The Less Interesting Times

“להיכשל מוקדם ולהיכשל מהר” היא מתודולוגיה מעניינת. היא כנראה נשמעת מוזר ואולי אפילו אנטי-יצרנית למי שלא מבין מה זה אומר: מה זאת אומרת להיכשל? אבל אני רוצה להצליח!
ופה אני אצטט את אדיסון. כי אולי אני לא כל כך מחבב אותו כבן אדם אבל הוא אמר כמה דברים חכמים. למשל: “אני לא יכול להגיד שנכשלתי. מצאתי עשרת אלפים דרכים בהן זה לא עובד.”
כי בדרך כלל יש עשרת אלפים דרכים בהן זה לא עובד על כל דרך או שתיים בהן זה כן עובד.

אני כותב על זה כי לאחרונה חשבתי על כך שהרבה אנשים, כולל אותי, מפחדים מכישלון מספיק כדי בכלל לא לנסות אותו כאשר אם רק ינסו אז הם אולי יצליחו. ואם יכשלו אז לא נורא, לומדים ומנסים שוב אחרת ויותר טוב.
הרי, אף אחד לא עושה כל דבר מאה אחוז בפעם הראשונה. תמיד יהיו מהמורות וכשלונות מאשר הצלחות מזהירות. וכמו שאמר אלברט לברוס בבאטמן מתחיל: “למה אנחנו נופלים? בשביל ללמוד לקום על הרגליים שוב.”

וזה בדיוק הרעיון מאחורי Fail Early, Fail Fast: אתה הולך להיכשל. אתה הולך להיכשל הרבה… קבל תיקון, אתה הולך להיכשל הרבה מאוד לפני שבאמת תצליח ותשלוט בנושא. אז כל עוד אתה נכשל, תכשל הכי מוקדם שאתה יכול, כדי שיהיה לך זמן להשתפר ולעסוק בנושא אחרי שלמדת, ותכשל מהר, כדי שתוכל לחזור מהר לניסיון הבא ולהגיע יותר מהר להצלחה.

ואני חושב שאת כל זה היו צריכים להגיד לי הרבה יותר מוקדם. את הדבר הכי קרוב לזה שאני זוכר שמעתי מאבא שלי, מעט זמן לפני הגיוס, כשהוא אמר לי שאם המדריך שואל את הפלוגה מי יכול לירות במאג אז להגיד שכן, גם אם אתה לא בטוח.
חשבתי על כל הנושא הזה כי נראה לי שבהרבה דברים שאני רוצה לעסוק בהם עכשיו, אני מאוד מאחר כי התחלתי בהם מאוחר בגלל הפחד. ולמען האמת, אני עדיין עושה את זה. עכשיו בעיקר בגלל לחץ זמן אבל עדיין. אני לא מתנדב יותר לאגודה, למרות שאני רוצה, כי אני רשימת הכישורים הנדרשים או דרישות הזמן מפחידה אותי. ואני לא מתנדב להיות סגל בכנסים או לקחת תפקיד בכיר כלשהו כי מהנסיון הקיים שלי בלארגן דברים, אני חושש שאני אדפוק את הכל. אני כרגע רק מתכנת צעיר וחדש מסיבה שאני אפילו לא יכול לחשוב עליה ואני מעולם לא הנחיתי מערכת משחק תפקידים (למרות שאני משחק כבר לפחות 14 שנים) כי פחדתי מהעול הנדרש.

אני מקווה שאני אוכל לתקן את זה בעתיד. ופה אני פותח קטגוריה חדשה באתר שאקרא לה Life Lessons: כל הדברים שאני חושב עליהם שאני חושב שהם נסיון או ידע שכדאי ללמוד ממנו לחיים טובים יותר. גם אם אני לא הספקתי ללמוד את זה. אז אני הולך גם אחורה עכשיו, לסמן את כל הרשומות הקיימות.

תמיד צריך כותרת גדולה וחזקה כדי למשוך תשומת לב, לא? אני יודע שאני כנראה אחטוף הרבה על זה אבל אם אנחנו כבר אז אבהיר שאני לא דורש שיבטלו את יום הסטודנט, אני יודע שאין הרבה מה לעשות כדי להזיז או לשנות כזה דבר ענק אבל הנה הסיבות שלי למה הוא מעצבן אותי.

הכל מתחיל מחוסר נגישות לזרמים זרים: אני לא בזרם המרכזי. אני בשוליים מכל מיני סיבות. זה יותר מעניין אותי ואולי כתוצאה מכך שאני תמיד חייב לעשות דברים אחרת, בדרך שלי. יום הסטודנט הוא, תכל’ס, חבילת הופעות, כמה דוכנים לא מרשימים ואוכל יקר מדי. ובדרך כלל (חוץ מפעם אחת שאני זוכר) אין מספיק הופעות מעניינות בשביל להצדיק בשבילו אפילו 20 שקל.
חוסר ‘אלטרנטיבה’: וחוץ מאותה פעם אחת שאני זוכר, אין רחבה אלטרנטיבית ואין מתחם משחקים. שאלו, מבחינתי, היו שתי המשיכות העיקריות בכל מקרה. אז דחיקה של המיעוט שלי לטובת מיעוטים אחרים גם קצת מעצבנת.
אין מקום: ואז, בשביל כל הבלגן הלא מוצדק הזה, חוסמים את הטכניון. טוב, הוא לא חסום לגמרי. אבל כל המרכז שלו, מאולמן ועד צ’רצ’יל, מטאוב ועד פישבך, חסום. ציר התנועה העיקרי שלי, ואני בטוח של עוד הרבה אנשים, מנותק. וכבר קרה לי שרציתי ללכת לעבוד בטאוב בזמן פסטיבל הסטודנט והייתי צריך לעקוף חצי מהטכניון רק בשביל לגלות שהחווה בכלל סגורה.
רעש משבית: ואם בכלל מצליחים למצוא מקום לעבוד אז אי אפשר להתרכז יותר מדי בגלל הרעש. אולי במהלך הפסטיבל לא לומדים אבל זה לא אומר שאין שיעורי בית. ואם אני לא נהנה, אני לפחות רוצה לעבוד. ואי אפשר לעבוד כי הרעש חודר לכל מקום. ולא רק במהלך הפסטיבל עצמו. כפי שהודגם לי יפה במהלך כתיבת שורות אלו, יש רעש גם במהלך הלימודים עצמם.

בנוסף על זה, פעם אחת רציתי ללכת לראות סרט. אז ברחתי מהטכניון לקולנוע. אבל כשחזרתי, הייתה מכונית אבטחה שחסמה לי את הדרך אל מגרש החנייה של המעונות. פשוט אי אפשר לעבור, אמרו לי. אבל אני גר פה, אמרתי. אי אפשר לעבור, אמרו לי. אבל אני רק רוצה לחנות במקום בו אני תמיד חונה, אמרתי. אי אפשר לעבור, אמרו לי. וזה פשוט מעצבן.

קוראים יקרים, נסו לענות על השאלה בכותרת בהתאם לפרט המעניין הבא.

קראתי היום עיתון מול המחשב. ידי הייתה על העכבר. וכשסיימתי פסקה ניסיתי לגלול את הכתבה כלפי מטה.

I chose to compare these two phones because they are both leading smartphones in the world today. The iPhone has maneuvered itself into the world stage by being an Apple niche product with great design and an avid following, and is now one of the most talked about devices on the planet. The Droid 2, and specifically, the Droid 2 Global, is a QWERTY slider phone, with a full physical keyboard, is loaded with the open Android operating system and powered by a 1.2GHz CPU, making it one of the most powerful and most useful phones today.
On the surface, they are both quite the same: They both feature a very high resolution display, a high res camera, lots of RAM, good battery and are lightweight.
However, there are differences that sometimes make the world of difference. The more subtle ones are the screen, the processor, dimensions, and the talk time.
Although the Droid 2 G’s screen is slightly bigger, a 3.7″ vs the iPhone’s 3.5″, the iPhone presents a crisper image with a slightly higher resolution screen, 329 points per inch vs the Droid’s 264 PPI. The Droid is the first to feature a 1.2GHz processor while the iPhone still uses a 1GHz CPU. Both of their dimensions are roughly the same except for thinness: the iPhone is 9mm thin and the Droid is 14mm. But, considering the Droid features a full keyboard, this is hardly surprising. And while both phones provide several hours of talk time, the Droid 2G offers 8.3 hours and the iPhone only 7.
The bigger differences between the phones are storage capacity, application access, video capture capability, weight
The iPhone comes with 32Gb of internal storage space while the Droid only has 7GB, but the Droid also has a MicroSD card slot which allows for up to (according to current standards) 32 more gigabytes of storage. As far as applications are concerned, although the iPhone has access to the bigger Apple Store, the Android Market is less restricted and thus offers more variety and less censorship. In the case of video capture you do have to hand it to the iPhone for capturing 720p video while the Droid can only do DVD quality. And the iPhone also takes the cake for weight, being almost 30 grams lighter. Yet again, this is probably a consequence of the full keyboard and not unexpected.
So overall, the iPhone, with almost no standard ports, no memory extension, no Flash support and a price tag in the near 600 EUR, pales compared to the open and supportive Droid which has some minor flaws.

Brought to you from the Communication in English class.

פורסם ב-New Scientist ב-29 לנובמבר 2010.

לקלל מחשבים, לדבר עם צמחים, אפילו להעמיד חזירים למשפט: האנשה היא אולי פעולה לא הגיונית אבל כך אנו מתמודדים עם עולם אפאתי.

זה היה מקרה ברור מלכתחילה. פולש נכנס לביתו של ג’האן מרטין כאשר הוא ישן, הרג אותו בשנתו והתעלל בגופתו. העדים ראו נקבה נכנסת אל הבית ביום ההתקפה. היא נלקחה למעצר ונשפטה. הבעיה היחידה היא שהפושעת הייתה חזירה.
המשך קריאה »

זה משהו שהבנתי אתמול: מתוך 21 הנופלים בקיבוץ, אני מבוגר מ-17 מהם.

הם כל כך מעלינו ובאותו הזמן כל כך אנחנו.

הם האנשים שמקבלים עיטורי עוז ומגייסים שני טנקים כדי לרדוף אחרי חרדון.
הם האנשים שאחרי יום ארוך כגלות ופקודה להתארגן לעוד תקיפה פשוט מחייכים.
הם האנשים שמסוגלים לדרוש יותר מהמקסימום ולהגיע לפני כולם כדי להכין את הקפה האישי של כל אחד.
הם האנשים ששולטים בכל כלי שהם מרימים ושולטים בכל תחום והולכים לבקר את סבתא לפחות פעם בשבוע.

אולי זה חלק מהנטייה שלי לז’אנר הסופר גיבורים.
אלו הם הסופר גיבורים.
אלו האנשים משכמם ומעלה.

וכשאני שומע על מישהו שהסתער, חטף כדור ואז קם והסתער שוב, אני לא יכול שלא לתהות כמה אני שווה מולם.

אה, כנס עולמות. נגמר. היה כיף. זהו. אפשר להמשיך הלאה.

לא, יש לי עוד מה להגיד עליו. אני לא אתן הפעם play-by-play בעיקר כי אין לי כוח. אני אתן סיכום. הסיכום שלי בתור הכנס ה”אני כבר לא ממש סופר” בו אני מסונג’ר להיות אחראי המשחקים. אבל על זה עוד מעט.

כן הלכתי לכמה הרצאות ואירועים עליהם אפרט מעט. ההרצאה על פרדוקסים של נסיעה בזמן ואיך הם לא באמת פרדוקסים נתנה לי כמה דברים מעניינים לחשוב עליהם והציתה כמה ויכוחים מרתקים על איך צריך לנסוע בזמן.
ההרצאה של קרן אמבר הייתה, כרגיל, כיף. היא בדרך כלל מביאה את הזווית שלה על כל מיני רעיונות שהוצגו בקשר לנושא. וזה מעניין כי היא מביאה כל מיני טקסטים שבחיים שלי לא שמעתי עליהם וחלק גדול מאלה שכן שמעתי אליהם עוד לא קראתי. אז זה מעניין. והרבה מהמקורות שלה הם משחקים שזה בדרך כלל נושא שלא נוגעים בו.
ההקלטה החיה של תסכית הייתה מגניבה. התסכית של יעל פורמן מצחיק, הבימוי של רותם ברוכין רק מוסיף והוספת מתנדבים מהקהל הייתה מגניבה.

הכנס הזה שוב, בתור נציג המשחקנים בפורום הפעילים של האגודה, מוניתי להיות אחראי על המשחקים. אני מניח שהם עושים את זה גם כי יש לי מזוודה מלאה במשחקים שאפילו בכנס אחד אי אפשר לשחק את כולם. ניסיתי לאזן כמה שאפשר בין הדרישה שאני אהיה בפונדק, אריץ משחקים ואוודא שהכל הולך כמו שצריך, לבין הרצון שלי להסתובב קצת ולחוות כנס. אני חושב שדיי הצלחתי. למרות שלפעם הבאה אני צריך לעדכן את הנהלים שלי, להכין רשימה מיועדת של משחקים להשאלה ותדריך קצר לשימוש במזוודה.

סך הכל, נהניתי מאוד. היה חבל שמעין לא יכלה להצטרף. אבל היה כיף.
דברים מעניינים שעשיתי בכנס: (1) הסברתי לשלושה ילדים על משחקי תפקידים ועודדתי אותם לקנות את החבילה של מו”ד (כן, יש משחקים יותר טובים אבל הם רצו קרבות וטקטיקה). (2) מצאתי את החבילות האדומה, הכחולה והשחורה המקוריות של מו”ד במצב טוב. יופי של נוסטלגיה אבל אני לא משחקי מו”ד גרסה אחת. (3) הראיתי לכל מיני סדרנים את ה-Psychic Paper שלי אבל הם כנראה אומנו כדי להתנגד לזה ועדיין ביקשו ממני כרטיס כניסה. (4) הרצתי משחקים בהם המטרה הייתה להביס אותי במשחק שלי. שניים הצליחו מספיק טוב בשביל לזכות בפרס.

סך הכל, אני חושב שגם הרעיון של Beat the MIB עבד טוב. בא לי לעשות אותו שוב. בא לי לעשות טורניר. טורניר Munchkin Quest בו המנצח הסופי מקבל את המשחק הביתה. אולי באירוע הבא של המשחקיה.

קראתי ראיון עם ‘מדען אימאם‘. אוסאמה חסן הוא מרצה בכיר למערכות מידע באוניברסיטת מידלסקס בבריטניה והוא גם אימאם, מנהיג תפילה, במסגד אל-תאוויד במזרח לונדון.

הסיפור בקצרה: הוא ניסה להסביר לאנשים איך תורת האבולוציה מסתדרת עם פירוש של הקוראן ודיבר על כך שפירושים קיצוניים ופונדמנטליסטים של הקוראן אינם הדרך הנכונה. בדצמבר, הגיע לאוניברסיטה מבקר מסעודיה וכאשר נשאל האם זה ראוי שאדם שמאמין לאבולוציה ינהיג תפילות הוא ענה שלא. משם המשיכו מסע ההכפשות, הדרישה לסילוקו מהמסגד בו היה במשך 25 שנים וקבוצה קיצונית מטורפת אחת אפילו איימה עליו בחייו. הוא נאלץ להוסיף אבטחה על ביתו (סך הכל, יש לו ילד קטן), לשחרר הודעה כי הדברים לא נאמרו כפי שהתכוון אליהם והוא אפילו זנח את הנושא לעכשיו כי הוא לא מוכן לסכן את חייו בשביל זה.

אני חושב שזה מאוד לא בסדר. אני לא מתכוון לכך שזה לא בסדר שהוא לא מוכן לסכן את חייו בשביל האמת שלו. אני מתכוון לכך שזה לא בסדר שהוא צריך, שלכך זה הגיע. זה הופך את כל הנושא למאוד בעייתי. כי כשכך המצב, המאבק אינו הוגן. הצד המתנגד להארה מוכן להשתמש באלימות, יודע מול מי להשתמש בה ולרוב גם דיי מסוגל להוציא אותה אל הפועל. הצד המנסה ללמד לא רוצה להשתמש באלימות , לא יודע בדיוק אלו אנשים עומדים מולו ולכן גם הגופים העומדים לרשותו לא ממש עושים משהו באמצעים הלא-אלימים העומדים לרשותם.

וזאת הבעיה שלנו במאבק. זאת בעיה מאוד חמורה כאשר צד אחד מסוגל כמעט חד משמעית להשתיק את הצד השני. ולמספרי האמת יש שתי אפשרויות: כמו האימאם, לפעול בגלוי ולהיות חשופים לאלימות, או כמו המשתמשים ב-YouTube, לפעול בצורה חסויה יותר אבל להיות פחות משפיעים. וזה כל כך מצער אותי שככה זה עובד. והבעיה היא שאם אותו אימאם יתלונן על כך שמאיימים עליו באלימות, מה אפשר לעשות? המשטרה יכולה לנסות לחקור אבל בלי חשודים ישירים זה יהיה מאמץ ארוך ומפרך שהם כנראה לא ירצו לקחת. או שהמשטרה יכולה לשים עליו מעקב ולנסות לתפוס את מי שיתנכל אליו ישירות, דרך פעולה ששמה אותו כמטרה וגם יכולה לקחת הרבה זמן אם בכלל תצליח. או שאפשר להציב עליו שמירה, עניין יקר מאוד שיכול שלא להיגמר לעולם.

אני חושב שאולי דרך הפעולה היחידה היא מחאה כללית של העולם הנאור נגד האיומים האלו. אבל איך אפשר לארגן דבר כזה וכמה זה באמת יעזור? לא מזמן צוות שלם של האו”ם נרצח, שניים מהם בעריפת ראש, בגלל שכומר דביל בארצות הברית שרף קוראן. הדרך היחידה, אני חושב, להילחם בגל עולה של אלימות היא להרים נגדו גל שלם של אנשים שמוכנים לעצור את זה. אבל איך? אני שונא שאנשים שרק רוצים לדבר, להגיד את האמת, מושתקים על ידי גורם שפועל בדרכים לא מודרניות ולא חברתיות רק בגלל שהוא גדול וחזק. אבל מה אפשר לעשות? הצעות?

אני מודה שאני עושה את זה קצת בשביל הגימיק אבל ראיתי חדשות לפני רבע שעה על כך שאוסאמה בין לאדן מת.

מעיקרון, אני לא לוקח את Fox ברצינות אבל אם ABC ו-CNN מאשרים אז כנראה שיש בזה משהו. ממה שאני מצליח להבין, זה היה מאמץ משותף של צבא ארה”ב, צבא פקיסטן וצוות של ה-CIA שתקפו את מקום המצאו של בין לאדן לפני שבוע, הרגו אותו בחילופי האש ותפסו את גופתו. הסיבה לדחיית פרסות החדשות היא השגת אישור DNA שזה הוא. וזה מה שהם השיגו היום.

אז בין לאדן מת, מה שאני בטוח שיפריע קצת לתזרים המזומנים של הטרוריסטים האפגנים אבל לא יותר מדי למי שבאמת נחוש. אני מניח שנאלץ לחכות ולראות כמה זה באמת יתרום למלחמה בטרור.