להשתמש בשיפורים שלי, לפחות רק עליו, ושאף אחד יגיד אחרת). ולמרות שהזהרתי מראש, עוד לפני שמשהו התחיל לנוע, שההתחלה שלו תהיה איטית, והיא נהייתה אפילו עוד יותר איטית בגלל דרישות משתנות כל הזמן של הלקוח (ואני מדבר פה על שינוי חלקים שלמים שכבר היו גמורים) ואי הספקה של חומרים והגדרות מדויקות. כל זה, תוך כדי ציפייה בעמידה באותו לוח זמנים. ובסוף, כנראה, האשימו אותי. כי אני הייתי הגורם היחידי שלא הלך בתלם אלא ניסה לעשות משהו יותר טוב. ולמי שתוהה, לא. אני לא סתם מלכלך על מעסיק קודם. כשעזבתי את Seven Elements זה היה בגלל כמה חילוקי דעות אבל לא משהו שאני יכול באמת להאשים אותם. אמרתי שהלחץ לא בריא אבל זאת הייתה הדרך שלהם ואני לא הסכמתי. הפעם, אני (בעצם לא רק אני. אני רק חטפתי בסוף) ניסיתי רק לשפר מערכת שנראתה לי כמשהו שדורש עבודה (ופחות או יותר כל מי שדיברתי איתו עליה הסכים). ועכשיו, פשוט חבל לי שהם יישארו עם מערכת מיושנת וכנראה בגללה גם לא ימשכו כישרונות חדשים. ועכשיו אני מובטל. ובאמת שמעולם לא Continue Reading →
Posted in Me, No Category, Work by Eran with 2 comments.
אל תדאגו, אני אוהב לאכול
כבר שלושה חודשים בערך שרוב הדיאטה שלי מורכבת ממשהו שנקרא פוטריציו. למי שלא טורח ללחוץ על הקישור, מדובר באבקה שהיא, בשילוב עם קצת מים, מהווה תחליף ארוחה שלמה. מבחינתי, אם אני מכין שקית שלמה כזאת ושותה את זה במכה אחת, זה מרגיש כמו ארוחה מפוצצת. למה? כי זה נוח וקל ומהיר וגם דיי זול. אני לא צריך להתעסק עם לקנות מצרכים ולהכין ארוחות ולגוון — או להשתעמם — ולדאוג לגבי איך לשמר שאריות או אולי לקחת שעה לחשוב בכלל על מה לאכול או לצאת לאכול או אפילו, בכלל, לדאוג לכל הקטע הזה של הרעב. עם פוטריציו, אני מכין לעצמי משקה פעם בכמה שעות, שותה אותו על הדרך בין כוס המים לכוס התה והרעב בכלל לא מציק לי. אז צצים האנשים ששואלים אותי למה? זה טעים? אתה לא אוהב לאכול אוכל אמיתי? כמובן שאני אוהב לאכול אוכל אמיתי. מי לא? אני גם מאוד אוהב לנהוג אבל זה לא אומר שכל יום אני לוקח את האוטו לעבודה ונוהג ב-180 קמ”ש דרך הרים ובוץ. ביום יום, בשגרה, אני עושה מה שצריך כדי לספק צורך גופני בסיסי כדי שלא יפריע לי. ומדי פעם, אני באמת משקיע וקונה מצרכים ומכין ארוחה רצינית או יוצא לאכול משהו בחוץ. ובגלל שהאוכל הרגיל שלי כל כך קל ופשוט וזול, יש לי את הזמן, המקום, האנרגיות, ויותר חשוב, הכסף וחוסר הדאגה, לפנק את עצמי כשבאמת מתחשק לי.
Posted in High-Tech, Me, Mixing, No Category, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
אני קצת שונא את עצמי כשאני חולה
כשאני חולה אני מרגיש קקה. ולא סתם מבחינה פיזית אלא זה גם דיי מבאס אותי. אני זוכר שכשהייתי קטן זה היה כיף, הייתי נשאר בבית, עושה מה שאני רוצה — שזה בעיקר לשכב במיטה ולראות טלוויזיה. אבל עכשיו, יש לי אחריות, יש לי מחיוביות. וכשאני חולה ולא מסוגל לתפקד יותר מדי אז אני מרגיש שאני מאכזב את כולם כי אני לא מסוגל לעבוד ואני לא מסוגל לקיים את המטלות שלי בבית כל כך וגם מוצארט סובל מזה כי היציאות שלנו הרבה יותר קצרות. אז אני לא מודה שאני צריך לנוח, אני לרוב מודה בזה כשאני לא מסוגל לעמוד יותר. ואני מנסה לחזור לתפקוד מהר ואז פוגע בי כי אני לא באמת מסוגל לתפקד. ואז אני מתבאס יותר. וכולם שואלים לשלומי ובאמת נשמע שדואגים לי אבל אני לא יכול שלא לחשוב שמה שהם באמת חושבים זה שאני לא עומד במחויבויות שלי. ואז אני מתבאס יותר. ואני לא יודע מה לעשות לגבי זה. זה מי שאני.
Posted in Me, No Category, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
ביקור רחוק קרוב
הלכתי לבקר את ההורים שלי בסוף השבוע. עבר קצת זמן והיו עוד כמה דברים שרציתי לעשות. לא ידעתי שעבר כל כך הרבה זמן. יצאתי ביום שישי על הבוקר, אחרי הפרק של Critical Role, ונסעתי עם מוצארט לקיבוץ. היו המון מכוניות על הכביש. כנראה שבגלל זה אני בדרך כלל מעדיף לנהוג בלילה. מכיוון שהייתי אחרי לילה קצר ובוקר מוקדם, הייתי צריך לעצור פעם אחת להתרעננות באמצע הדרך. אבל בסוף הגעתי עם מספיק בזמן בשביל ללכת לבקר את איירה בחנות הבגדים. קניתי לעצמי כמה זוגות מכנסיים חדשים וקצת גרביים. אחרי זה הלכתי לכלבו לקנות כמה דברים לבית. ביליתי כמה שעות בלדבר עם ההורים שלי על כל מיני דברים ממה קורה בחיים ועד האולימפיאדה ובדרך על המצב בקיבוץ. הלכתי לנוח קצת ואז הלכנו לארוחת ערב והמשכנו את הדיון כמו גם אחר כך כשאבא שלי לקח אותי לסיבוב בקיבוץ וראיתי כמה דברים באמת השתנו. הדרך שבה הייתי הולך כל יום לגן או לכיתה א’ כבר לא קיימת. המועדון הישן של הילדים הפך לדירה קטנה. בית הילדים שבו היינו עושים כל מיני חוגים הפך למלון קטן והחצר שלו איפה שהיה פעם מגרש המשחקים שלנו. מקומות שבעבר הדהימו אותי שאף אחד עוד לא הרס ופינה הפכו ליחידות דיור לצעירים. בונים בניינים חדשים על כל חלקה פנויה, כולל על אזורי האחסון הישנים שליד הרפת, איפה שהלכתי לשחק בתוך הכותנה כשהייתי קטן. ועל הדרך, דיברנו על הידרדרות ועל איך כל מיני אנשים מנצלים את הקיבוץ למטרותיהם ולרווחם הפרטי. ועל איך לא עושים משהו בנידון כי אין יותר מדי לעשות. וזה עצוב. וזה מעצבן. וגם עצוב. אבל בעיקר מעצבן. Continue Reading →
Posted in Humanity, Me, No Category, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.