יומן המסע של ראת’אריאל – יום 49

עם קבלת המשימה, החלטנו לטלפרט לכפר ליד ומשם לרכב ללובנאו לפגוש את הצופים שדיווחו על הדברים שקורים. אז טילפרטנו לשוורצדורף. בדיעבד, אולי המשפט “הייתי שם פעם אחת לפני בערך 20 שנה” היה צריך לעורר כמה חששות. שאלתי את אחד האנשים בכפר אם זה אכן שוורצדורף והוא אמר שכן. אז מצאנו פונדק והזמנו חדר. מרתה יצאה לדרך לפגוש את הצופים, השאירה לנו את החתול שלה. בזמן שאנחנו מחכים למרתה שתחזור, נהנים מהפרטיות שביקשנו והאוכל שהזמנו, נשמעה דפיקה בדלת. פתחנו אותה ומצאנו מאחוריה בחור מקומי בשם מארק שרצה לדעת מה מעשינו פה ואת הדגל של מי אנחנו סוחבים. הארשת הנחמדה שלו נראתה קצת לא במקום וכן שמתי לב שיש לו תליון מתחת לחולצה שבהחלט יכול להיות של הטופר. הצלחנו לשכנע אותו שאנחנו רק קבוצה של הרפתקנים שעוברים באזור בדרך לטפל בכמה צרות של מקומיים והוא הלך. בזמן שחיכינו למרתה שתחזור, שמענו דפיקה. זה נשמע כאילו זה הגיע מהחלון אבל לא היה שם כלום אז חשבתי שבטח דמיינתי את זה וזה הגיע מהדלת. פתחתי את הדלת וגיליתי שמישהו האזין לנו מבחוץ. הוא ניסה לברוח אבל תפסתי אותו לפני שהספיק והשלכתי אותו אל תוך החדר. ניסינו לשאול אותו למעשיו ורצונותיו אבל זה נראה יותר כאילו הוא חבר של אלו שהיו אצלנו קודם והוא מנסה להסתיר את זה. הוא צרח. לא הפסקתי להשתיק אותו בזמן וזה נשמע כאילו אנשים למטה שמו לב ואולי יבואו לבקר אותנו בקרוב. אז לקחתי כמה צעדים לאחור כדי לעמוד מאחורי הדלת לכשתפתח. ואז שלושה שומרים התפרצו פנימה, טוענים להגנת הישוב מפני תוקפים אכזריים. הם ניסו להרביץ לפרנץ אבל הוא הספיק Continue Reading →


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – ימים 37-49

לגבירה לא הייתה משימה מידית בשבילנו אז היא שלחה אותנו לכל מיני שליחויות נפרדות, כל אחד לפי הכישורים שלו. אותי שלחו לסייר ביערות, להיפטר ממפלצות שמטרידות את האוכלוסייה המקומית ולהעביר משלוחים חשובים. להוציא עצבים על דוב פראי או זאב איום מדי כמה ימים נתן לי לפרוק את הדחפים שלי אבל הרגשתי כאילו אנחנו לא באמת עושים משהו אלא מדשדשים במקום או מחכים. אני שונאת לחכות. ביקשתי לדבר עם הגבירה. הסברתי לה את הצורך שלי, שעזבתי את כל מה שאני מכירה כדי לקיים הבטחה שהבטחתי לאנשים שרובם כבר לא קיימים ושאם אני לא עושה משהו כדי לקדם את הפלת הטופר או השמדת הלקח אז אני מרגישה שאני מאכזבת אותם. היא הסבירה לי שמה שאנחנו עושים כן עוזר. שהאציל שליווינו, למשל, הביא איתו מתקן מוזר מהארצות ההרוסות והשתמש בו כדי לפוצץ חדר מלא בקצינים של הטופר. זה קצת עזר לי להבין והיא הבטיחה שהיא תנסה למצוא לנו משהו משמעותי לעשות בקרוב. ואחרי כמעט שבועיים של טיפול ואחזקה, הגיעה משלחת קטנה למחנה שלנו להודיע לנו שיש לגבירה משהו בשבילנו לעשות. הם סיפרו לנו על כפר ליד הארצות ההרוסות שיחידה של הטופר רצחה ואז נעלמה שם. וכל יחידה נוספת שנשלחה לשם גם נעלמה. אז שאלו אם אנחנו מוכנים ללכת לבדוק את הנושא. מבחינתי, אם יש סיכוי למצוא משהו שלא אוהב את הטופר עד כדי כך, רק תגידו לי לאן.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 35 ו-36

בילינו את רוב שני הימים הבאים בתוך החורש הבן ממדי של מרתה, בעיקר נותנים למרתה זמן לנסות למצוא אולי חפצים או איברים אחרים שלה שהלכו לאיבוד ולפרנץ להחלים ממה שעשה לעצמו. הוא התעורר באמצע הלילה הראשון בצרחה. אמרנו לו שמה שהוא עשה עבד ושיחזור לישון. לייזה הוסיפה שגם לא יעיז לעשות דבר כזה בעתיד בלי לפחות להגיד לה קודם. בבוקר, ניסיתי להעסיק את עצמי בזמן שפרנץ נח ומרתה חיפשה את הדברים שלה. אחרי סיור מהיר בחורש גיליתי שהוא דיי חוזר על עצמו. לקחתי את החכה שלה וניסיתי לדוג באגם הקטן אבל הדגים כמעט זינקו לי לידיים, מה שהפך את הפעילות לגם לא מרגיעה וגם משעממת. מרתה ניסתה ליצור קשר עם הגבירה כדי לעדכן אותה אבל משהו השתבש לה והיא לא הצליחה לייצב קשר. אני התחלתי להשתעמם כל כך שאפילו עשיתי כביסה, ידנית. לפחות המים היו נעימים. ביום למחרת, פרנץ נראה קצת פחות אפור וחיוור אבל עדיין לא ממש הצליח לעמוד לאורך זמן. מרתה, לעומת זאת, שוב עלתה באש בלילה. הפעם, אוטו היה מהיר ממני, תפס אותה וכיבה אותה. היא קיוותה שלעבור ממד יעזור לה, במקרה והאוזן לא, והתשובה לכך היא שלא. בבוקר, מרתה הצליחה לשלוח הודעה לגבירה ולעדכן אותה במה שהצלחנו לעשות. בתגובה, היא ביקשה שנלך לדורמשטאדט ללוות אציל. לא ידעתי איך להיות שירות משלוחים לרמי מעלה עוזר לנו להפיל את הטופר אבל הייתי כל כך משועממת שכל דבר לעשות היה חיובי. טילפרטנו לודיאקר ואז הלכנו בצללים עד דורמשטאדט. אני מבינה שזאת דרך יותר מהירה להגיע ממקום למקום אבל מישור הצללים מטריד אותי. זה מרגיש כאילו משהו מסוים שם לא Continue Reading →


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 34

על הבוקר, מרתה ניסתה להסיר את הסימן מהגב שלה. וזה נראה כאילו זה עובד. הסימן כבר לא היה על גבה. עשינו את ההכנות שיכולנו לקראת מה שכנראה יהיה מלכודת ואז טילפרטנו אל החדר החשוך. כמו שמרתה תיארה לנו, החדר היה קטן ונראה כמו מעבדה רעועה ונטושה עם מגוון שאריות מפוזרות על הרצפה ועל השולחן במרכז הבמה. שמתי את אחד המוטות כך שיחסום את פתיחת הדלת היחידה ואולי יעצור קצת את מי שינסה להיכנס. אחר כך הגישו לי לום והלכתי לפתוח את תיבת הזכוכית עם האוזן המרקיבה. משום מה, לא הצלחתי להכניס את הלום למקום הנכון או למנף אותו כמו שצריך אז לאחר מספר ניסיונות, מרתה הגדילה אותי ואז הצלחתי פשוט לקרוע את התיבה מהמקום. זה גרם לחלק מהבמה להתפוצץ ולהפיץ ענן רעיל שכיסה את כל החדר. זה היה צפוי, מפתיע ומעצבן במידות שוות. אז הסתכלתי אל תוך החור שנפער באבן וראיתי בפנים משהו ג’לטיני שניסה להחטיף לי. אף פעם אהבתי ג’לי, גם כשזה היה הקינוח היחיד בסביבה. מכיוון שחשבתי על זה כל הזמן, התגובה הייתה מיידית. שלפתי את האקדח שהכנתי קודם ואז הזמן האט ותוך כדי השליפה ראיתי את היד שלי, כאילו שלא בשליטתי אבל כן, דורכת את הנשק, וכשהוא היה לפני, יורה בו. ענן עשן בקע מלוע האקדח והכדור פרץ קדימה, קטן מעט עם עזיבת הקנה, ואז עבר דרך הג’לי וכמעט יצא מהצד השני. ההדף זרק את היד שלי קצת לאחור והמשכתי את התנועה כך שתפסתי את האקדח עם הזנב בזמן שהתחלתי להלום בו. הוא נראה רק דרך חור קטן ברצפה אז לא יכולתי לעשות הרבה מאשר לשלוח את Continue Reading →


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 33

בבוקר, מרתה ניסתה להטיל איזה שהוא קסם, כנראה בניסיון להוריד את הסימן מהגב שלה אבל משהו לא הצליח לה וזה נראה כאילו זה רק נהיה גרוע יותר. אחרי זה טילפרטנו חזרה אל המחנה הסודי. נאמר לנו לדבר עם האפסנאי של הגבירה. הוא נתן לפרנץ מטה, לי הוא נתן טבעת ושני מוטות מתכת עם תכונות מעניינות. מרתה קיבלה חבילה מלאה בכל טוב. מרתה הסבירה לנו כי מישהו מחזיק את האוזן שלה מהגוף הקודם. ואיבר גוף הוא קשר חזק אליה ומאפשר לאותו מישהו להשפיע עליה מרחוק. היא רוצה ללכת להביא אותה — נטייה מובנת, לדעתי — כדי לנתק את הקשר. אבל בגלל שהיא ראתה את האוזן בתוך חדר חשוך לחלוטין, היא צריכה לאסוף כמה מרכיבים בשביל לרקוח שיקויים על מנת שמי שאינו יכול יוכל לראות בחושך. אז מרתה, אחייניה ואני אספנו פטריות ועשבים ומרתה לקחה אותם להכין שיקויים. אני התיישבתי לקרוא עוד קצת. בערב, הגבירה והמכשפה חזרו עם מחליף לאיידן, אחד בשם אוטו קונץ. הוא היה בן אדם יחסית גדול בלבוש עור משונה ומשהו בו נראה לא הכי… רגיל. מרתה הסבירה את נושא האוזן לגבירה שבתורה הסבירה לנו שזה שמרתה נמצאת במחנה הסודי כשמישהו מסוגל לעקוב אחריה זה מצב ממש ממש רע ואנחנו מתבקשים לעזוב. טילפרטנו משם למקום אחר ואז חזרה לאתור. בשביל לחסוך לנו צרות, מרתה ופרנץ נכנסו לעיר לבד כדי למכור את השריון הקסום שמצאנו ואף אחד צריך. מכיוון שהיה בית קנית’ בפנים, ביקשתי שיביאו לי קצת תחמושת לאקדח. כשחזרו, מרתה ניסתה להסיר מעצמה את הקללה שוב וזה נראה כאילו משהו הצליח, אחרי שלושה ניסיונות, אבל הסימן עדיין היה על גבה. Continue Reading →


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

אתמול היה מפגש גדול

אתמול נפגשנו, קבוצת ה-Pathfinder למפגש משחק ארוך אחרי שלא שיחקנו בערך שבועיים. היה מאוד כיף. בתשע שעות זה כאילו הרצנו שלושה מפגשים קטנים. זהו, רק רציתי לציין את זה. כנראה שננסה לעשות משהו דומה בחגים.


Posted in Gaming, No Category, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 32

בבוקר, אני עדיין ישבתי על השולחן עליו שיחקנו לילה קודם, במדיטציה אבל עדיין שמה לב. מרתה הלכה לדבר עם המכשפה, כנראה על הקללות שהוטלו עליה, איך להסיר אותן או איך למצוא את מי שהטיל אותן. פרנץ הלך לדבר עם הגראף אירקסיומר, כנראה על איך להחזיר את לייזה לקדמותה. איידן הלך לדבר עם הגבירה, כנראה כדי לספר לה שהוא רוצה הצבה חדשה ואולי גם על גורלו העתידי של קוג. כשהגראף התפנה קצת, שאלתי אותו אם הוא יודע משהו על אקדחים. הוא נתן לי כמה כיוונים טובים לאיך, אולי להצליח לתפעל אותם. מרתה הלכה לדבר עם הגבירה, אולי על מה המשימה הבאה שלנו, אולי על איך אפשר להתקדם, לשבש את התוכניות של הטופר או להגיע אל הלקח. ואז היא חזרה לקרוא לנו לשיחה. פרנץ רצה לדעת אם מרתה תהיה מוכנה להחיות אותו אם הוא ירצה לחזור אבל מרתה לא רצתה לדבר על זה באותו הרגע. כשדיברנו עם הגבירה קיבלנו את החדשות שמשהו שיבש למרתה את מנוחת הלילה וביחד עם זה גם את היכולת שלה להטיל לחשים. זה אומר שאנחנו צריכים לקחת יום מנוחה בדרך ליעד הבא שלנו. כל המחנה כבר כמעט התקפל לחלוטין עד שסיימנו וכולם התכוננו לעזוב. הגראף בא להגיד שלום והעביר לי ספר שאמור לעניין אותי. לא נראה שהוא רצה שהאחרים ידעו אז הכנסתי אותו מהר לתיק ואעיין בו מאוחר יותר. מרתה ואיידן ניסו להיפרד בצורה ידידותית למרות המחלקות שפילגו אותם. ואז כולם טילפרטו והשאירו את ארבעתנו לבד באמצע היער. פרנץ הכין משהו, מכיוון שמרתה לא הייתה יכולה, וזימן לנו כרכרה מיסטית שלקחה אותנו במורד הנהר. לאחר כמה שעות מצאנו Continue Reading →


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 31, המשך

כששאר המחנה הלך כל אחד למיטתו, אנחנו נשארנו לשמור ולדבר. איידן אמר שהוא הולך להחיות את קוג. מרתה התנגדה לכך. הוא אמר שהוא הבטיח לקוג שאם דבר כזה יקרה אז הוא ינסה להחזיר אותו ומבחינתו, אם הוא לא יעשה את זה, הוא בוגד בחבר שלו, בעמית לקרב. מרתה ניסתה לשכנע אותו שזה לא רעיון טוב, שקוג לא צפוי ומסוכן ושאולי הנשמה שלו כבר מושחתת מדי מכדי להציל. הויכוח התגבר. שאלתי את פרנץ אם הוא חושב שהתנהגות כזאת היא רגילה בנסיבות האלו. גם במנזר וגם במלחמה, מעולם לא ראיתי התנהגות כזאת בין שותפים. פרנץ אמר שבחבורות מסוג זאת, דבר כזה יכול להיות אפשרי. הוא שאל אותי מה דעתי על הנושא ואמרתי לו כי אני חונכתי לקבל את המוות שלי כסיום הדרך, תהיה התוצאה אשר תהיה ושאם ינסו לקרוא לי בחזרה, זאת החלטה שלי. ולכן, אני חושבת שהחיאתו של קוג היא בינו לבין מי שמוכן לעשות את זה. אם יגיע הזמן שלי, אני אחליט באותו הזמן אם דרכי הסתיימה או שיש עוד משהו שצריך לעשות. לבסוף, איידן העדיף לעזוב את הקבוצה מאשר לבגוד בקוג. הוא לקח את המצע שלו לאזור של האצילים והלך לישון שם בזמן שפרנץ, מרתה ואני נשארנו. פרנץ התעסק עם ערכת היצירה שלו בזמן שאני התרכזתי במדיטציה.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 31, המשך

הסראפטיס, כמו שפראנץ אמר לנו תוך שהוא מנסה להעביר לנו מה הוא יודע עליה כמה שיותר מהר, הלכה קודם כל אל מרתה. וכנראה שלא הפריע לה יותר מדי שמרתה ריחפה על המטאטא שלה 20 מטר באוויר. אני וקוג, השניים הכי קרובים לכרכרה על הקרקע, ניסינו ללכת להכניע את מטיל הלחשים. אם נצליח לנטרל אותו, אולי נוכל לנטרל גם את השדה. אבל זה לא הצליח. השדה ברחה מכלוב הקרח שפראנץ סגר עליה והופיעה בתוך הכרכרה. בסוף, אני ואיידן נאלצנו להילחם איתה מטווח קרוב בזמן שקוג, שאולי לא הבין את הרעיון להכניע, השתמש בחרב שלו על הכרכרה כמו שמשתמשים בכפית על צנצנת כמעט ריקה. לא נראה שאני הצלחתי לחדור את השריון שלה ואיידן נפגע קשות. אז אני השקיתי אותו בשיקוי הריפוי האחרון שנשאר לי וניסיתי לחלץ אותו מהמקום. אבל ברגע שהגענו למרחק בטוח, הוא התעקש לחזור לקרב. קוג נפגע ממטח אנרגיה ופראנץ ניסה גם לתפוס את תשומת הלב שלה. כשהצלחתי לחזור, עשיתי את הדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו: הוצאתי שק סבך-רגל מהתיק וזרקתי עליה. החומרים הדביקים לפחות צריכים להקשות עליה להתקיף. אבל למרתה היה רעיון אחר, היא הקפיאה אותה לחלוטין, ארזה אותה בגוש של קרח. ואז, פתאום, הופיע משום מקום נחיל של עכבישים וברגע קל הרכיב דמות אדם שהפכה מאוסף עכבישים לאציל מקומי. הוא סיפר לנו שהוא האחיין של האציל שנהרג בכרכרה. אבל לפני שהיינו יכולים להתמודד איתו, היינו צריכים לסיים עם השדה. כי גוש הקרח מפשיר תוך דקה. אחרי דיון ארוך קצת יותר מדי, החלטנו לטלפרט אותה קילומטר למעלה. הנפילה בטוח תרסק ותהרוג את השדה ולמרתה אין בעיה לחזור כי יש Continue Reading →


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

No Man’s Sky is an Introvert’s Game

According to Steam, I have played for 36 hours since the game came out. I’ve got my Atlas Pass v1. I’ve only jumped a few systems so far. I’m still using the Omega bonus ship. I’ve installed about a dozen mods. That’s the sad part. That I like the game. I’m enjoying it. But I can’t deny all the complaints. I know exactly what they’re talking about. I can feel it too to a degree. And I’ve installed those mods to breathe a bit more life into it, still hopeful that the devs will add more content in the future. And after thinking about it, for just a few hours (not 36), I think No Man’s Sky is an introvert’s game. It’s not about a glorious adventure through the stars where you team up with your friends to take out pirates, track down Alosaurus size fauna, run and blast sentinels while doing… I don’t know what. No Man’s Sky is chill. It’s slow. It’s relaxed. It’s existential. Yes, there are hundreds of thousands of players out there. Every planet has hundreds of stations with about 4 out of 10 containing an alien. And the stations have an alien. And every ship has an alien. A single alien. Alone, sitting in solitary, interacting through barely understandable dialect and sometimes through a counter or even a view screen. And you’re there too, jumping from planet to planet, in your tiny ship. All alone. And the universe is proc-genned. It doesn’t care about Continue Reading →


Posted in Art, Gaming, Humanity, Philosophy, Practice, Thinking Out Loud by with 4 comments.