סתם כי רצינו לבדוק את זה וכי רציתי בעצמי לבדוק כמה מסובך יהיה לכתוב דבר כזה ב-Prolog (ממש לא מסובך, בדיוק כמו שחשבתי), אז כתבתי פרדיקט שמבצע את החישוב הזה ב-Prolog.
הנה הקובץ. וצריך מפרש Prolog בשביל להריץ אותו.
רק רוצה להגיד שאייקון 2011 כבר נכנס ל-Pre-Production ואותי כמובן שגייסו שוב.
הכנס יהיה ב-16-18 לאוקטובר.
הפעם אני מנסה לעשות טיפה יותר ושיהיה טיפה יותר מעניין אבל כמה שזה יצליח עוד צריך לראות. ממה שאני יודע, נראה כי הכנס הזה הולך להיות יותר נרחב, נוח וכיפי מאשר הקודם. אני לא בטוח מה מותר לי להגיד אז אני מעדיף לא להסתכן. כנראה שכן אפשר להגיד שהפעם העמותה למשחקי תפקידים מצטרפת להפקה בלי חששות אז יהיו גם משחקי תפקידים לרוב בכנס.
הנושא של הכנס הוא “התחדשות” אז כל מי רוצה להתחיל לחשוב על רעיון לסיפור, הנה הזמן שלכם.
אני מאוד אוהב את ה-Hacker Culture. אחד הסרטים האהובים עליי הוא Hackers, אחד המשחקים האהובים עליי הוא Hacker ואחד ממשחקי התפקידים האהובים עלי הוא Shadowrun (עם Uplink – Hacker Elite פחות הסתדרתי).
אבל אני הרבה יותר בקטע של כובע לבן. אתם יודעים, לפרוץ לתאגידים מרושעים כדי לחשוף שחיתויות או להפיל סוכנויות ממשלתיות רעות שעושות מה שבא להן ורק פוגעות בציבור.
בגלל זה, מה שקורה עכשיו עם LulzSec קצת מפחיד אותי. Wikileaks חושפים טעויות שאנשים מנסים להסתיר ולשטח את פני המשחק לטובת כולם. Anonymous לפעמים עושים דברים לא יפים אבל הם בעיקר פועלים לטובת שיוויון חברתי ואינטרנטי. אין לי מושג מה המניפסטו של LulzSec אבל לאחרונה זה נראה כי הם מכים בלי אבחנה בכל דבר שזז ובהרבה חברות משחקים.
להעיק על Blizzard? להפיל אתרים של Sony? לשתק את השרתים של EVE Online ושל Escapist Magazine?! למה?! מה הם עשו לכם?!
ומה שהכי מטריד? הם עושים את זה שוב ושוב והם מצליחים. קצת מטריד אותי אם הטרנד הזה ימשיך. מה אם LulzSec יהפכו לכוח מחשוב כמעט בלתי ניתן לעצירה? מה אם הם יהפכו להיות הענק האיסלאמי של האינטרנט, גוף כל כך חזק שכולם יפחדו להפוך למטרות שלו? המחשבה הזאת קצת מטרידה אותי.
דנזל וושינגטון הוא לוחם פוסט אפוקליפטי בעולם שעבר מלחמה גרעינית (כנראה) והוא נושא ספר מאוד מיוחד למקום מאוד מיוחד. ויותר מזה לא אומרים בהתחלה. אבל זה דיי ברור מה זה הספר ומה כל הקטע.
במקביל אליו יש לנו את גארי אולדמן בתור בעלים של עיירה קטנה שבקושי שורדת והוא מחפש ספר מאוד מיוחד בשביל להשתלט על העולם (כנראה). ויותר מזה לא אומרים בהתחלה. אבל זה דיי ברור איזה ספר הוא מחפש ומה כל הקטע.
נכון, הרעיון חלש, המשחק דיי אנמי, הסיפור ברור מלכתחילה ואין שום הפתעות.
אבל לי זה לא ממש אכפת ברגע שאני רואה את הסמל הכסוף המרובע בהתחלה. כי הסמל הזה אומר לי שאני מסתכל על סרט של ג’ואל סילבר. ואני יודע בדיוק למה לצפות בסרט של ג’ואל סילבר. וזה בדיוק מה שאני מקבל.
התצוגה מרשימה ובמקום, האווירה נהדרת, סצינות הפעולה נהדרות ומייקל גמבון מרסס עם M4.
לא ציפיתי לסרט מדהים ולא קיבלתי כזה. מה שציפיתי זה סרט פעולה פשוט ומגניב עם סצינות יפות של חרבות מתנפנפות ואברים מעופפים. וזה מה שקיבלתי.
ואם מישהו יודע איפה אפשר להשיג את Freedom, סדרת פעולה קצרת מועד גם מבית הייצור של סרטי סילבר, אני אשמח לדעת.
סדרת פעולה חביבה המבוססת על סדרה דומה וישנה יותר.
כריסטופר צ’אנס הוא מתנקש לשעבר שהחליט לפרוש ובמקום לרצוח אנשים לעזור לאנשים שאין אף אחד אחר שיעזור להם. השיטה שלו, ושל שני שותפיו, ווינסטון וגוררו, היא להיטמע לתוך החיים של הלקוחות ולספק אבטחה סמויה. וכאשר חורשי הרעות חושבים שהלקוח חשוף ותוקפים, אז צ’אנס ושותפיו מגיבים ומנטרלים את האיום.
סך הכל, מדובר בסדרת פעולה לא ייחודית במיוחד. הזווית שלהם לא כזאת מיוחדת, איכות ההפקה לא כזאת גבוהה, הכתיבה לא מרשימה יתר על המידה והסיפורים האנושיים דיי סטנדרטים. לעומת זאת, יש שני דברים שכן תפסו אותי וגרמו לי להמשיך לצפות.
אחד, סצינות הפעולה שם בהחלט מגניבות. הסגנון של צ’אנס וגוררו, שניהם היו קודם תחת אותו בעל בית, הוא סוג של ערבוביה של Brawling עם ג’וג’יטסו ואולי גם קצת קונג פו ועוד כמה דברים בפנים. מה שיוצא זה קרבות שנראים מאוד ריאלסטים ועדיין מאוד סינמטיים. וזה הופך את הסדרה לסדרת פעולה שמאוד מצדיקה את הז’אנר בו היא נמצאת. קצת מפריע לי שיותר מדי אנשים נמצאים ברמה של צ’אנס שאמור להיות בין הטובים ביותר בתחום אבל זה דבר קטן.
שני, גוררו. גוררו משוחק על ידי ג’קי ארל היילי. וכל מי שלא יודע למה זה צריך לעניין אותו צריך ללכת לראות את Watchmen שוב. כן, שוב. גוררו גונב את ההצגה כמעט כל פרק בתור ידיד ותיק של צ’אנס שעוזר לו לעשות את הדבר הנכון וההגון אבל עדיין משתמש בכל השיטות הישנות שלו בלי שום עכבות, שיטות כמו איומים, סחיטה, עינויים, פריצה ואפילו רצח ישיר של כל מי שאיך שהוא מאיים עליו. גוררו הוא מי שעושה את הדבר הנכון ואין לו שום בעיה עם כל אמצעי הנדרש כדי לעשות את זה. ובניגוד לג’ק באואר, הוא הרבה יותר אמין. וכמובן, ג’קי ארל היילי עושה עבודה נהדרת בתפקיד.
אז אם הדברים האלו עושים לכם את זה, כדאי לכם לראות את הסדרה.
אז נבחרתי להנחות את פאנל הסייברפאנק של בדיון 2011.
בית אריאלה, ב-23 ליוני. תבואו.
משעשע שצריך לבקש ממני להנחות בשביל שאני סוף סוף אגיע לבדיון.
אבל היי, זה תמיד היה בזמנים לא נוחים.
בכל מקרה, אני מקווה שיהיה כיף ושאני לא אהיה זה שיהרוס הכל. 
ואני לא מסכים עם דותן שהסייברפאנק מת. זה נכון שיש פחות עכשיו מאשר בשנות ה-90 אבל מת? באמת?
בכל מקרה, מכיוון שאני צריך להיות זה שממשיך להניע את האירוע, אני עובד עכשיו על שאלות מעניינות לפאנל. אם למישהו יש רעיונות, אני אשמח לשמוע. אני לא מבטיח שהשאלות ישאלו ראשונות או שישאלו בכלל. הן יהיו בעיקר לגיבוי.
אני לא מעריץ דברים.
אני לא מעריץ שום סוג של קומיקס, סרט, תוכנית טלוויזיה, ספר או אפילו משחק מחשב.
אני באופן כללי גם לא מעריץ יוצרים של דברים, אפילו דברים שאמוד אהבתי.
מבחינתי, הערצה היא רגש שלילי.
מבחינתי, הערצה מייצגת פולחן, האדרה לא מחויבת המציאות, ביטול העצמי מול אותו אדם, ביטול שאר התחום, החשבת תכונות שליליות של מושא הערצה וכן הלאה… זה לא נראה לי משהו שצריך לשאוף לו.
כשאני חושב על מעריצים אני חושב על חנונים שמפחדים מדאורדורנט או ילדות בנות שתיים-עשרה, אנשים שעדיין לא תפסו את עצמם בידיים מספיק בשביל להבין שהם צריכים לחיות את החיים של עצמם ולא של מישהו אחר.
כן, אני חושב ש-Half Life, Deus Ex, Max Payne, Mass Effect, Knights of the Old Republic ועכשיו The Witcher הם בין המשחקים הטובים ביותר שנוצרו.
אני חושב שהמשחק של אנדר, סאגת הבאר ו-Snow Crash הם בין הספרים הטובים ביותר שנכתבו.
אני חושב שניל גיימן, טים פאוורס, ג’ק צ’וקר ומאט וולאס הם יוצרים שאם אתם לא מכירים לפחות דבר אחד שלהם אז אתם עושים לעצמכם עוול.
Blade Runner, חזרה לעתיד והנסיכה הקסומה הם בין הסרטים הטובים ביותר שצולמו ועדיין כאלו שאני יכול לראות שוב כל רגע.
העולמות של Shadowrun ו-Star Wars הם העולמות הכי כיפיים שאני מכיר.
Lordi, Adema, Poets of the Fall ו-Seether הם להקות שמספיק שיגידו לי שהן חושבות על להגיע לארץ ואני כבר אקנה כרטיסים.
ואפילו אקח את הצעד הנוסף ואגיד שהאנשים שאני מחשיב כדוגמה ומופת והכי קרוב שאני מגיע להערצה להם הם רנדי פוש, ריצ’ארד פיינמן,וקארל סייגן.
אבל אני לא באמת מעריץ.
הערצה זה בשביל ילדים צווחניים ואנשים שחושבים שערפדים מנצנצים זה רעיון טוב.
ביום שישי הזה יש סוג של הצטלבות מעניינת שאולי נראית כמו שום דבר כשמסתכלים עליה לראשונה אבל אז מבינים שלמרות שזה עניין של מה בכך, זה לא יחזור על עצמו.
העשירי לשישי יהיה יום השנה לעובדה שאני ומעין נשואים רשמית. הוא יהיה שמונה חודשים לתאריך החתונה הגדולה ושנה ושמונה למערכת היחסים.
אז אנחנו הולכים לבלות את סוף השבוע לבד עם עצמנו. נא לא להפריע.
אבל לא לדאוג, יעלה פה עוד דיון מעניין באותו זמן כדי להעסיק את מי שמתעקש לקרוא את הבלוג גם בסוף שבוע.
אני חושב את זה כבר הרבה זמן: Rockstar Games מעצבנים בדרך שבה הם מוציאים משחקים. הם מוציאים משחקים רק לקונסולות כשאין ממש סיבה לא להוציא גם למחשב. סדרת Red Dead ועכשיו L.A. Noire יצאו רק לפלייסטיישן ואני חושב שזה ממש לא נחמד בעיקר כשמדובר על כמה מהמשחקים הנחשבים ביותר כיום, כשהחדש יותר פורץ דרך בצורה יוצאת דופן. זה מעצבן כי אני ממש רוצה לשחק במשחקים האלו אבל אני לא יכול. ולא רק כי אין לי פלייסטיישן. אני בטוח שגם אם היה לי לא הייתי מצליח יותר מדי.
אני צופה שני טיעוני נגד: לא משחררים משחק למחשב כי הפיראטיות הופכת את זה ללא רווחי.
זה באמת שטויות. טוב, פיראטיות שואבת מכירות, כן. אבל בכמות הרבה יותר קטנה ממה שראשי התעשיה רוצים שתחשבו. הרבה מאלו שמורידים משחק לא חוקית גם אחר כך קונים אותו ורוב אלו שלא עושים את זה כי הם פשוט לא יכולים לקנות את המשחק ואם לא הייתה להם את האפשרות הפיראטית, הם לא היו קונים את המשחק בכל מקרה. Valve כבר הוכיחו לנו שכל מה שצריך בשביל להעלות מכירות זה קצת להוריד את המחיר ועכשיו מוכיחה CD Projekt RED, החברה מאחורי The Witcher ובעלת GOG.com: העובדה שהמשחק לא סגור עם DRM דווקא תורמת לחווית המשחק ולהרגשה הטובה של הלקוחות.
טיעון שני: רגע, אבל מה עם משחקים כמו Crysis ששוחררו בלעדית לחלונות?
נכון, גם זאת בעיה וחבל. אבל לפחות הם חזרו בהם ב-Crysis 2. אבל למען האמת, אני מסוגל יותר להבין את הטענות של Crytek שהקונסולות היום פשוט לא נותנות להם את הכוח שהם צריכים בשביל להריץ את המשחק. זה הגיע למצב שמפתח מהצוות התלונן שלקונסולות אין מספיק זכרון בשביל כל הפרטים שהוא רצה להציג. אבל לפחות הם עשו את המאמץ להוריד את דרישות המערכת וגם אם משחררים משחק באיכות טיפה יותר נמוכה, הוא עדיין מגיע.
הסיבה שאני מעלה את זה עכשיו היא בדיוק הפוכה מהטיעון האחרון. קראתי כתבה על שחקני דיגיטליים וכצפוי, בסוף הם הזכירו את L.A. Noire. במקרה ולא ראיתם, ל-L.A. Noire יש כיום את אנימציית הדמויות הריאליסטית ביותר שאפשר למצוא במשחק מחשב. כל דמות משוחקת על ידי שחקן (חלקם מוכרים יותר) שכל פניו נסרקו ומופו לכדי תנועות פנים מדויקות לרמת הנקבוביות. הם עשו את זה כי ההבעה של המרואין חשובה מאוד לבלש שמנסה לגלות אם הוא דובר אמר, משקר או מסתיר משהו. וזה נראה מדהים. ומה הם אמרו על זה בחברה? זה לא היה איכותי כמו שרצינו כי קונסולות היום לא מסוגלות לרנדר איכות גבוהה בזמן אמת. למה יש לי את ההרגשה שמחשבים היום יכולים? כששיחקתי את Crysis 2 הודהמתי מהאיכות של הדמויות. הסביבה הייתה מרהיבה ביופייה ושוב הייתי עוצר מדי פעם רק כדי להסתכל על הפרחים ושאר הצמחים כי הם היו כל כך יפים. ואם מסתכלים על ההדגמות של מה שהמנועים הקיימים היום מסוגלים לספק, למה שלא נקבל להנות מהאיכות הזאת?
והנה עוד וידאו, שלפי דעתי, מדגים יופי למה קונסולות כבר פחות רלוונטיות היום.
בהתחלה לא הייתי בטוח מה לחשוב על הידיעה הזאת. מתברר כי אסירים בבתי כלא סיניים עובדים בכריית פחם ביום ואז יושבים מול מחשבים וכורים זהב במשחקי רשת בלילה.
כמובן, זאת התעללות נוראית. זה שעות של עבודה פיזית קשה ושוחקת ואז עוד שעות של עבודה שוחקת. והתנאים לא מדהימים וגם היחס מההנהלה לא מלבב. מה שתפס אותי הוא “הבוסים בכלא הרוויחו יותר כסף בהכרחת האסירים לשחק משחקים מאשר להכריח אותם לעשות עבודה פיזית”. והם טוענים שם שהרווח המינמלי לאסיר הוא שווה ערך לכ-2000 שקל ביום. שזה לא רע. זה יפה מאוד, למען האמת. העבודה מונוטונית וארוכה אבל זה רווח יפה.
אבל דיי מיד לאחר מכן חשבתי, הם בטח לא קוראים קורי דוקטורוב.
מה אנשים אומרים