בדמותנו: למה אנחנו מתייחסים לדברים כמו לאנשים
פורסם ב-New Scientist ב-29 לנובמבר 2010.
לקלל מחשבים, לדבר עם צמחים, אפילו להעמיד חזירים למשפט: האנשה היא אולי פעולה לא הגיונית אבל כך אנו מתמודדים עם עולם אפאתי.
זה היה מקרה ברור מלכתחילה. פולש נכנס לביתו של ג’האן מרטין כאשר הוא ישן, הרג אותו בשנתו והתעלל בגופתו. העדים ראו נקבה נכנסת אל הבית ביום ההתקפה. היא נלקחה למעצר ונשפטה. הבעיה היחידה היא שהפושעת הייתה חזירה.
מסמכים היסטורים מתעדים לפחות 200 תיקי משפט בהם חיה היתה הנאשמת העיקרית. אז המקרה הזה ב-1457 הוא בשום פנים ואופן לא ייחודי. הנאשמים קיבלו עורכי דין ורותקו לכלא בזמן המשפט. לפעמים הם גם זוכו – אתון שעמדה למשפט על התערטלות בפומבי זוכתה לאחר שתומכים מקומיים העידו כי היא הייתה “יצור הגון ביותר בכל מאפיין של חייה”. כאשר חיות אלו נמצאו אשמות, לעומת זאת, הן לרוב נתלו כמו כל פושע אנושי.
כאנשים משכילים והגיוניים, קל לנו לגחך על נסיונות לשפוט חיות בבית משפט – אבל לא צריך להיות פזיזים. אחרי הכל, האנשים שהיו מעורבים היו תחת השפעה של תכונה שמשפיעה על כולנו מדי פעם. הם האנישו.
אולי אתה מדבר עם חיות, נותן למכונית שלך שם, או צועק על המחשב מדי פעם. או אולי אתה מאמין באלוהים אישי.
“אנחנו בנויים מראש לראות דברים דמויי אנוש בכל מקום,” אומר סטוארט גות’רי, אנתרופולוג באוניברסיטת פורדהאם בעיר ניו יורק, שתיעד את ההאנשה שפושה בכל דתות העולם.
למרות נפוצות התכונה המוזרה הזאת בחיי היום-יום, מדענים בעיקר התעלמו ממנה עד לאחרונה. עכשיו מחקר ההאנשה פורח, עם עבודות חדשות המגלות איך ולמה המוח שלנו נוטה לעשות זאת. מתברר כי לתופעה יש השלכות מרחיקות לכת על התנהגות אנושית והיא מסבירה, למשל, מדוע מהמרים או סוחרים בבורסה נוטים לדחוק במזלם יתר על המידה. והמחקר אולי גם יעזור למהנדסים לבנות גרסה של העוזר המשרדי של מיקרוסופט, “קליפי”, שלא תרצה לחנוק.
אין ספק כי האנשה מושרשת בטבע האנושי. כמה מפיסות אמנות המערות העתיקות ביותר מראות דמויות שהינן חצי אדם וחצי חיה, ומעידות על כך שהתכונה הזו כנראה הייתה קיימת כבר באבותינו של לפני 30,000 שנה לפחות. מאז, דמויות מואנשות הפכו לנפוצות באגדות ודת, וחלקן שרדו עד היום. דמויות כמו ג’ק פרוסט, לדוגמה, אמא אדמה וכמובן, אלוהים.
תרבויות עתיקות היו מודעות מאוד למאפיין משונה זה של הפסיכולוגיה האנושית. זינופאנס, פילוסוף ביוון העתיקה, טבע את המושג האנשה לפני 2600 שנה. הוא הבחין כי אנשים סוגדים לאלים שדמו להם עצמם: היוונים הקשיבו לאלים בעלי עור לבן בזמן שהאתיופים העדיפו את שלהם כהים יותר. מהבחנה זו, הוא צפה כי אם סוסים וחמורים מאמינים באלים, אלו שלהם יהלכו על ארבע. כנראה שהיה משהו במה שאמר. פרימטולוגים תיעדו התנהגות מרתקת בשימפנזות לה הם קראו “ריקוד הגשם”: כאשר סופת רעמים מתקרבת, הם לפעמים טיפסו על עצים, שברו מהם ענפים ונפנפו אותם בזמן שצעקו על העננים – כאילו התעמתו עם זכר יריב. יתכן ופרימאטים אלו “משמפנזנים” את הסערה – מנפנפים את מקלותיהם אל מול זאוס שעיר מפרקים שזורק עליהם ברקים מצמרת עץ מלכותית בשמיים.
פסיכולוגים מודרניים לרוב התעלמו מהאנשה, עד לפני כ-10 שנים, כאשר צמד זרמים במחקר פסיכולוגי שמו לבסוף את התכונה באור הזרקורים. דבר ראשון, הפסיכולוגיה של הדת הפכה להיות נושא אופנתי יותר ויותר, גורמת לחוקרים לתהות למה רוב הדתות מציגות אלים דמויי אדם. והפופולריות הגדלה של אוואטארים בסביבות מדומות כמו Second Life גררה איתה עניין גובר בדרכים בהן אנו באים במגע עם ישויות לא אנושיות.
קודם כל, פסיכולוגים שחקרו את התופעה רצו להבין מה קורה במוח שלנו כאשר אנו מאנישים. לניקולאס אפלי, פסיכולוג חברתי בפקולטה לעסקים באוניברסיטת שיקגו, היו כמה רעיונות. הוא חקר את הנטייה שלנו לחשוב בצורה אגוצנטרית, זאת אומרת שאנחנו משתמשים בהעדפות שלנו כדי לצפות איך מישהו אחר יגיב לבדיחה גסה או מתנה.
“זה גורם ידוע מאוד לקניית מתנות גרועות,” אומר אפלי.
הצעד ההגיוני הבא הוא לשאול האם אנחנו גם משתמשים במוח שלנו כבסיס לצפיית מחשבותיהם של יצורים לא אנושיים. אז ב-2004, אפלי וג’ון קאצ’יופו, גם מאוניברסיטת שיקגו, החליטו לבדוק את הרעיון.
הצמד ביקש מקבוצה של מתנדבים לחשוב על האמונות שלהם, האמונות של אנשים אחרים ואמונותיו של אלוהים בקשר לנושאים כמו עונש מוות בזמן שהביטו בפעילות המוח שלהם עם סורק fMRI. כמו שאפשר לצפות, בהתאם לעבודתו הקודמת של אפלי, הפעילות המוחית הייתה מאוד דומה כאשר הנבדקים חשבו על אמונותיהם שלהם או של בן אדם אחר. אבל הדמיון החזק ביותר היה כאשר הם חשבו על אמונותיו של אלוהים. אז הפעילות המוחית הייתה כמעט זהה לחלוטין לזאת שנראתה כאשר הנבדקים חשבו על השקפתם שלהם. כך גם היו הדיווחים האישיים, כאשר הם סיפרו לחוקרי כי הם חושבים שדעותיהם האישיות קרובות יותר לאלו של אלוהים מאשר לאלו של ביל גייטס או ג’ורג’ בוש למשל.
התוצאות, שפורסמו בדצמבר האחרון בפרסומי האקדמיה הארצית למדעים (גליון 106, עמוד 21533), כנראה מאשרות את ההנחה שאנשים מסוימים משתמשים ברעיון של אלוהים כדי להעלות את ערכן של אמונותיהם, מרגיעים את עצמם עם הידע כי אלו שלא מסכימים איתם יבלו נצח בגהנום. לאפלי זה סימל משהו גדול יותר: ככל שיש לנו פחות עדויות לגבי דעותיו של אחר – ולאלוהים יש לנו מעט מאוד בהחלט – כך יותר סביר שנקרין את האמונות שלנו אל החללים. אותו הדבר כנראה גם נכון לכל דבר אחר לו אנחנו מייחסים אישיות או מחשבה עצמאית, כמו המכונית שלנו, הצמח שלנו או חיית המחמד שלנו.
עוד עדות לכך שאנחנו משתמשים באותם תהליכים ניורוניים על מנת להבין את התנהגותם ומחשבתם של בני אדם וישויות מואנשות הגיעה מסריקות מוח שנעשו על ידי כריסטיאן קייזרס, מדען מוח חברתי במרכז הרפואי האוניברסיטאי גרונינגן שבהולנד. תחת סורק fMRI, מתנדביו ראו שני סרטים: אחד בו שני אנשים דחפו או רדפו אחד אחר השני, ואחר בו האנשים הוחלפו על ידי עיגול וריבוע. שני הסרטים הפעילו את “מערכת ניורוניי המראה” בקליפות הטרום-מוטורית וסומאטוסנסורית – אזורים במוח שמגיבים לפעולות של בני אדם אחרי ועוזרים לנו להתמודד חברתית. “האזורים במוח שהופעלו היו כמעט זהים,” אומר קייזרס. “אנשים חשבו שהצורות הגיאומטריות האלו דחפו אחד את השני בצורה מאוד מכוונת.”
מגובים על ידי עדות משכנעת זו שהמוח שלנו באמת חושב על עצמים דוממים באותה צורה בה הוא חושב על בני אדם אחרים, החוקרים החליטו לבדוק את הסיבות למה פיתחנו תכונה זאת מלכתחילה.
אחד מההסברים הברורים ביותר הוא שזה נסיון להבין עולם מלא בחוסר משמעות. לבני אדם יש נטייה לחפש רמזים שימושיים בטבע, אפילו אם הם לא שם, כי התגמול עצום במעט המקרים בהם יש סיבה לדאגה. לדוגמה, אנחנו נכנסים למגננה כאשר אנחנו שומעים רחש בשיחים, למרות שהצליל זניח ב-99 מקרים מתוך 100, רק בגלל שזה יציל את חיינו במקרה היחידי שבו זה באמת טורף כלשהו שרוצה לאכול אותנו. הרבה אמונות טפלות הן כנראה הרחבה של התנהגות זו (New Scientist, 4 לפברואר 2009, עמ’ 30) והאנשה לא שונה מכך. “לא הייתי אומר שהאנשה בעצמה היא סוג של הסתגלות,” אומר גות’רי. “היא טעות מההגדרה. אבל האסטרטגיה שמובילה אליה היא לחלוטין הסתגלות.
לצפות את הלא צפוי.
בהתאם להשערה זאת, קציופו, אפלי והדוקטורנט שלהם לשעבר אדם וואיץ, עכשיו באוניברסיטת הארווארד, מצאו לאחרונה כי סביר יותר להניח שנאניש כאשר אנחנו פוגשים במצבים או ישויות בלתי צפויים. למשל, הנבדקים שלהם השליכו כוונות, תודעה ורגשות הרבה יותר על מתקנים לא צפויים כמו שעוני, שעון מעורר שמתגלגל אל הרצפה ובורח ברגע שההשכמה מופעלת, מקשה על המשתמש לתפוס אותו וללחוץ על כפתור הכיבוי. סריקות fMRI תומכות בממצא זה, מראות כי חשיבה על מתקנים לא צפויים כמו שעוני מובילה להפעלה גדולה יותר של הקליפה הונטרומידיאלית הטרום קדמית – אזור במוח שידוע שמעורב במחשבה על מחשבות של אנשים אחרים (יומן האישיות ופסיכולוגיה חברתית, גליון 99, עמוד 410). הנטייה אפילו מגיעה למחשבים. הצוות מצא כי סביר יותר שנחשוב כי למחשב שלנו יש מוח משלו אם הוא קופא בצורה בלתי צפויה.
זה גם ברור מהדרך בה אנחנו מגיבים לאסונות טבע. “כאשר יש סבל אנושי או רעידת אדמה,” אומר וואיץ, “זה מספק לאנשים משמעות אם הם מייחסים אותם לכוונותיו של אלוהים או אמא טבע.” ובמקרה של אותם כפריים בצרפת של המאה ה-15, להעמיד חזיר למשפט על רצח ילד אולי נתן להם הרגשה של שליטה על ידי הפעלת סטנדרטים אנושיים של התנהגות על ממלכת חיות חסרת מוסר.
למרות זאת, נסיונותינו להסביר את הבלתי מוסבר הם כנראה לא הכל. דיווחים אנקדוטיים מרמזים כי אנשים בודדים מאנישים יותר מאשר אלו עם חיי חברה פעילים, מה שגרם לקציופו ואפלי לתהות שמא מדובר גם במנגנון התמודדות עם בידוד חברתי. “אם אתה לא מסוגל להתחבר לאנשים, [אולי] תתחבר, כהיקש מזה, לכלבים או גאדג’טים או אלים,” אומר קציופו. הרעיון בהחלט התבסס בתרבות הפופולארית. תחשבו על הסרט Cast Away, בו הדמות של טום האנקס, תקועה על אי בודד, מציירת דמות של פרצוף על כדור עף וקוראת לו “ווילסון”. ידוע גם כי אנשים, במקרים נדירים, מתאהבים ונישאים למבנים ידועים כמו מגדל אייפל או חומת ברלין; אפשר להניח כי הם מחפשים קשר אינטימי, אם כי בצורה לא רגילה.
קציופו, אפלי ווואיץ ניסו לבדוק את השערת הבדידות. הם הציגו לנבדקיהם תיאורים של מוצרי צריכה, כמו ‘חבר כרית’ (כרית שמחבקת אותך בחזרה) או ‘שעוני’, וביקשו מהם לדרג אותם במדדים של תכונות אנושיות כמו “יש לו רצון משלו”. כצפוי, אלו שראו יותר תכונות אנושיות בשעוני וחבריו היו אלו שהראו יותר סימני בדידות בשאלוני אישיות.
בניסוי נוסף, הם הראו למתנדבים מספר סרטונים, כולל סצינה מ-Cast Away המתארת בדידות, ואז ביקשו מהם לתאר את אלוהים או חיית המחמד שלהם. אלו שראו קודם את סצינת הבדידות דרגו את אלוהים וחיית המחמד שלהם גבוה יותר בתכונות אנושיות תומכות כמו “מתחשב” או “סימפטי” בהשוואה לאנשים שראו סצינות אחרות.
“אלו לא אנשים שאאבחן קלינית כמדוכדכים,” אומר וואיץ, שפרסם את התוצאות עם אפלי וקציופו ב’מדע פסיכולוגי’ ב-2008 (גליון 19, עמוד 114). “מה שזה אומר זה שהאנשה היא תגובה מאוד טבעית להיות בודד אפילו רק זמנית.”
ממבט ראשון, זה יכול להראות פוגעני, מכיוון שלהחשיב את המכונית שלך בתור חברה אולי ימנע ממך לחפש חברים אמיתיים כשתצטרך אותם. “זה קצת כמו לאכול סלרי כשאתה רעב,” אומר קציופו. “אין בו דבר מזין.” אבל כשאתה חושב על ההשפעות הביולוגיות של בדידות, יכול להיות גם יתרון גדול בבלימת רגשות רעים אלו. בידוד חברתי מקצר אורך חיים בבני אדם כמו גם בזבובי פירות, ומחקרים שנעשו באסירים בבידוד הראו כי המוח החברתי שלנו יכול להיפרם במשך שבועות וחודשים, וכך מתפתחים לאחר מכן קשיים ארוכים בבניית מערכות יחסים. אולי האנשה היא אחת הדרכים בהן המוח משתמש כדי לצמצם תופעות אלו. “היא מאפשרת לאנשים לא לטבוע בזמן שהם מחפשים את הקשר האמיתי,” אומר וואיץ. “במקרה הזה בהחלט מדובר באמצעי הסתגלות להפחתת לחץ.”
כל זה מראה כי האנשה היא תכונה מובנת בפסיכולוגיה האנושית, ואולי יש לה אפילו השפעות לא צפויות מרחיקות לכת על התנהגותנו. מעבר לאמונות הטפלות ומוזרויות התנהגותיות ברורות, מעט מההשפעות האלו תועדו לעומק. אז החוקרים פנו לבחון את המקרים האפשריים בהם נאניש, ואת התוצאות של כך.
המגע שלנו עם טכנולוגיה היה אחד מקווי החקירה המבטיח יותר. מהנדסים מניחים כי אנחנו מעדיפים מכשירים יותר אם הם דומים לבני אדם, ויש עדויות התומכות בדעה זאת. צירוף של מראה אנושי עם התנהגות בלתי צפויה, למשל, הוא כנראה מתכון בטוח להאנשה, ומה שהופך רובוטים למרתקים כל כך. במחקר אחד, תינוקות השתגעו על רובוט הולך ורוקד אם היה קשה לנחש מה הדבר הבא שיעשה. הם התייחסו אליו כמו בן אדם בצורה משמעותית – צפו בו, נגעו בו לעתים קרובות, ושמו עליו שמיכה כאשר נשכב כמו ללכת לישון. לעומת זאת, כאשר הרובוט תוכנת לחזור על מעשיו בתדירות קבועה, הוא איבד את המשיכה שלו והילדים לרוב התעלמו ממנו (הליכי האקדמיה הלאומית למדע, גליון 104, עמוד 17954).
ובכל זאת, יש כיום הבנה גוברת כי למכשירים מואנשים יש גם חסרונות. אנשים מרגישים כעס לא בהתאם למצב אם, למשל, המחשב שלהם קופא, לרמה של הרבצה או צעקה על המכשיר. הכעס הלא הגיוני הזה מתפרץ כי אנשים מרגישים שהם יוצרים שותפות עם המכונה, אומר קליפורד נאס, פסיכולוג העוסק ביחסי אדם-מחשב באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. “אנחנו מרגישים שהוא צריך להיות בצד שלנו,” הוא אומר. “זו בגידה באמון שלנו.” גורמים דומים יכולים להסביר את מותו של קליפי, העוזר המונפש הידוע לשמצה בגרסאות המוקדמות של חבילת Office של מיקרוסופט. (ראו “נוח על משכבך בשלום קליפי”).
הגישה הטובה ביותר, אומר נאס, היא ליצור ממשק מואנש עם קצת טאקט ודיפלומטיה. לאחרונה הוא חקר איך לקוחות מתיחסים למערכת זיהוי הקול של Amazon.com. מערכות כאלו יכולות להיות מרגיזות במיוחד כאשר הן לא מבינות את מה שאנחנו אומרים, אבל אנשים הגיבו הכי טוב כאשר המחשב האשים קו טלפון רועש ולא את עצמו או את המתקשר. הלקוחות היו מוכנים לחזור על תשובתם, להישאר על הקו ולקנות ספרים. זה עבד, אומר נאס, כי התגובה רמזה כי המחשב באמת משתדל בלי לגרום לו להראות טיפש מדי.
רצף ממוזל
הרחק מהטכנולוגיה, דמויות מואנשות יכולות לגרום לנו להתנהג יפה כאשר אף אחד לא צופה בנו (ראו “מישהו שישמור עליי”). האנשה גם יכולה, עד גבול מסוים, לקבוע את השקפותינו על עניינים סביבתיים, הפלה וזכויות חיות – הכל תלוי באילו תכונות ניתן לישויות אלו.
התופעה נפוצה במיוחד במצבים בלתי צפויים בסיכון גבוה כמו הימורים או מסחר בבורסה, בדיוק בזמנים בהם נרצה כי התבונה תנחה אותנו. מייקל מוריס, פסיכולוג חברתי בפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, בחן לאחרונה את הנטייה של פרשנים בטלוויזיה להשתמש במונחים בעלי כוונה על מנת לתאר את הבורסה – הם אולי יגידו כי המחירים “טיפסו לגובה” או “פלירטטו עם ה-2000”. בדיקה של תעתיקים של תוכניות טלוויזיה הראתה כי הפרשנים השתמשו יותר במונחי כוונה אם השוק היה במהלך רצף, זאת אומרת אם הוא עלה או ירד בצורה משמעותית (התנהגות ארגונים ותהליכי החלטה אנושיים, גליון 102, עמוד 174) האנשה קלה זו יכולה להיות מסוכנת למשקיעים. וואיץ, אפלי ועמיתם מבות’, יוג’ין קארוסו, מצאו כי אנשים שרואים כוונה ברצפים (למשל, מנייה שעולה בעקביות או רצף של מספרים אדומים ברולטה) יאמינו יותר שהרצף ימשיך (תפיסה, גליון 116, עמוד 149). דינמיקה זו, על ידי כך שהיא גורמת לאנשים להאמין שמחיר המנייה ימשיך לעלות, יכולה לגרום למשקיעים לקנות כאשר המחיר גבוה ולא כאשר הוא נמוך.
ויותר גרוע, לתופעות כאלו יכולה להיות השפעה גדולה במיוחד כאשר אנחנו מרגישים בטוחים במיוחד, כמו שאן מק’גיל, גם מהפקולטה לעסקים בבות’, גילתה לאחרונה כאשר הציגה למתנדבים שתי קבוצות של מכונות הימורים שחלקם נראו מעט אנושיות.
אלו שהרגישו יותר חזקים חברתית שיחקו יותר עם המכונות המואנשות מאשר אלו שהרגישו ביישנים יותר. “אף אחד לא יסתכל על מכונת הימורים ויגיד ‘אני יכול לשכנע אותה לתת לי לנצח’,” אומרת מק’גיל. ” אבל אם הם מרגישים חזקים יותר מבחינה מסוימת… אולי הם יטו יותר לכיוון המחשבה של ‘כנראה שאני יכול להשיג את מה שאני רוצה’.” דינמיקה זו יכולה לגרום לסוחר או מהמר להרגיש נועז יותר, שיש להם יותר שליטה מכמה שיש להם באמת ואז הם יקחו סיכונים מיותרים.
אבל, האירוניה הכי גדולה נגלית כאשר משווים את התכונה הזו עם הדרך בה בני אדם בדרך כלל מתייחסים אחד לשני. מכיוון שאנשים בודדים נוטים יותר לשוות לחפצים תכונות אנושיות, וואייץ ועמיתיו תהו האם ההפך גם נכון: האם אנשים יותר חברתיים לא רואים את האנושיות באנשים אמיתיים? ניסוייו הראשונים מציגים תוצאה זו בדיוק.
אנשים שבדיוק נזכרו בחופשה משפחתית, כך שהם מרגישים יותר בטוחים חברתית, נטו יותר לאשר טכניקות חקירה קשוחות כמו הטבעה ומכות חשמל מאשר אנשים אחרים. מכיוון שחוסר ודאות גם גורמת להאנשה, הוא צופה כי הרגשה של כוח ובטחון גם יגרמו לנו לראות אנשים אחרים בתור חפצים ולא כמו בני אדם. “שני הגורמים הפסיכולוגיים האלו מכניסים אנשים למצב בו הם מרגישים כי יש להם רשות לשלול אנושיות [מאחרים],” אומר וואייץ.
נוח על משכבך בשלום קליפי
הנסיון להאניש טכנולוגיה היה כחרב פיפיות במקרה של קליפי, מהדק הנייר עם עיני הכלבלב שהיה קופץ מדי פעם בתוכנות המשרד של מיקרוסופט ואומר דברים כמו: “נראה שאתה כותב מכתב – אפשר לעזור לך?” מערכוני רדיו הציגו את קליפי מובל אל היער ללינץ’ כשהוא בשמחה שואל, “נראה שאתה חופר קבר – האם זה קבר אישי או קבר עסקי?”
סלדנו מקליפי כי הוא כרכר סביבנו וגרם לנו להרגיש פחות בשליטה. וגרוע יותר, הוא קפץ ללא הזמנה. התנהגות בלתי צפויה זו גרמה לקליפי להראות אנושי יותר אבל זאת תכונה רעה כאשר כל מה שאתה רוצה הוא להקליד דו”ח כדי שתוכל לעזוב כבר ולתפוס את הרכבת הביתה. “התוצאות הראו שוב ושוב שהסחת הדעת הייתה עצומה,” אומר בן שניידרמן, מדען מחשב באוניברסיטת מרילנד בקולג’ פארק. “ביצועי המשתמשים היו גרועים יותר בגלל שהוא גרם לכך שלקח להם יותר זמן להשלים את המשימה.”
אפילו במקרים הנדירים בהם קליפי באמת סיפק עצה טובה, ההשפעה גם הייתה גרועה: המשתמשים נתנו את הקרדיט להצלחה למחשב ולא לעצמם ובכך פחתה שביעות הרצון שלהם מעצמם (הדדיות עם מחשבים, גליון 19, עמוד 293).
מישהו שישמור עליי
אנחנו יודעים שבני אדם יתנהגו יותר טוב תחת השגחה – אבל מה אם למשגיח לא היה רצון משל עצמו? חוקרים באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס חקרו התנהגות אנושית במשחק כלכלי אנונימי בשני מצבים, באחד ישבו הנבדקים מול מסך מחשב רגיל ובאחר היו על המסך זוג עיניים מצוירות שבהו בהם. עם העיניים, אנשים היו יותר נדיבים לשחקנים האחרים – למרות שהם היו אנונימיים לחלוטין (אבולוציה והתנהגות אנושית, גליון 26, עמוד 245). “לרוב האנשים אכפת כל כך מה אחרים חושבים על מעשיהם שמספיק רק פרצוף נראה על מנת לעורר את ההרגשה הזאת ולהשפיע על התנהגות,” אומר וואיץ, “כאילו באמת צפו בהם.”
השפעה זאת שימשה לאורך ההיסטוריה, עם פסלים של ישו, בודהה ומארי הבתולה שהופיעו במגוון מקומות ציבוריים, ובפרצופיהם של שליטים כמו יו”ר מאו, קים ג’ונג איל או סאדאם חוסיין שהודבקו על צידיהם של בניינים. “פרופאגאנדה טובה באמת משתמשת בעובדה שבני אדם רגישים למה אחרים חושבים,” אומר וואיץ.
דאגלס פוקס הוא כותב עצמאי מסאן פרנסיסקו.
Posted in Humanity, Less Interesting News, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
מזכיר לי את המנהג לצייר עיניים על החרטום של סירות כדי להגן עליהן משרטונים ולהנחות אותן הבייתה.
:)