אני קצת שונא את עצמי כשאני חולה

כשאני חולה אני מרגיש קקה. ולא סתם מבחינה פיזית אלא זה גם דיי מבאס אותי.

אני זוכר שכשהייתי קטן זה היה כיף, הייתי נשאר בבית, עושה מה שאני רוצה — שזה בעיקר לשכב במיטה ולראות טלוויזיה.

אבל עכשיו, יש לי אחריות, יש לי מחיוביות. וכשאני חולה ולא מסוגל לתפקד יותר מדי אז אני מרגיש שאני מאכזב את כולם כי אני לא מסוגל לעבוד ואני לא מסוגל לקיים את המטלות שלי בבית כל כך וגם מוצארט סובל מזה כי היציאות שלנו הרבה יותר קצרות.

אז אני לא מודה שאני צריך לנוח, אני לרוב מודה בזה כשאני לא מסוגל לעמוד יותר. ואני מנסה לחזור לתפקוד מהר ואז פוגע בי כי אני לא באמת מסוגל לתפקד. ואז אני מתבאס יותר.

וכולם שואלים לשלומי ובאמת נשמע שדואגים לי אבל אני לא יכול שלא לחשוב שמה שהם באמת חושבים זה שאני לא עומד במחויבויות שלי. ואז אני מתבאס יותר.

ואני לא יודע מה לעשות לגבי זה. זה מי שאני.


Posted in Life, Me, Thinking Out Loud by with comments disabled.

ביקור רחוק קרוב

הלכתי לבקר את ההורים שלי בסוף השבוע. עבר קצת זמן והיו עוד כמה דברים שרציתי לעשות. לא ידעתי שעבר כל כך הרבה זמן.

יצאתי ביום שישי על הבוקר, אחרי הפרק של Critical Role, ונסעתי עם מוצארט לקיבוץ. היו המון מכוניות על הכביש. כנראה שבגלל זה אני בדרך כלל מעדיף לנהוג בלילה. מכיוון שהייתי אחרי לילה קצר ובוקר מוקדם, הייתי צריך לעצור פעם אחת להתרעננות באמצע הדרך. אבל בסוף הגעתי עם מספיק בזמן בשביל ללכת לבקר את איירה בחנות הבגדים. קניתי לעצמי כמה זוגות מכנסיים חדשים וקצת גרביים. אחרי זה הלכתי לכלבו לקנות כמה דברים לבית.

ביליתי כמה שעות בלדבר עם ההורים שלי על כל מיני דברים ממה קורה בחיים ועד האולימפיאדה ובדרך על המצב בקיבוץ. הלכתי לנוח קצת ואז הלכנו לארוחת ערב והמשכנו את הדיון כמו גם אחר כך כשאבא שלי לקח אותי לסיבוב בקיבוץ וראיתי כמה דברים באמת השתנו. הדרך שבה הייתי הולך כל יום לגן או לכיתה א’ כבר לא קיימת. המועדון הישן של הילדים הפך לדירה קטנה. בית הילדים שבו היינו עושים כל מיני חוגים הפך למלון קטן והחצר שלו איפה שהיה פעם מגרש המשחקים שלנו. מקומות שבעבר הדהימו אותי שאף אחד עוד לא הרס ופינה הפכו ליחידות דיור לצעירים. בונים בניינים חדשים על כל חלקה פנויה, כולל על אזורי האחסון הישנים שליד הרפת, איפה שהלכתי לשחק בתוך הכותנה כשהייתי קטן.

ועל הדרך, דיברנו על הידרדרות ועל איך כל מיני אנשים מנצלים את הקיבוץ למטרותיהם ולרווחם הפרטי. ועל איך לא עושים משהו בנידון כי אין יותר מדי לעשות. וזה עצוב. וזה מעצבן. וגם עצוב. אבל בעיקר מעצבן. כי החיים שלי בסדר. אני עובד בעבודה שאני נהנה ממנה, אני דואג להקיף את עצמי באנשים טובים, אני מרוויח טוב (ועם מה שמעין גם מרוויחה אז אנחנו חיים טוב ועדיין חוסכים לא רע) ועדיין יש לי מספיק זמן כדי להיות בבית לפני השקיעה (נכון לשעון קיץ), לדאוג לבריאות שלי ולעשות דברים שאני רוצה לעשות. אז אני דואג להורים שלי. אני רוצה להיות מסוגל עוד עשר, עשרים ואולי אפילו גם עוד שלושים שנה, לבוא לבקר ולדעת שלפחות הם בסדר.

ואני קצת לא יודע מה יקרה עם הקיבוץ עד אז. זה גורם לי לחשוב על הסיפור שכתבתי. שאני לא יכול באמת להכחיש שהוא מאוד מבוסס על הרגשות האלו שיש לי לגבי המקום בו גדלתי. אני רק מאוד מקווה שהמציאות לא תגיע לשם.


Posted in Humanity, Life, Me, Thinking Out Loud by with comments disabled.

העתיד הוא בהילוך מהיר

לפי המאמר הזה שקושר מ-SlashDot, חוקרים עשו על כמה אנשים ניסוי של צפייה במהירות מוגברת בתוכניות טלוויזיה וסרטים. והתוצאות: הם ממש אהבו את זה!

אני מרגיש מאוד… מוצדק. אני עושה את זה כבר שנים.

באחת התגובות לקישור, מישהו העיר שהוא לא מרגיש צורך לצרוך הרבה מדיה כדי להנות. שהוא מרגיש בסדר גמור עם לצרוך מעט אבל בקצב נורמלי. ואני חושב לעצמי, שאם עליית האינטרנט, תרבות השיתוף ובמיוחד היכולת להפיק וידאו, ואפילו וידאו איכותי עם תוכן איכותי, בזמן האחרון גרמה לכך שיש עכשיו הרבה תוכן טוב שאפשר לצרוך. אני צריך להרים את הסטנדרטים שלי ממש גבוה בשביל שכמו הדברים שאני רוצה לראות לא תהיה גדולה מדי. ועדיין, מדובר בהרבה.

אז הפתרון שלי לזה הוא לצפות בדברים בהילוך מהיר. שידורשת וספרי קול אני כבר שומע ב-1.9. כתבות שזולל ה-RSS שלי מקבל אני מקריא בקצב דומה. הצפייה שלי בטלוויזיה וסרטים השתנתה, בעיקר בהתאם לעומס הנוכחי עליי ועל היכולת שלי לפצל קשב אבל בעבר זה היה גם 1.8 ובדרך כלל לא ירד את ה-1.4.

ככה אני רואה את זה: זאת דיי בחירה בין לצפות בפחות דברים טובים לבין לצפות בזה יותר מהר.


Posted in Art, Less Interesting News, Me, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.

[עוד שבוע יום הולדת… [לפי המנגינה הידועה

אז יש לי עוד שבוע יום הולדת.

אני חוזר על אותו השטיק כבר שנים: יש לי רשימה של דברים שאני אשמח לקבל (תחת דף ה-About) אבל, כמו שציינתי לפני כמה רשומות, גם דלי מלא בבייקון ג’רקי וצימוקים יהיה משהו שאני מאוד אוהב. רק כדאי שיהיו מופרדים. בעצם… לא חובה שיהיו מופרדים.

אבל אפילו סתם מזל טוב יהיה מאוד מוערך.

זהו. אמרתי מה שהיה לי להגיד.

’nuff said. [mic drop]


Posted in Life, Me by with comments disabled.

Polyphasic Addiction

I posted on the Facebook group about my situation and asked for advice before seeing the doctor and everyone pretty much said to get a blood test, that I should just rest more, etc… But nothing really helped.

On Thursday, I’ve had enough of the headaches so I decided to do pretty much the one thing I thought of doing in the last three weeks but haven’t done yet: go back to polyphasic sleeping.

On Friday, I felt much better. Just a residual kind of headache. Still there but not very bothersome. I kept Maayan company at work and then we went to meet some friends for dinner.

On Saturday, the only thing that was left of the headache was a tiny fraction I could ignore. Everything felt better. The world looked better. I had more energy than I had in a while. I felt less stressed. Then we stayed up until 4:00 to finish a puzzle. <shrug>

And Sunday I went back to work. I’m not at a 100% yet but I put in a full day with no problem. I even napped properly and benefited from it.

And now I’m sitting here writing this. Yes, it’s after 2:00. But, besides some tiredness because, well, it’s 2:00 and I’m not reacclimated yet, I feel great. I don’t even feel a headache.

I posted an update to my Facebook thread about what I did and what happened. Then someone replied and said I’m addicted to polyphasic sleeping. I’m not sure it was meant as a completely comedic comment. And I’m starting to think there might be some truth to that.


Posted in Life, Me, Practice, Thinking Out Loud by with 2 comments.

מחשבה על מתנות

אז יום ההולדת שלי עוד חודשיים וקצת. והיה סנטה סודי לפני חודשיים (פחות קצת). וזה גורם לי לחשוב קצת על מתנות.

מה שקיבלתי לסנטה הסודי היה מטורף…

לא בתמונה: עוד הרבה ממתקים ובקבוק של סיידר אגסים של ווסטון.

לא בתמונה: עוד הרבה ממתקים ובקבוק של סיידר אגסים של ווסטון

אבל, למען האמת, הייתי מסתפק בהרבה פחות. מבחינתי, אם מישהו היה יודע שאני מאוד אוהב משהו, גם אם הוא פשוט, ורק מביא לי המון ממנו, אני אהיה שמח. זאת אומרת, אם כל מה שמעין תביא לי ליום ההולדת הוא דלי אחד מלא פלאפל ועוד דלי לידו מלא בצימוקים אז אני אהיה ממש שמח.

רמז, רמז… לא, לא באמת. זאת אומרת, אני אשמח אבל זה לא משהו שאני דורש.

זהו. פריים מסטארגייט המקורי זה פשוט מדהים. אבל צנצנת של לוטוס ומשקה מארס גם היה משמח אותי מאוד.


Posted in Life, Me, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Sound of Your Voice Linked to Emotions

In about the same way smiling is linked to happy feelings. That is, the connection is bi-directional. This is the results of a recent study.

They found out that there is also a connection between liking and enjoying the sound of your voice and being in tune with your emotions. Which might explain a thing or two as I really don’t like the sound of my own voice.


Posted in Humanity, Less Interesting News, Me, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Status Update

So… What’s up with me?

Well, obviously, I’ve been busy. So busy that I was working 10-12 hour days and was so tired coming home that I barely had the strength to do the things I wanted, let alone the things I needed to do.

But we’re officially world wide now. The game is open on all territories. Which means, sans marketing, our server load doubled and tripled. Which means, bugs came out that are only relevant under heavy load. Also, the stress is on, we are officially competing now. And we haven’t even rolled out our more competitive features. So, before any of the big ones notice us and pull out the big guns, we have to roll out our secret weapons.

This means, everyone onboard, working as hard as they can, to deliver those feature ASAP. And after those days, I’m tired. Even writing this, the weekend after an iteration is finished. I can barely muster enough brain power to write more than 200 words.

On top of this, the 2016 Global Game Jam is almost upon us and this time, I want to try to write something all on my own. So, I’ve been catching up on Twine knowledge as much as I can. And I’ve been roped into a Secret Santa game which I am so very bad it. I’m also still trying to work on my personal projects; I’m running two games in the Pundak forums, one of them is already using THF, and I’m trying to set up a small Roll20 session using THF. And I’m planning a little new year’s celebration of my own.

So, that’s it for now. Hopefully, The Less Interesting Times will return at least one more time before this year is out. Maybe I’ll have something to say after I watch The Force Awakens.


Posted in Gaming, Geekdom, Life, Me, Role-Playing, Thinking Out Loud, Work by with comments disabled.

חמש שנים

שבוע שעבר, יום שבת ליתר דיוק, חגגנו, מעין ואני, את היותנו נשואים חמש שנים וביחד כבר שש. לא עשינו משהו נורא גרנדיוזי; רק את הדבר שאנחנו בדרך כלל אוהבים לעשות – לבלות אחת בחברת השני.

וגם לא כתבתי על זה עד עכשיו כי לא הרגשתי שיש לי משהו ממש לכתוב. מבחינתי, זה עוד יום בחיים שלנו. יום שצריך לציין כי סיבה לחגוג זה תמיד טוב. אבל… זה פשוט לא מרגיש כמו כל כך הרבה זמן. זה מרגיש כאילו רק אתמול היא עבדה ואני לא, כאילו רק שלשום אספנו את מוצארט מצער בעלי חיים, כאילו רק לפני שבוע היינו צפופים בדירת חדר וחצי במעונות הזוגיים של הטכניון ורק קצת לפני ארזנו את עצמנו לקפיצה זריזה לקפריסין ועמדנו מול שתי נשים זרות לנו לחלוטין אבל שערכו לנו טקס משמעותי יותר ממה שכל רבי היה יכול לספק.

וחוץ מזה, אני לא ממש רואה את זה כסוג של Achievement Unlocked. חמש שנים, אם כבר משתמשים באנלוגיה של משחק מחשב, צריך להיות כמו הסיום של האזור הראשון, משהו שכל מי שמתחיל עושה. דברו איתי אחרי 10, 20 ו-40. למה? כי, מבחינתי, להיות עם מעין זה קל. זה משהו שאני עושה כמו לנשום. זה משהו שאם אני אפסיק לעשות אז על הדרך אני כנראה גם אפסיק לנשום.

אז כן, חמש שנים וכל זה. נדבר שוב עוד חמש.


Posted in Life, Maayan, Me, Thinking Out Loud by with 1 comment.

The Creative Things We Do

גייב, מהצוות של ‘פני ארקייד’, כתב לאחרונה רשומה מאוד מעניינת בבלוג שלהם. בקצרה: אחד הדברים האחרונים בקומיקס היה סיפור קצר על עולם בו אבות המשפחה אחראים על הגנת הבית כי כל המפלצות מתחת למיטה וכל הפחדרונים שבארונות אמיתיים וצריך להיפטר מהן והסיפור עוסק בילדה קטנה שצריכה להתמודד עם זה כשאמא שלה חולה ואבא שלה כבר לא מסוגל להתמודד עם המטלה הזאת.

הרשומה עוסקת באבא של גייב. הוא מספר על איך אבא שלו בא איתו פעם אחת למשחק גולף של הצוות והקשיב להם כשהם דיברו, בשיא הרצינות, על הרקע של העולם של הסיפור, על מה מקור המפלצות, על סוגי הנסיבות שיכולות לצוץ סביב הצורך להגן על הבית, על עיצוב המפלצות והדמויות בסיפור. הוא ישב והקשיב על איך הם מדברים על “דמיון ו-make believe” בצורה רצינית לחלוטין. ובתור בן אדם שעבד בתאגיד כל חייו, היה לו קשה להבין מה הבן שלו עושה.

אני מציע לקרוא את כל הרשומה למרות שהיא ארוכה כי היא מאוד מעניינת, בעיקר לטיפוסים יצירתיים שעוסקים בהמצאות מוחלטות. הוא מדבר הרבה על איך זה להסביר את העבודה שלנו, את היצירה שלנו, את מה שאנחנו משקיעים בו את החיים שלנו, ל… מחוסר מילה טובה יותר, מוגלגים – אנשים שלצערי אני חושב שפשוט יש להם דמיון פחות מפותח. ואולי המשפחה שלנו תתמוך בנו בכל מה שנרצה לעשות אבל אלא אם כן יש להם את הנטייה לזה בעצמם, הם כנראה שאף פעם באמת יבינו איך זה, יבינו את התהום בינינו לבין שאר האנושות או את הסיבה למה אנחנו עושים את כל זה.

ולכל אחד יש את הסיבות שלו. גייב עושה את זה כדי לתת לאחרים את העולמות שהיו לו כשהיה קטן והמציאות הייתה כל כך לא נעימה שהוא היה צריך להיות בכל מקום חוץ מבה. אני עושה את זה מסיבה חינוכית – כי אני מאמין שאחת הדרכים הכי טובות לגרום לנו באמת להסתכל על עצמנו היא להסיט את נקודת המבט הכי רחוק שרק אפשר ואז לסובב חזרה, כי אני למדתי כל כך הרבה מהגישה שהייתה לי למשחקים ולז’אנר שאני חושב שכל אחד צריך את ההזדמנויות האלו.

הרשומה מאוד מעניינת ואני ממליץ לקרוא את כולה. בעיקר לקראת הסוף. אז גייב אומר שאבא שלו היה מאוד טכני ופרגמטי והעבודה שלו גרמה להם כל הזמן לעבור ממקום למקום. אז הוא אף פעם באמת התחבר לקהילה המקומית ותמיד היה לו קשה בבית הספר אז הוא ברח לעולמות הדמיון והפך לגיק כמו כל אחד אחר. ועכשיו, הבן הראשון שלו מאוד מזכיר לו את עצמו, אבל הבן השני הוא משהו אחר – סוג של הלחם בין הבריונים שמיררו לו את החיים לבין ילד מתוק שרק רוצה שיפנקו אותו – והוא כבר מרגיש את פער ההבנה שנוצר ביניהם, הפעם לכיוון השני.

וזה עצוב. וזה קשה. אבל צריכה להיות ההבנה. גם אם יש פער. הבנה ותמיכה.


Posted in Art, Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Me, Thinking Out Loud by with comments disabled.