The Less Interesting Times

ביום השלישי השתנו לי שוב סידורי התחבורה על הבוקר והייתי צריך לעשות משהו שעיכב את הגעתי עד כאחת עשרה וחצי. בכל מקרה, כשהגעתי אז דבר ראשון עליתי למרפסת כדי לשים את המשחקים ולשחק משהו. התחלנו עם The Stars Are Right. משחק חביב ויחסית חדש בו כל אחד משחק איש כת שמנסה לזמן את ה-Old Ones לכדור הארץ על ידי כך שהוא מסדר את השמיים בדיוק כמו שצריך. אני מאוד אהבתי ואני באמת צריך להזמין אותו. עכשיו כשאני חושב על זה, תנו לי רגע אחד…

…

חזרתי. אחרי משחק קצר הלכתי לסדנה של רותם. הגימיק הנחמד הפעם הייתה סדנה לכתיבת תיאורים בהשתתפות שחקנים. השחקנים הציגו סצינה בצורה מסוימת ואנחנו היינו צריכים להפוך את הדרך שהם מציגים לתיאורים בטקסט. ואז לכתוב קטע אינטראקציה ששחקנים יכולים להציג. אני חושב שהיה מגניב ביותר וכדאי לחזור על זה בעתיד למרות שזה שימושי רק לדברים מאוד מסוימים.
אהבתי את איך שהציגו את הקטע שלי ומאוד משעשע אותי לראות שחקנים עושים מהטקסט מה שבא להם. בכל זאת, אני חושב שהם הבינו את הסיטואציה קרוב מאוד למה שאני חשבתי שהיא. זה גורם לי קצת יותר לרצות לחזור לכתוב את זה. אני רק עדיין קצת תקוע.

הסדנה התפרקה מוקדם, בעיקר מחוסר מתנדבים ואני יצאתי החוצה לדבר קצת עם ניהאו ואנשים אחרים, ולחלק קצת עוגיות, לפני שאני נכנס שוב לפאנל של הספקנים. זה היה סוג של ברוכים הבאים לקהילת הספקנים, הנה האנשים שדיי מחזיקים אותה על הכתפיים. היה מעניין לפגוש את האנשים פנים אל פנים ולהבהיר כמה נושאים חשובים. והיה גם משעשע אם כי חבל שהנושא התדרדר דיי מהר לדיון על מדע ורפואה. ציפיתי למשהו יותר כללי.
אותי, אישית, זה מצער שכשהנושא עלה, כולם רצו רק כמה שיותר להתנער מנושאים דתיים. כי הם רוצים לכלול ולא להרחיק אנשים מאמינים שרוצים להיות ספקנים. אני לא טוען שלא צריך אבל מבחינתי, דת לא מקבלת שום הנחות בדיון הזה. ובטח שאם צריכים להיות ספקנים גם מול הרפואה המודרנית אז צריך להיות ספקנים מול הדת.

אחרי הפאנל הייתי צריך למהר לפאנל נוסף, הפאנל האין סופי שניהול עמנואל לוטם. הפעם על מציאות מלאכותית ועולמות וירטואליים. תמיד אפשר לשלוף מהאנשים האלו כמה רעיונות מעניינים ותמיד אפשר לסמוך על קרן שתיתן דוגמאות נהדרות ממשחקי מחשב. כרגיל, מאוד מהנה.

מופע הסיום היה לא ממש מופע אלא טקס נעילה בו חילקו פרסים והוקרות. אישית, חבל שפיטר וואטס לא זכה. היה מאוד מגיע לו. זה פשוט כי כולם מכירים וקוראים אסימוב. וכנראה גם פראצ’ט. ואני גם חושב שרז גרינברג היה צריך לזכות בסיפור הקצר כי הוא היה נהדר ומגיע לו. וגם כי לא ממש אהבתי את הסיפור של ורד. היא כתבה הרבה יותר טובים מזה.

לאחר מכן בעיקר ישבתי וניסיתי למשוך קצת זמן, שיחקתי כמה משחקים וחיכיתי למעין שתבוא. כי רצינו להגיע לפאוורפוינט קריוקי שהיה משעשע ביותר. היו כמובן טובים יותר וטובים פחות אבל אי אפשר לעשות סינון של ממש לפני. וזיו קיטארו מצחיק יותר מהרגיל כשהוא קצת שיכור. ולי נתנו מצגת ממש מעפנה אבל אני עדיין חושב שהצלחתי קצת. סוג של.

לסיכום, היה כנס מצוין. ובהחלט מצוין יחסית לזמן שהיה להשקיע בו, לרוחות שקצת נפלו וללחץ הכולל בנוסף למאבק המשפטי המעצבן במקביל. כל הכבוד לכל המעורבים ואני רק מקווה שמה שאני ראיתי ומה שאמרו לי לגבי מצב הקהל והכיף בין שני הכנסים (שלנו עמוס ושמח, של הסינמטק נטוש ומעפן) הוא באמת המצב האמיתי ושאורי ייפול בין הכסאות ושבשנה הבאה נחזור לתל אביב השלמה.

מכיוון שביום שני מעין עבדה מאוחר יותר, אני התעוררתי ויצאתי מוקדם ממנה. לקחתי כמה מהעוגיות שהכנו לדרך ויצאתי.

התכנון היה להגיע לסדנה לפיתוח רעיונות כי זאת בעיה משמעותית שיש לי (וגם מעין התלוננה עליה הרבה) וכדאי לטפל בה אם רוצים להמשיך לכתוב בצורה רצינית. אבל כשהגעתי הבנתי שלא רק שלא קיבלתי את הכרטיס שביקשתי (ולא שמתי לב לזה קודם), פשוט לא נשארו מקומות בסדנה הקטנה. אבל אני מניח שזה הגיוני שלא קיבלתי. במקרה וארצה, בטוח אוכל לשאול את יעל ואת רותם מאוחר יותר. אז במקום, הלכתי להריץ כמה משחקים. הראיתי את King’s Blood לכמה אנשים חדשים שלא היה להם הרבה זמן. ואחר כך, כשמצאתי קבוצה יותר רצינית, פתחתי את Nanuk שהוא משחק חביב ביותר ועדיין יחסית חדש. לפחות בארץ.

ב-14:00 הלכתי לפגוש את הועד, בעיקר כדי לשמוע מה הפסדתי בפגישה הקודמת וכדי לברר כמה דברים. אז בתוכניה של TLV כתוב שיש הנחות לחברי אגודה. התשובה לזה היא, “אם הם רוצים, אנחנו לא ננסה לעצור אותם. זה לא אומר שמשתפים איתם פעולה”. כמו כן, ברשימת הארגונים רשום אמא”י, ארגון בת של האגודה. התשובה לזה היא, “אנחנו בקשר צמוד עם אמא”י ואין להם שום קשר וגם הם לא משתפים פעולה. הם כנראה פשוט שכחו להגיד להם להוריד את הלוגו.”

לאחר מכן, הקשבתי קצת במפגש הפעילים אבל לצערי, הוא עמד מול אירוע שמאוד רציתי ללכת אליו, למטה בסדרת הרצאות על מדע. יואב, כרגיל, מביא נושא מעניין. מרינה גם הביאה נושא מעניין עם כמה דוגמאות מאוד… משונות. וגם הנושא השלישי של המרצה ששכחתי את שמה היה מעניין אבל המצגת הייתה קצת עמוסה ולא אכילה. ודווקא לה היו לי כמה שאלות נוספות ודיון.

אחר כך היו לי שעתיים להרוג אז הלכתי לשחק קצת. קודם סיבוב של Apples to Apples שלא יצא לי עדיין לשחק. היה מאוד כיף למרות שהרעש הציק ועם יותר מדי שחקנים זה נהיה איטי ומעיק. בשביל לטפל בשעה האחרונה שיחקנו Knightmare Chess for Three. זה תמיד משחק כיף, במיוחד כשמלחיצים את האנשים לשחק מהר. וכמובן, המשחק הזה משעשע כאשר אני חושב שיש לי את הטריק ואז מישהו עושה טריק אחר ובכך גורם לשחקן השלישי לנצח.

ה-20:00 הלכתי למשחקי מחשב בראי האמנות. למען האמת, ציפיתי להרבה יותר. ציפיתי לדיון גדול ומפורט. קיבלתי שעה של היסטוריה שאת רובה כבר ידעתי, כמה קטעים אמנותיים מגניבים ממשחקים אבל לא דיון של ממש. לא היה שם הרבה מזה. חוץ מזה, ההרצאה הייתה באיכות נמוכה באופן כללי מבחינת המצגת, הניהול שלה והקטעים הנוספים. כמו כן, אני חושב שיש בעיה עם הקהל חובב המשחקים באופן לחודי. הם מתפרצים הרבה יותר מהממוצע ותמיד צריכים להוסיף משהו ולהעיר. אני לא יודע מה אפשר לעשות לגבי זה אבל אני כנראה צריך לדבר עם עופר על איך הייתה ההרצאה שלו.

אחרי ההרצאה הזאת גם הייתי צריך להרוג איזה חצי שעה במשחקים ומיד לזוז לאסוף את מעין ולצאת לארוחת ערב רומנטית רק שנינו. היה מאוד כיף במסעדה חביבה בהרצליה פיתוח בשם מוזס.

ועכשיו, מתחיל יום עמוס חדש.

יצאתי, בלי יותר מדי לחץ, בסביבות עשר. עצרתי בסופר וקניתי לעצמי אוכל חרום למקרה ואצטרך. ואז ישירות לכנס.

זה סידור מעניין שעכשיו הכנס כולו מתחיל רק ב-12:00. נתן לי קצת זמן להתארגן, למצוא את בית התה בו אמורים להיות המשחקים, לוודא שהכל מסודר ואני יודע מה קורה ומי נגד מי. אחרי שהתרוצצתי קצת ואחרי שאני ויעל פחות או יותר סדרנו את המשחקים של פריק מההתחלה, החלטתי שאני רוצה להיכנס לאירוע.

הצלחתי, לא יותר מדי בקושי להיכנס להרצאה של יעל, על ביקורת ואיך להתמודד עם החלק של אחרי הכתיבה של הסיפור, לחלק האחרון שלה כי התורות היו עמוסים לעייפה וקשה היה להשיג כרטיסים. בהחלט משהו שמעניין אותי רק חבל שלא הספקתי להגיע יותר מוקדם.

אחרי עוד קצת התרוצצויות והתחלת משחק מגה-פיצוץ בשביל לבדר את הילדים של דורית, נכנסתי קצת באיחור לפאנל של מתרגמים נגד סופרים. חשבתי אולי זה יעניין אותי אבל מתברר שלא יותר מדי. אני לא מתרגם ברמה גבוהה כמו שלהם וכנראה שלעולם לא אהיה. אני בדרך כלל מגביל את המחקר שלי לחפש באינטרנט ולשאול חברים. הדבר הכי מורכב שתרגמתי עד עכשיו היה כנראה Sukyaki Western Django עם המוטיבים השיקספיריים שלו והמון התייחסויות להנרי השמיני. אבל בשביל זה יש חברים.

יצאתי באמצע והסתובבתי עוד קצת לבדוק מה קורה ושכל מה שאני צריך להיות אחראי עליו מתפקד ולקראת 15:00 ניסיתי לתפוס את ניהאו שראיתי שאמורה לצאת מסדנה. כנראה שפספסתי אז ירדתי לקופות שוב בתקווה לקבל עוד מידע מפליל. שם הזכירו לי שיש הרצאה שלא הייתה בתוכניה באולם 2. אז נכנסתי אליה להקשיב מה יש להגיד על משחקים כאמצעי להעביר רעיונות ומסרים. לי יש גישה אחרת לנושא אבל הרצאות של ניהאו תמיד משעשעות ומעניינות.

אחרי זה היו לי כמה שעות מתות אז בעיקר נחתי, הלכתי להביא משהו לאכול וניסיתי קצת לדבר עם אנשים עד שהייתי צריך ללכת. כי הייתי צריך ללכת בערך ב-18:15 כדי לאסוף את מעין מהעבודה. כשחזרנו בחזרה כבר היה יותר קרוב ל-19:45 אז פספסנו את אירוע הפתיחה ורק אמרנו שלום לכולם לפני שהתמקמנו אסטרטגית בתור לזומבי.קון 2010.

הצלחנו להיכנס מספיק ראשונים כדי לתפוס את אמצע השורה השנייה, פחות או יותר המקום הכי טוב באולם, והתיישבנו לצפות במחזמר המשודרג. נוספו כמה קטעים נוספים ואכן ניכר החוסר בתסריטים בידיים של אנשים. בעיקר אהבתי את תוספת ה-WWJCVDD. כן צריך לציין שניר קיטארו היה יותר טוב אבל מסתדרים. עדיין היה מגניב ביותר ושוב ציינתי שהמחזמר הזה עושה שימוש נהדר בדברים שאפשר לעשות רק בתיאטרון.

אחרי זומבי.קון היינו בעיקר עייפים ורוצים הביתה אז אמרנו שלום מהר לכולם, עצרנו לשיחה קצרה על למה אנחנו לא אוהבים את אורי ואת הסינמטק ואז מיד עלינו על הדרך הביתה.

ועכשיו? עכשיו הגיע הזמן ליום חדש.

בטח כבר כולם יודעים על הספר החדש של סטיבן הוקינג בו הוא טוען שאין צורך באלוהים ביצירת היקום והכל היה דיי מתבקש.

בסדר, מובן. הפיזיקאים אומרים את זה מדי פעם, בין אם הם מפורסמים מספיק כדי שלא יהיה אכפת להם או כי הם מנסים להיות.

מה שמציק לי זאת העמדה העיתונאית (ואני לא צריך שתסלחו לי) המפגרת והטענה ש”הוקינג משנה את עמדותיו לגבי אלוהים” רק בגלל שבקיצור תולדות הזמן הוא כתב ש”אם תהיה לנו תאוריה מושלמת אז נדע את מוחו של אלוהים”.

על מטפורות שמעתם? על שפינוזה שמעתם? לחודית, על האלוהים של שפינוזה?

הנה ההסבר הקצר: ‘האלוהים של שפינוזה’ הוא מונח שמדענים בכלל ופיזיקאים בכלל מעדיפים כדי לדבר על היקום. המשתמשים המוכרים יותר במונח הם, כמתבקש, שפינוזה, הוקינג ואיינשטיין. האל של שפינוזה הוא הטבע, החוקים והכוחות שמאחורי מה שאנחנו רואים וסוג של הקוד מקור של היקום. ולזה בדיוק הם מתכוונים כשהם אומרים אלוהים.

לא שפינוזה, לא איינשטיין ובטח שלא הוקינג מאמין באל, ובטח שלא אל אישי. כמה קשה זה להבין?

אז איחלו לי גמר חתימה טובה. באותו זמן לא ידעתי בדיוק מה זה אבל החלטתי לחקור קצת. כי זה העלה לי את השאלה הזאת שוב: איך להיות בן אדם חושב, סקפטי, אתאיסט… בלי להיות חמור. הנה רצף מחשבות בנושא…

אז, לפי וויקיפדיה כמובן: “כתיבה וחתימה טובה – איחול הניתן בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה. בהלכה מובא שיש לסיים מכתבים ואגרות וכדומה, הנשלחים בימים אלה, בברכה זו. הברכה היא על פי דברי חז”ל שבימי עשרת ימי תשובה דנים את האדם בשמיים בדיוק מה יקרה איתו ולו למשך השנה הקרובה. חז”ל מוסיפים שפסקי הדין בשמיים נכתבים ונחתמים בימים אלה; ועל פי זה מאחלים בימים אלה ובחודש אלול, שהוא חודש הכנה לימי הדין האלה, “כתיבה וחתימה טוב”, – שיזכה המתברך לפסק-דין טוב כתוב וחתום. ביום הכיפורים עצמו, ובמיוחד לקראת סוף היום, האיחול הוא גְמַר חתימה טובה, – שהסוף ייגמר בחתימה טובה, זאת על פי דברי חז”ל שאז הוא זמן החתימה.”

זאת אומרת, כמובן שידעתי שיש לזה משמעות דתית כלשהי שקשורה ליום כיפור, ראש השנה וכל הימים הנוראים האלו. אבל מעולם לא טרחתי לחקור לעומק. כי זה לא ממש עניין אותי. הפעם זה קצת עצבן אותי כי זאת באמת הדחיפה של המשמעויות הדתיות למי שלא רוצה את זה.
לא, אני לא אומר לא להיות נחמד ומנומס לאנשים אחרים אבל הברכה הזאת מהווה סוג של הנחת יסוד שגויה וקצת מעליבה. זה לא שנה טובה או חג שמח שמשמעותם היא שיהיה לך טוב ושמח ושהכל ילך לך בסבבה. שזה נהדר. גמר חתימה טובה מניח סוג של אמונה וסוג של עקיבה אחר המצוות.

זה היה אחד מהמנחים במעבדה שאמר לי את זה. אז לא התחלתי להתווכח איתו על המשמעות של יום כיפור וכמה הדת מיותרת מבחינתי. כי לא רציתי להעליב. ולמען האמת, כי גם הייתי עסוק ובלחץ זמן לסיים דברים. אבל מעניין לחשוב מדי פעם על איך להיות אתאיסט בלי להיות חמור. זה כולל, אני חושב, קצת טאקט, לא משהו שיש לי הרבה ממנו ביום-יום אבל אני עדיין מסוגל לזהות מצבים ולאיפה כן ולא ללכת בהם.

בעיקרון, אני חושב שאני אתווכח עם כל אחד כל עוד יש לי זמן לעשות את זה ואני לא חושב שזה פוגע בו אישית בצורה בלתי הפיכה, כל עוד זה עדיין נשאר בגדר הויכוח הבריא שלא נכנס לפסים אישיים. כן חשוב לזהות מתי זה כבר מגדיש את הסיעה. אבל זה עוד משהו שמציק לי בדת, גישת ה’אני יותר טוב, אני יותר חשוב, איתי אי אפשר להתווכח’. אני חושב שאין נושא שאי אפשר להתווכח עליו. גם אם יש הר של עדויות נגדך, תתווכח. כשההר הזה ייפול עליך אז תבין שאתה טועה. אבל להתווכח זה בדרך כלל טוב. ואני לא חושב שדת חסינה מזה, או שדת צריכה לקבל מעמד פטור ממס או מימון ממשלתי. אבל זה כבר עניין אחר.

כי לא, אנשים דתיים אינם מקבלים חסינות אוטומטית מלהעלב. זה שאתה נעלב ממשהו לא אומר שמיד צריך להסיר אותו. יש הרבה דברים שמעליבים אותי ומפריעים לי ושלא הייתי רוצה לתמוך בהם, או לאשר אותם או לתת אותם למאכל לחתולים. אבל הם עדיין מותרים. כי יש משהו יותר חשוב וזה חופש. החופש להגיד מה שבא לך. כי ברגע שיש דבר אחד שאסור להגיד, מהר מאוד אפשר לאסור על דברים אחרים.

זה בעיקר מה שמפחיד אותי. שיאסרו ויאסרו ויאסרו עד שאנשים פשוט לא ידעו מה הם מפסידים. אין בעיה להפסיד דברים אבל לפחות תדע מה אתה מפסיד. כי אני שומע את זה מדי פעם, על דתיים שיצאו מחדרי חרדים ונדהמו מול מה שהם גילו. הם בכלל לא ידעו. התרבות שלהם הגבילה אותם, החינוך שלהם הגביל אותם, השפה שלהם הגבילה אותם, ובמידה מסוימת, גם הביגוד שלהם הגביל אותם.

ואני חושב שזה, לפחות ואם כבר, צריך להיות תחת ההגדרה של ‘לא מנומס’.

ומחר נדבר על צנזורה.

חשבתי על משהו היום, על כך שדתיים וחילוניים כנראה רואים את יום כיפור הפוך לחלוטין.

דתיים כנראה מעייפים את עצמם מוקדם כדי שיוכלו לישון את רוב הצום. חילוניים כנראה הולכים לישון בצהריים כי הם מתכוונים להישאר ער כל הלילה.
דתיים כנראה דואגים להרחיק מעצמם כל פיתוי לאוכל כדי לא להקשות. חילוניים כנראה יקנו כמה אריזות בשר, פחם וקוביות הצתה כי הם מתכוונים לעשות מנגל גדול.
דתיים יזיזו לכם את השעון אחורה חודש לפני שאר העולם כדי לחסוך שעה של צום בעירות והחילוניים לא יעשו כלום כי אין להם כוח.

בכל מקרה, אני רוצה להמליץ על שני סיפורים קצרים וטובים שתפסו אותי השבוע.
הראשון הוא Billion Dollar View, של ריי טבלר. אני חושב שהוא סוג של The Cold Equations רק בצורה יותר נחמדה וטובה. זה עוד סיפור על כורים בחגורת האסטרואידים שחיים חיים קשים מסוכנים ונהדרים. וכמו שנאמר בפתיחה, Rated PG for Courage in a Vacuum. ואם את תוהים מי שיחק עוגה ומתי אז אתם צריכים גם לשמוע את The Love Quest of Smidgeon The Snack Cake, של רוברט ג’שונק.
השני הוא Eugene של ג’ייקוב סייגר וויינשטיין. סיפור על שני שוטרים שלאחד מהם יש גישה מאוד מעניינת לפתירת פשעים. לחובבי הכלבים מביניכם או אם לא כלבים באופן כללי אז Bowman’s Wolves באופן פרטי.

זה היה סביר ונחמד… בניגוד למבחן הקודם שהיה גרסת הפקולטה למדעי המחשב לגהינום סיני.

מצד אחד, נראה לי שאני עובר את המבחן הזה טוב.

מצד שני, בפעם הקודמת שחשבתי שהסתדרתי עם אלגוריתמים, זה לא יצא כל כך טוב.

סיימתי היום את הטיוטה הראשונה של התוכנה שאני כותב. לא רק שסיימתי לתקן את כל הבאגים שמצאתי בה, הוספתי עוד כמה פונקציות נוספות ועד כמה שהצלחתי לראות, הן עובדות.

אני, סך הכל, מאוד מרוצה ממה שיצא לי, בהתחשב בעובדה שזאת התוכנה הגרפית הראשונה שאני כותב.

אני משתמש ב-Qt IDE ובינתיים אני מאוד מתלהב ממה שהיא מסוגלת לעשות.

מצד שני, אני כן קצת דואג שאולי היא עושה בשבילי יותר מדי…

יש כל מיני סרטי זהירות בכל הטכניון, חוסמים אזורים מסוימים למעבר בניילון של אדום ולבן.

אז אני יוצא מהפקולטה היום ורואה כמה כאלו בכניסה. והם רועדים ברוח. אז אני עוצר לידם ובוחן אותם מקרוב.

ואז אני מחייך לעצמי, “גל עומד”. הה הה הה.

כן, אני חנון.

Presented Without Comment