ביקור רחוק קרוב
הלכתי לבקר את ההורים שלי בסוף השבוע. עבר קצת זמן והיו עוד כמה דברים שרציתי לעשות. לא ידעתי שעבר כל כך הרבה זמן.
יצאתי ביום שישי על הבוקר, אחרי הפרק של Critical Role, ונסעתי עם מוצארט לקיבוץ. היו המון מכוניות על הכביש. כנראה שבגלל זה אני בדרך כלל מעדיף לנהוג בלילה. מכיוון שהייתי אחרי לילה קצר ובוקר מוקדם, הייתי צריך לעצור פעם אחת להתרעננות באמצע הדרך. אבל בסוף הגעתי עם מספיק בזמן בשביל ללכת לבקר את איירה בחנות הבגדים. קניתי לעצמי כמה זוגות מכנסיים חדשים וקצת גרביים. אחרי זה הלכתי לכלבו לקנות כמה דברים לבית.
ביליתי כמה שעות בלדבר עם ההורים שלי על כל מיני דברים ממה קורה בחיים ועד האולימפיאדה ובדרך על המצב בקיבוץ. הלכתי לנוח קצת ואז הלכנו לארוחת ערב והמשכנו את הדיון כמו גם אחר כך כשאבא שלי לקח אותי לסיבוב בקיבוץ וראיתי כמה דברים באמת השתנו. הדרך שבה הייתי הולך כל יום לגן או לכיתה א’ כבר לא קיימת. המועדון הישן של הילדים הפך לדירה קטנה. בית הילדים שבו היינו עושים כל מיני חוגים הפך למלון קטן והחצר שלו איפה שהיה פעם מגרש המשחקים שלנו. מקומות שבעבר הדהימו אותי שאף אחד עוד לא הרס ופינה הפכו ליחידות דיור לצעירים. בונים בניינים חדשים על כל חלקה פנויה, כולל על אזורי האחסון הישנים שליד הרפת, איפה שהלכתי לשחק בתוך הכותנה כשהייתי קטן.
ועל הדרך, דיברנו על הידרדרות ועל איך כל מיני אנשים מנצלים את הקיבוץ למטרותיהם ולרווחם הפרטי. ועל איך לא עושים משהו בנידון כי אין יותר מדי לעשות. וזה עצוב. וזה מעצבן. וגם עצוב. אבל בעיקר מעצבן. כי החיים שלי בסדר. אני עובד בעבודה שאני נהנה ממנה, אני דואג להקיף את עצמי באנשים טובים, אני מרוויח טוב (ועם מה שמעין גם מרוויחה אז אנחנו חיים טוב ועדיין חוסכים לא רע) ועדיין יש לי מספיק זמן כדי להיות בבית לפני השקיעה (נכון לשעון קיץ), לדאוג לבריאות שלי ולעשות דברים שאני רוצה לעשות. אז אני דואג להורים שלי. אני רוצה להיות מסוגל עוד עשר, עשרים ואולי אפילו גם עוד שלושים שנה, לבוא לבקר ולדעת שלפחות הם בסדר.
ואני קצת לא יודע מה יקרה עם הקיבוץ עד אז. זה גורם לי לחשוב על הסיפור שכתבתי. שאני לא יכול באמת להכחיש שהוא מאוד מבוסס על הרגשות האלו שיש לי לגבי המקום בו גדלתי. אני רק מאוד מקווה שהמציאות לא תגיע לשם.
Posted in Humanity, Me, No Category, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.