קנדו ואמנות הכבוד
לא מזמן קיבלתי קישור לתוכנית על קנדו מהסנסיי שלי. קנדו הוא בעיקרון ספורט של לוחמה בחרב ואני דיי עמוס אז ויתרתי על זה אבל אז ים אמר לי שממש כדאי לי לצפות בזה. אז הורדתי וזה חיכה לי. רק עכשיו יצא לי סוף סוף לצפות בזה. הנה התוכנית, הערות אחר כך.
[ובגלל שזה יוצא ארוך ועמוס, תאלצו ללחוץ על כפתור כדי להגיע לזה. אחרת זה יפוצץ לי את הדף הראשי.]
אחרי שראיתי את זה, כמובן שהורשמתי מהיעילות של האנשים המשתמשים בחרב, כמה הם מסוגלים לעשות עם כל כך מעט תנועה ובאיזו מהירות ודיוק. ויש שם מישהו, שכצפוי, מפאר את הקנדו כאמנות הלחימה לשים קץ לכל שאר אומנויות הלחימה. והצהרות כאלו תמיד צריך לקחת עם קורטוב מלח כי כמעט כל מי שמתאמן מאמין שהאמנות שלו היא הכי טובה (כן, גם אני לא פטור מזה). אז הבן אדם הזה חושב שכולם צריכים ללמוד קנדו. ואז יש גם את המסטר שמאמין שאם כולם יתאמנו בקנדו אז העולם יגיע לשלום ושלווה. שזה מאוד נחמד ומשעשע אבל לא כל כך ישים.
מה שכן, התוכנית הזאת גרמה לי לחשוב על משהו אחר: אני לא חושב שכולם צריכים להתאמן בקנדו אבל אני חושב שכולם צריכים להתאמן במשהו. הסיבה שהתעוררה בגלל התוכנית, לא רק היכולת להגן על עצמך והביטחון העצמי, ובגלל מה שקורה בעולם שלנו כרגע ואולי גם בארץ בפרט היא כבוד. ובזה קנדו ממש מתמחה.
אמנויות לחימה בכלל, המזרחיות בפרט, היפניות יותר בפרט ואני חושב שקנדו עוד יותר בפרט, נותנות המון דגש על כבוד. תן כבוד לאמנות, תן כבוד לשיטה, לדוג’ו, למסטר, לסנסיי ותן כבוד לבן אדם שמולך. אני יודע שבדאיטו-ריו יש הרבה דגש על זה. קדים לכולם בתחילת האימון, קדים בכניסה וביציאה משטח האימון וקדים לכל בן אדם כשמתחילים להתאמן איתו וכשמסיימים. זה חשוב. כמו שבצבא דברים כאלו בונים משמעת, פה דברים כאלו בונים כבוד.
וקנדו הוא ספורט, סופרים לך נקודות ולזה אתה מכוון. ואם צפיתם בתוכנית ראיתם שנקודה נחשבת רק שלושה מרכיבים נמצאים בכללותם: השיטה המדויקת, הרוח במקום הנכון, וכבוד לספורט וליריב שלך. אז מילא בשיטות אחרות אתה יכול להתקדם בצורה כלשהי גם אם אין לך ממש כבוד אבל בקנדו, אם אתה לא נותן כבוד אין לך שום סיכוי. ואם אין לך כבוד אז לא תוכל להראות שיש לך במאה אחוז.
זאת הסיבה שאני חושב שצריך להתאמן במשהו כאשר קנדו היא כנראה האידיאל בשביל זה. כי לילדים, לצעירים וגם לחלק גדול מהמבוגרים היום פשוט אין כבוד. על מה אני מדבר כבוד, לחלק אין אפילו יחס אנושי כלשהו. אז אם אפשר, יחד עם כל השינויים שבמילא צריך לעשות בתוכנית הלימודים (כמו להעביר תנ”ך לספרות, לשים מחשבים בתור קורס בסיסי חובה וכן הלאה), בבקשה להוסיף גם איזו אומנות לחימה או שתיים או לפחות לדרוש את זה בתור חוג כלשהו.
Posted in Humanity, Life Lessons, No Category, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 4 comments.
כבוד הוא ערך אנושי שלא קיים בשום דבר חומרי, כמו צדק או חוקים.
בקנדו יש כבוד כי מי שמלמד קנדו ומי ששופט קנדו בתחרויות שם דגש ומקנה חשיבות לערך הזה במסגרת הספורט.
קנדו מגיע\פותח בחברה אנושית ששמה את ערך הכבוד יותר חשוב מכמעט כל דבר אחר- אז כמובן שהערך הזה חילחל לתוך הספורט, כמו שהוא חילחל לכל שאר אספקטי החיים.
אצלנו בתרבות הישראלית כבוד נמצא די נמוך ברשימת הערכים האנושיים. אכפתיות למשל נמצאת הרבה יותר גבוה. אתה פשוט רגיל לזה כאן.
זה לא עיניין של תתאמן באמנות לחימה אז תפתח כבוד בחייך. אתה תלמד כבוד ספציפי למי ומה שדורש ממך להפגין כבוד בתוך המסגרת.
המאסטרים שלנו בארניס ידעו לא לדרוש מאיתנו לקוד קידה מהשיעור הראשון כי הם הבינו שכבוד צריך קודם כל להרוויח ביושר ואז הוא כבר יגיע מעצמו, ויבוטא בצורות המתאימות- עם עידוד קל בלבד.
זה חינוך לערכים כמו חינוך לכל ערך. ויש מעט מאוד אמנויות לחימה שלא שמות דגש על זה. כן, גם אני בהתחלה קדתי קידות ואמרתי את המשפטים כי זה מה שמלמדים אבל לאט לאט הרעיון מחלחל.
קראת את זה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3962912,00.html ?
זה מראה קצת על הצד השני של המטבע של כבוד.
כשלוקחים את הנושא יותר ויותר לקיצוניות שלו, זה מוביל לדברים שמדברים עליהם בכתבה.
אני לא אומר ש”לא צריך כבוד”, (להיפך – אני חושב שזה משהו שמאד חסר אצלנו), אבל כל דבר צריך במידה.
ופה יש לי “תהייה” – למה בשיעורים של אומנות לחימה, “הרעיון מחלחל” (כפי שכתבת), אבל בשיעורים של בית הספר הוא לא?
מה לא עושים בבית הספר שגורם לזה ללכת לאיבוד?
לא מקפידים על זה וגם לא מרוויחים את זה ביושר.
מורה לא נמצא כיום באוווירה מול הכיתה שמייצרת כבוד ואין לו את הכלים לשנות את המצב- כשתלמיד יכול לזרוק כיסא על המורה או להפריע במופגן והמורה לא יכול לנטרל את הבעיה על ידי סילוק הגורם המפריע או ענישה כי מורים היום משתמשים גם כבייבי סיטרים בעל כורחם יש בעייה לייצר אווירה מכובדת. כשמורים הרביצו עם סרגלים לתלמידים היה למורים כבוד גם מההורים- שהיו תלמידים מוכים בעבר ולמדו את הכבוד הזה בעצמם מגיל צעיר.
אווירת כבוד היא משהו שאדם אחד יכול להרוס בקלות.
מורי אמנות לחימה יכולים לסלק תלמיד מכיתתם ואם הוא מפריע בדרכים יותר פיסיות יש להם את הכלים הפיסיים להתמודד איתו בלי לפגוע בו או להפגע בעצמם ועל הדרך הם גם ירוויחו הערכה משאר התלמידים מה שגם מוביל לכבוד.