The Less Interesting Times

כמו כל זוג שהתחתן יום קודם, עשינו מה שאני מניח הוא הדבר הרגיל והמתבקש. למרות שהלכנו לישון בסביבות 2:30 בלילה, כיוונו את השעון לתשע בבוקר כדי שנוכל לקום לארוחת בוקר. אותה, כמובן, פספסנו. קמנו יותר לקראת 11:30. אחרי שהצלחנו לגרד את עצמו מהמיטה, נשטפנו קצת והתיישבנו להתחרדן קצת. כשבלהתחרדן אני מתכוון לשכב במיטה, לכרסם פירות ועוגיות שהביאו לנו כי דפקו לנו את ההשכמה ולראות בולט, סרט שמעין ביקשה כבר הרבה זמן.

אחרי יציאה מהמלון, נסענו אל ההורים של מעין כדי לעבור על השלל של היום הקודם: המון מתנות מגניבות וברכות יותר מגניבות. ישבנו על התחת כמה שעות, לפתוח, ללכלך ולהתלהב. ועכשיו, כצפוי, הגיע שלב התודות.

תודה להורים של מעין ולהורים שלי על התרומה למאמץ המלחמתי.
בעיקר ליפה, אמא של מעין, על כל העזרה שהיא נתנה במהלך ההכנות.

תודה לנמרוד ויערה, אחיה של מעין, על המתנה הסופר מגניבה.
וליערה ועודד על קישוט הרכב.
ולעודד ועדי על הרכב וההסעה והתמיכה המתמדת לכל אורך היום.

תודה לגורודין שהסכים לעשות את הטקס והפך את החתונה שלנו ללא סטנדרטית שרצינו שתהיה.

וכמובן תודה לכל מי שהייתי צריך להודות לו ושכחתי ולכל מי שהגיע ונהנה. כי זה הכי חשוב.

19:30, 30 דקות אל תוך האירוע – אנחנו מתמזגים בהמון האנשים, אומרים שלום לכל מי שהגיע ולכל מי שמגיע.

20:30, שעה ו-30 דקות אל תוך האירוע – אנחנו עדיין אומרים שלום, מצטלמים, עושים פדיחות עתידיות ומעין מתעקשת על לא לשבת ולא לנוח לרגע אבל לפחות אנחנו מספיקים לשתות משהו. משתדל לא להשתכר על תחילת הערב. אנחנו מחכים שגורודין יגיע כי הטקס כבר אמור להתחיל.

20:40, שעה ו-40 דקות אל תוך האירוע – אנחנו מקבלים את ההודעה כי גורודין הגיע והוא מוכן. עכשיו רק צריך להחליט על איך ומתי. אנחנו מחליטים שנחכה עד תשע ואז נעשה כניסה רצינית כמו שצריך. עדיף לחכות שאולי עוד כמה אנשים יגיעו. הדברים האלו מתאחרים בכל מקרה.

20:56, שעה ו-56 דקות אל תוך האירוע – אנחנו אוספים את גורודין בדרך החוצה כדי להיכנס דרך השדרה. מחכים בשדרה עד שהתקליטן יהיה מוכן וכולם יהיו מסודרים.

20:59, שעה ו-59 דקות אל תוך האירוע – מתחילים לנוע לכיוון החופה וקצת נתקעים באמצע. כולנו נורא לחוצים אבל החיוך לא יורד.

21:05, שעתיים ו-5 דקות אל תוך האירוע – אנחנו מצליחים, איך שהוא, לעלות על הבמה בלי ליפול. גורודין מתחיל לדבר ואני מתחיל לרעוד.

21:15, שעתיים ו-15 דקות אל תוך האירוע – כן, גם אני לא ממש אוהב את ה’נשבעים לעולמים’ שבדרך כלל משתמשים בו אבל זה מה שהתחלנו לעשות. זה היה בערך הזמן שבו התחיל ‘הנאום המפורסם’ שתפס את רוב הזמן של הטקס. אני מתנצל על כך אבל כמו שמעין אמרה יום-יומיים קודם: “כשאני עצוב מאוד או שמח מאוד אז אני כותב שירים.”

21:35, שעתיים ו-35 דקות אל תוך האירוע – הטקס פחות או יותר מסתיים. אנחנו משחררים את האנשים לאכול בזמן שאנחנו הולכים לרקוד קצת.

מכאן יש בעיקר בלגן של אירועים וזמנים. אוכלים, רוקדים, שותים קצת, מדברים עם אנשים. אני גם עוצר לשבת מדי פעם. הריקוד האיטי הראשון והשני, הראשון לא בכוונה והשני כן. אנשים מתחילים להתנדף לאט לאט. זה יום ראשון, אחרי הכל. את העוגה באמת חתכנו מאוחר מדי אבל היא עדיין הייתה טעימה. ולמען האמת, גם במהלך כתיבת שורות אלו היא עדיין טעימה. והיא גם הייתה מאוד מגניבה. ואנחנו המשכנו לרקוד אל תוך הלילה ככל שהיו יותר ויותר שירים שאני אוהב אישית. בסוף נשארו רק אנחנו על הרחבה, עוד שיר ועוד שיר. עד שהבנו שכבר כולם הלכו וכדאי שגם אנחנו נלך.

1:35, כחצי שעה אחרי שכולם הלכו הביתה – אנחנו מגיעים חזרה לבית המלון “לישון”.

14:43, 4 שעות ו-17 דקות לקבלת הפנים – אוספים את מעין ועדי מהספר. אני רואה בפעם הראשונה את הציפורניים החדשות וזה חביב. התסרוקת מורכבת בטירוף והשיער קשה כמו אבן. זאת גם הנקודה שבה עדי מגניבה לי את הגרביים שיפה קנתה לי אחרי ששכחתי את שלי במלון. נוסעים חזרה לבית של ההורים.

15:00, 4 שעות לקבלת הפנים – מעין נכנסת פנימה לכרסם משהו בזמן שמכבדים גם את הצלמים והמאפרת. אני חשבתי, לפי הלו”ז, שכבר יתחילו את שלב האיפור אבל הם מדברים באותו הזמן שאני ודותן מנסים להבין את הרעיונות שהעליתי בזמן שהייתי עם הפנים בתוך מיטת עיסוי.

15:19, 3 שעות ו-41 דקות לקבלת הפנים – תקלה בהבנת המהלכים גורמת לכך שאני ודותן מחברים ראשים בצורה דיי אלימה. לכמה שעות הבאות אני הולך עם שקית סנפרוסט על המצח בתקווה ולא יראו את הקרן שצומחת.

16:05, שעתיים ו-55 דקות לקבלת הפנים – אחרי שהתרחצתי שוב ומעין התאפרה, אנחנו יוצאים לצילומים. בגלל האיחור ולאחר המלצה, אנחנו הולכים לחפש גן שעשועים קרוב באזור ומבלים בו בערך שעה, מספרים את הסיפור של הקשר ולמה בובות ה-Cthulhu חשובות לנו כל כך.

17:45, שעה ו-15 דקות לקבלת הפנים – אחרי מנוחה קצרה והרגעות, אנחנו יוצאים לכיוון האולם.

18:05, 55 דקות לקבלת הפנים – אנחנו מגיעים לאולם, מסתכלים מסביב ומעריכים ואז עולים לחדר חתן/כלה כדי לנוח קצת, להירגע סופית וגם לאכול קצת. מנסים להתאמן על השיר שרצינו לשיר, השיר שבסוף לא יצא אל הפועל. אכלתי אבל עדיין תכננתי לאכול תוך כדי. אז עוד לא באמת הבנתי את זה.

19:00, קבלת הפנים מתחילה – אנחנו עדיין למעלה, מנסים לסנן טלפונים מאבא שלי. עדיין קצת אוכלים ונושמים.

19:25, 25 דקות אל תוך האירוע – אנחנו יורדים למטה אל האולם.

7:35, 11 שעות ו-25 דקות לקבלת הפנים – אנחנו מתעוררים בבית המלון במטרה להתארגן עם כל מה שצריך לקחת איתנו, שזה יצא תיק המחשב של מעיין עמוס לעייפה, ולרדת לארוחת הבוקר בנינוחות כך שתהיה לנו שעה לאכול ולהירגע לפני ההסעה ב-9:00. אני מפעיל שעון עצר שמודיע על הספירה לאחור.

8:11, 10 שעות ו-55 דקות לקבלת הפנים – אנחנו יורדים לארוחת בוקר ומנסים לאכול בצורה שתחזיק אותנו אבל לא תפוצץ אותנו וגם תהיה בעיקר בריאה ואנרגטית. מצליחים בצורה מסוימת.

8:51, 10 שעות ו-9 דקות לקבלת הפנים – אנחנו מסיימים עם ארוחת הבוקר ופוגשים את עדי, חברתה והעוזרת האישית שלה לאותו היום. אני מתקשר לעודד שוב לוודא שהוא בדרך ושהכל בסדר. כי עודד הוא בשבילי כמו שעדי למעין. סוג של סם הרגעה ו-Go To Guy. אני לא לחוץ.

9:05, 9 שעות ו-55 דקות לקבלת הפנים – עודד מגיע ואנחנו מעמיסים את עצמנו על ה-i30 החביבה שלו. אני קצת לחוץ אבל לא יותר מדי. הכי חשוב לי זה שמעין תהיה רגועה. אני מסוגל להתמודד לא רע עם הלחץ שלי. למען האמת, בדרך כלל, ככל שאני נהיה יותר לחוץ כך אני נהיה יותר רגוע. אבל אני יודע, שהיום, אצל מעין זה הפוך לחלוטין.

10:05, 8 שעות ו-55 דקות לקבלת הפנים – במהלך מפתיע של הקדמת הלו”ז, אנחנו מגיעים למניקוריסטית (או מה שזה לא היה) בהקדמה של חצי שעה. ואז נוסעים חזרה לרמת השרון שם תפקידי יהיה לנוח. בשלב הזה אני משאיר את השוקולד באוטו ושוכח ממנו.

10:30, 8 שעות ו-30 דקות לקבלת הפנים – אני עושה את המקלחת השנייה לאותו היום ומנסה בעיקר להירגע, להעסיק את עצמי ולעשות את שמונים הדברים שעוד נותרו לי כמו לדאוג כמו מטורף שהכל מסודר וכל האנשים יודעים לאן להגיע ומה לעשות ושיש אנשים שמגיעים. אבל הדופק בסדר.

12:30, 6 שעות ו-30 דקות לקבלת הפנים – אני נוסע למרפאה עם יפה, אמא של מעין, ובעיקר מעביר קצת זמן, מקבל טיפול אחרון ומחכה למעין שתגיע.

13:00, 6 שעות לקבלת הפנים – איך שהוא הצלחנו להגיע לחצי שעה איחור בזמנים ומעין מגיעה למספרה. אני עוזב עם עודד כדי לעסוק בעוד קצת הכנות, עזרה, לא לרעוב ולנוח. עודד ויערה מקשטים את האוטו.

14:04, 4 שעות ו-56 דקות לקבלת הפנים – אחרי שתיאמתי עם דותן שיבוא לעבוד קצת על הכוריאוגרפיה, ואחרי שעודד ויערה עשו עבודה יפה מאוד בלקשט את האוטו שיהיה חתונתי אבל לא קיטשי או מפגר, אני בעיקר מסתובב בתקווה שמישהו יגיד לי מה לעשות.

אני מזהיר מראש שזה קצר.

קמנו מאוחר וארזנו את עצמנו לנסיעה למלון. לקח לנו קצת יותר זמן ממה שחשבנו והגענו לשם רק לקראת שלוש, שלוש וחצי.

מלונות הם מקומות מעניינים ואני כל פעם מחדש מגלה למה אני דיי סולד מהביצוע הזה של הרעיון. זאת אומרת, אני יודע שיש הרבה אנשים והמון שירות וארוחת בוקר ענקית אז מילא שלוש מאות ומשהו שקל ללילה לחדר לא כל כך גדול אבל זה לא מצדיק את השניצל שעולה שישים שקל (המנה הזולה ביותר בחלק ההוא של התפריט) או סניקרס שעולה עשרים שקל. לפחות אפשר לקבל כמה מוצרי אמבטיה מעניינים.

אחרי שהתמקמנו וראינו פרק של בנות גילמור (כן, זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו מגיעים למלון) ניגשנו לעיסוי רציני במלון. ירדנו למטה בחלוקים ושתי דודות התעללו לנו בגב. לא בדיוק טיפל לי בכאב בגב אבל כנראה הכין אותו טוב למה שעמד להתרחש בערך עשרים וארבע שעות מאוחר יותר. וגם, חמישים דקות על מיטה, בלי שום דבר לעשות ושום יכולת לישון, נתנו לי זמן לחשוב על כוריאוגרפיה בשביל הקרב על ליבה של מעין.

אחרי העיסוי, רגועים, מפורקים ומשומנים היטב, יצאנו לכיוון קניון איילון בתקווה לתפוס את הצגת הערב של סקוט פילגרים. מה שלא ידענו הוא שהיה באצטדיון ליד משחק כדורגל כלשהו (ישראל-קרואטיה אאז”נ) ולכן כל מקום חניה למרחק של קילומטר היה תפוס. הייתי צריך לעשות סיבוב גדול כדי למצוא משהו סוג של חוקי במורד הכביש לכיוון המפעלים. במזל לא החמצתי את תחילת הסרט.

ואחרי הסרט ואחרי הפיצה, כשכבר היינו עייפים מכדי לתפקד בשום צורה ראויה לציון וכשצריך לקום מוקדם למחרת, הלכנו לישון.

לא מזמן קיבלתי קישור לתוכנית על קנדו מהסנסיי שלי. קנדו הוא בעיקרון ספורט של לוחמה בחרב ואני דיי עמוס אז ויתרתי על זה אבל אז ים אמר לי שממש כדאי לי לצפות בזה. אז הורדתי וזה חיכה לי. רק עכשיו יצא לי סוף סוף לצפות בזה. הנה התוכנית, הערות אחר כך.

[ובגלל שזה יוצא ארוך ועמוס, תאלצו ללחוץ על כפתור כדי להגיע לזה. אחרת זה יפוצץ לי את הדף הראשי.]
המשך קריאה »

אני חושב שסוף סוף הצלחתי להגדיר למה אני מעדיף לכתוב מכתב או הודעה למישהו מאשר לדבר בטלפון אבל מעל לכל אני מעדיף שיחה פנים אל פנים.

זה עניין ההפרעות. בשיחת טלפון, ברגע שיש את ההפוגה הקלה ביותר אז אנשים אחרים ינצלו אותה כדי להיכנס לדבריכם. זה למה, אני מניח, הרבה אנשים אומרים “אה…” כל הזמן. אני משתדל להימנע מזה ולכן, כנראה, חושף את עצמי לתופעה שזרם השיחה יחטף ממני.

במכתב או הודעה, אני כותב את כל מה שאני רוצה להגיד בבת אחת והצד השני בשיחה (אם הוא מנומס) באמת יקרא את הכל לפני שהוא מחזיר לי תשובה. בשיחה פנים אל פנים, מי שאני מדבר איתו רואה שאני מדבר, רואה שאני חושב או מחפש את המילה או בונה את המשך המשפט שלי. שוב, אם הוא מנומס, הוא לא ינסה להיכנס לדברים שלי.

אז זה ההסבר שלי.