קאמינו דה סנטיאגו – האופניים קדימה

2015-09-25

התחלנו את היום מוקדם בבוקר. יצאנו כל המשפחה ביחד בקצב צעידה. הלכנו דרך כמה העיירות הראשונות כולם ביחד. שי בעיקר התקדם בקצב שלו כשאני ומעין לפעמים עוקפים ולפעמים מחכים.

הלכנו כולם כשעה ומשהו עד שעצרנו לארוחת בוהריים בבית קפה גליציאני על הדרך שם הפצצנו את הגליציאני המסכן עם דרישות לשמונה כריכים, קפה ותה. לקח קצת זמן לקבל הכל אבל היה טעים.

משם התפצלנו. אני ומעין המשכנו בקצב שלנו, לפעמים משיגים את שי ולפעמים הוא משיג אותנו.

ראינו הרבה מקומות יפים ומגניבים שלצערי לא הצלחתי לצלם כי אחרי התמונה הזאת, הטלפון שלי מת. לא ניסיתי להפעיל מעקב אחרי הנתיב שלנו אחרי זה.

אבל עברנו אזור מאוד מיוער, ראינו הרבה כבשים, באיזה שהוא שלב, כשכבר נהיה מאוחר אז עצרנו לנוח ואני עצרתי לנמנם ואז שי השיג אותנו שוב.

ככה עושים טיול רגוע בספרד.

בסוף מצאנו את עצמנו בתחתית ההר, במה שהיה אמור להיות חצי המסע של אותו יום אבל כנראה שלא כללנו בחישוב את ההתחלה האיטית יותר וכשהגענו כבר היה דיי מאוחר ואנחנו היינו גמורים. בהחלט גמורים מספיק בשביל לא להתחיל לטפס לארזואה.

אז ביקשנו איסוף, דיברנו עם זקן אירי מעניין באותו הזמן, הוא הזמין אותנו לבוא להגיד שלום בפעם הבאה שאנחנו באזור ואחרי זה דילגנו קדימה לפדרוזו.

המלון היה נחמד. אכלנו ערב בפיצריה ליד שם אכלתי את אחת הפיצות הכי טובות שאני זוכר ושתיתי את אחד הלמברוסקואים הכי גרועים.


Posted in Life, Maayan, Me by with no comments yet.

קאמינו דה סנטיאגו – פיצוי על התחלה קשה

2015-09-25

היום השני שלי בספרד הגיע אחרי יום מנוחה במסלול. הוחלט לדלג על המקטע הבא ולכן ארזנו הכל ונסענו לפאלאס דה ריי.

אז נסענו לפאלאס דה ריי, מצאנו את האכסנייה, הכנסנו את עצמנו פנימה והלכנו למצוא משהו לאכול. נחנו קצת, ראינו את הפרק שפספסנו של גב האומה ואז ארבעת ההולכים הנוספים הגיעו, מה שלא ציפינו שיקרה, והמשפוחה התאחדה שוב.

לא עשינו הרבה באותו היום אבל, מבחינתי, זה הכי כיף כשכולם ביחד.


Posted in Life, Maayan, Me by with no comments yet.

קאמינו דה סנטיאגו – מתחילים ללכת

2015-09-23

התחלנו ללכת מפאלאס דה ריי כולנו ביחד. זה היה בערך בשמונה בבוקר. שמונה בבוקר בספרד שווה ערך לכשש בבוקר בארץ רק באמת קר. אני לא יודע מתי אתם ראיתם לאחרונה את רצועת ונוס בשמונה וחצי בבוקר אבל התשובה שלי לזה היא לא.

הלכנו כל המשפחה, זאת אומרת שרוכבי האופניים בעיקר חיכו והאיטו. אבל המדיניות שלי היא שכמעט כל דבר שטוב לעשות אז טוב יותר לעשות ביחד.

וככה עשינו כמה שעות עד שעצרנו לארוחת צהריים מוקדמת בבית קפה קטן. התנפלנו על הגליציאני המסכן שמונה איש, שלושה סוגי משקאות חמים וארבעה סוגי כריכים. נגיד רק שלקח קצת זמן עד שכולם אכלו והיו יכולים לצאת.

כדור תמונה (הערפל הוא לא רק שגיאות לכידה)!

לא הרבה אחרי, החלטנו להתפצל. ההולכים הלכו ורוכבי האופניים המשיכו קדימה. ולא הרבה אחרי זה, כנראה בגלל שניסיתי להפעיל מעקב פעילות ולצלם תוך כדי, מת לי הטלפון. אני ומעין המשכנו הכי מהר קדימה. אבל לא באמת מיהרנו. רק התקדמנו בקצב האופניים. אז בירידות זה ממש קל וכיף ובעליות… מסתדרים. באיזה שהיא נקודה גם החלטנו לעצור לרגע כדי לאכול וכדי שאני אוכל לנוח צהריים.

וכשקמתי, מעין רצתה מיץ תפוזים. ועד שהספקתי לארגן את הספרדית שלי לכיוון משהו שדומה לשתי כוסות מיץ תפוזים אז אבא שלה השיג אותנו. אז המשכנו לרכב ביחד כשכל אחד עוקף את השני כל כמה זמן. פגשנו אנשים מעניינים, ראינו מקומות מגניבים (הטלפון שלי מת אז אין תמונות) וחצינו כמה ערים וכמה גבעות. אבל כשהגענו לריבאדיסו וכבר נהיה מאוחר הבנו שאולי לא נספיק לסיים את שני המקטעים שתכננו באותו יום. אז חיכינו לשי שיגיע במחיאות כפיים ותרועות “מאמה מיה!”. משום מה, הוא נהיה סוג של קמע למזל טוב בשביל הרבה מההולכים. וביחד החלטנו שאכן מאוחר ואולי כדאי לדלג על החלק הבא ישר לפדרוזו.

אז קיפלנו את עצמנו, עלינו על האוטו ונסענו אל המלון הבא. אכלנו ארוחת ערב בבית קפה/מסעדה שליד שם מצאתי פיצה בין הטובות שאכלתי ולמברוסקו בין הגרועים ששתיתי. אחרי זה כבר עייפנו והלכנו לישון.


Posted in Life, Maayan, Me by with no comments yet.

קאמינו דה סנטיאגו – התחלה קשה

2015-09-20

ביום שישי בבוקר ארגנתי את הדברים האחרונים שאני צריך, ארזתי את התיק, סידרתי קצת, הכנתי את הבית בשביל חן שבאה לשמור על מוצארט. הסברתי לה כל מה שיכלתי לחשוב שצריך לגבי הדירה ומוצארט ואיך שהוא שכחתי את הדבר הכי חשוב: הסיסמה לרשת. וכשיצאנו להוציא את מוצארט אז שכחתי שאת המפתח כבר שמתי בתיק ולא לקחנו את המפתח השני. אז הקפצתי את בעל הבית שלנו לעזרה והוא, כמו סופר גיבור, זינק לחלץ אותנו מהצרה. אחרי הכל הצלחתי להגיע לרכבת עם כמה דקות הפרש.

המעבר בשדה התעופה היה קל ממה שחשבתי אבל כשהגעתי לטרמינל, סיפרו לי שכבר לא מגיע לי להיכנס לטרקלין דן. :-(
בסוף אכלתי בבורגר ראנץ’. נו, טוב. הטלפון שלי כבר לא ממש תפקד אז הייתי צריך לכבות אותו לטיסה. נאלצתי להסתפק בלנמנם ולקרוא ישראל היום משומש (פתרתי את הסודוקו הבינוני אבל הצלחתי לדפוק את הקשה). והאוכל בטיסה היה בסדר. לא מי יודע מה.

הנופים היו סבבה.

יצאתי משדה התעופה במדריד בזמן שיא, הטענתי קצת את הטלפון והלכתי לחפש את הרכבת לתחנת רכבת. עם שעתיים לפניי, הנחתי שיש לי מספיק זמן. מה שלא הנחתי הוא שיש שביתת רכבות.

אז לקח לי קצת זמן למצוא את תחנת הרכבת, לקח קצת זמן להגיע לשם, רק אז אמרו לי שיש שביתה והרכבות אולי מאחרות, לקח קצת זמן להשיג כרטיס למטרו (שהייתי יכול לקחת שתי תחנות קודם) וכשהגעתי לתחנת קישור, לקח לי זמן למצוא את הרכבת הנכונה, כנראה פספסתי אותה בדקה או שתיים, ועד שהשנייה הגיעה לתחנה הסופית, ועד שהספקתי לרוץ לרציף, הגעתי בדיוק בזמן בשביל לראות את הרכבת עוזבת את התחנה.

לאחר בירור בשירות הלקוחות, ושיחה עם מעין דרך ממשק HTML בסיסי של Gmail שרץ על Explorer ישן על חלונות XP במחשב של החברה, הבנתי שאין ברירה אלא להישאר ללילה ולקחת רכבת על הבוקר.

אז התיישבתי בתחנה והתכוננתי ללילה ארוך. אבל באחת סילקו אותי מתחנת הרכבת. אז הלכתי למטרו. ובשתיים סילקו אותי מהמטרו. והמלון שליד התחנה לא היה מוכן לתת לי פשוט לשבת שם שעתיים. אז חזרתי חזרה למטרו – סך הכל, זה לא ממש נעול. ובשלוש וחצי מצאו אותי המנקות ולפחות סידרו לי מקום לשבת שבו לא יראו אותי. מדריד, כך אמרו, לא בטוחה כמו שגרמו לי להבין. בסביבות ארבע וחצי, אמרתי להם תודה וחזרתי לתחנת הרכבת שנפתחה מחדש. שם נמנמתי עוד עד בערך שבע, הוצאתי כרטיס חדש לרכבת ובעיקר ישבתי וחיכיתי עד תשע.

לצערי, ביום שבת, חנות הסלולרים לא נפתחת עד עשר אז לא יכולתי לקנות כרטיס. עליתי על הרכבת. לא רכבת שינה אבל הצלחתי לנמנם בכל מקרה. אבל הרכבת הזאת לא מגיעה עד איפה שהייתה צריכה. היינו צריכים לעצור בדרך כדי לקחת אוטובוס למקום שבו היינו צריכים לקחת עוד רכבת לתחנה שהיינו צריכים להגיע אליה בהתחלה. שם היו לי בערך עשר דקות לפני… שצפיתי ברכבת ממדריד מאחרת בחצי שעה אז ברכבת שאני הייתי צריך.

ורק לאחר כל התלאות האלו, הצלחתי להגיע לפונפראדה בארבע אחר הצהריים, בערך 11 שעות מאוחר יותר מהתכנון המקורי. שם התאחדתי עם מעין שוב והצטרפתי אל המשפחה המטיילת. קנינו לי אמפנדה לנשנש כי, אם כן או לא שמתם לב למה שכתבתי, לא אכלתי מאז הטיסה. נסענו חזרה לעיירה שבה היתה העצירה של המסלול, התארגנו, נחנו, נשנשנו והלכנו לישון.

אבל הנופים היו סבבה.


Posted in Life, Maayan, Me by with no comments yet.

14 years

This blog has been around 14 years.

I celebrate that birthday 3 days after John Scalzi’s Whatever and 3 days before Talk Like a Pirate Day.

I haven’t felt much creativity or ability to write here for a while but this is my home on the web and no one can take it away from me (except my brother. Which I hope will never mind hosting it).

I think I should write here more. I’ve got a few ideas. I’ve been trying to write about my work, about cool solutions I find, and about other stuff that cross my mind. I try to be on Twitter more because communities but 280 characters is a nasty limitation. And I hate Twitter threads.

More people should have their own website. I would rather just subscribe to an RSS than rely on Twitter or Facebook to let me know what my friends are up to.

I promise there will be more soon.


Posted in Life, Me by with no comments yet.

קצת גאה בעצמי

היה לי יום טוב היום.

זאת אומרת, הוא התחיל בזה שחשבתי שיש לי שעון ואז גיליתי שיש לי אבל, משום מה, הוא לא העיר אותי. אז היפלתי על מעין לטפל במוצארט בבוקר ומיהרתי החוצה.

סיימתי עוד פרויקט בעבודה והראיתי אותו לבוס. קיבלתי כמה תיקונים עליהם אני עדיין עובד. בסדר. אבל אני כן גאה בזה שבשביל להשיג כל מיני אפקטים הייתי צריך להשתמש בחבילת תוכנה שכולם משתמשים בה אבל לא הצלחתי לגרום לה לעשות בדיוק מה שאני רוצה. כששאלתי, התשובה שקיבלתי היא ‘יש דרך אבל היא לא כל כך טובה אבל ככה כולם עושים’. אז לא רציתי לעשות את זה ככה. כתבתי גרסה משל עצמי.

לא שכתבתי ספריה פופלארית מאפס אבל, אם היא מסוגלת לעשות א’ ועד ת’, אני צריך ח’ וחצי, אולי שני ח’. והיא לא הייתה יכולה לתת לי את זה. אז לקחתי שעה וחצי וכתבתי משהו שעושה שלושה וחצי ח’, כדי שיהיה וזה כבר היה על הדרך.

וחזרתי הביתה ועשיתי התעמלות. יום בטן. לא הצלחתי להגיע לגבול הנוכחי אבל הצלחתי לסיים את הקודם בהצלחה. לפחות זה. אני כבר מרגיש יותר טוב. בהחלט יותר ערני ואנרגטי.

😉


Posted in IT, Life, Me, Programming by with no comments yet.

?אתר פרטי לכל אדם

אני, איפה שהוא באזור התיכון (97′, אני מאמין) בניתי לעצמי אתר משלי. השתמשתי בתוכנה בשם Homesite ולפעמים גם ב-Notepad ואני כבר לא זוכר איפה אחסנתי אותו. עדכנתי אותו במחשבות אקראיות שהיו לי ומה קורה איתי ולא הייתה לי באמת אשלייה שמישהו קורא אותו קבוע. בעיקר רציתי מקום לפרוק מחשבות ומה אני עושה כדי שזה יהיה שמור איפה שהוא.

איפה שהוא הפסקתי. גם הלכתי לצבא. אבל כשיצאתי החלטתי שאני רוצה לחזור לזה. עוד לא ידעתי מה זה Facebook. דיברתי עם אח שלי שכבר הפעיל אתר משלו (אתר הבית של זה) ויצרנו את האתר הזה. לא טרחתי לייבא את החומר אבל הפורמט החדש בהחלט עזר. התחלתי לכתוב הרבה דברים.

ב-2008-9 גיליתי את Facebook וכמו כולם, גם אני הצטרפתי. החלטתי מהר מאוד שזה לא מעניין אותי ונפטרתי מזה. מעין ביקשה שאני אחזור. ואני לא יכול להגיד שאני לא מוצא את זה מועיל. זה עוזר לי להכיר ולדבר עם הרבה אנשים חשובים. אבל גם זה וגם החיים העמוסים יותר אומרים שאני לרוב מזניח את האתר הזה כי לרוב אין לי את המוטיבציה לכתוב משהו מספיק ארוך שיהיה שווה פרסום פה. ובשנים האחרונות, עם היותי איש קריירה, האתר הזה הוא כנראה משהו שמעסיקים פוטנציאלים פותחים להסתכל אולי אפילו יותר מאשר פרופיל Facebook ואני רוצה להיראות כמו אדם מקצועי.

אבל אני לא רואה איך זה סותר אחד את השני. אולי יש משהו במה שהאיש אומר, אולי עדיף לחזור לניהול אתרים פרטיים. אני עדיין משתמש בקורא RSS. זה ממש לא מסובך והכל מגיע אליך למקום מרוכז. מה הבעיה להירשם לעדכונים מכל האנשים שמעניינים אותך? אני יכול לכתוב פה גם עדכונים אישיים וגם לדבר על נוסעים מקצועיים שמעניינים אותי. למה אי אפשר לנהל קבוצות עניין ב-Meetup או עם איזה פורום טוב? יש למישהו שאין לו לוח שנה של גוגל או כל לוח שנה שמתקשר עם קבצי cal? רוצים לדבר עם מישהו ישירות — טלגרם. אני באמת לא צריך בוטים הודים שנדחפים לי לרצף כל פעם שאני כותב באנגלית.

והיום, עם פלטפורמות כמו WordPress, Wix ו-Squarespace, זה כל כך קל להרים אתר פרטי. נסו גם אתם.


Posted in Life, Me, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.

שלושה מאפיינים

Trying vlogging. This time about my three main features.


Posted in Life, Me, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.

בזכות ולא בחסד

נגמר טקס יום הזיכרון. השנה, בבית אלפא, הוא היה בסימן מלחמת העצמאות. זאת אומרת, המלחמה בה סבא שלי נהרג. אז סיפרו את הסיפורים של כולם, מההתחלה ועד הסוף. בהתחלה, חשבתי לעצמי של בסדר, אני אצליח לא לבכות השנה. אבל זה היה קרוב מדי לבית.

אני לא יודע למה. אני לא יודע למה, אחרי כמעט שבעים שנה, כשאני שומע על אנשים שאפילו אמא שלי לא הכירה, אני בוכה. אבל הטקס השנה, עם הסרטונים והמראות, גרם לי לחשוב על הארץ הזאת. בעיקר בגלל הסיפור של צבי בורנשטיין.

צבי בורנשטיין היה חבר בית אלפא שנפצע פציעת עבודה ולכן לא היה יכול להשתתף בלחימה פעילה. אבל הוא היה יכול, והתנדב, לעמוד בשמירה על הקיבוץ. הוא נהרג כשהפציצו את בית אלפא וחפציבה מהגלבוע. הוא היה בדרך להזהיר אנשים ולעזור להם להגיע למחסה. לא ידעתי או לא קישרתי את זה עד היום. המקום בו אני יושב עכשיו, הקיבוץ בו גדלתי, הופצץ בפגזי מרגמות. ואם חושבים על זה, אני חושב שיהיה קשה למצוא מקום בארץ הזאת ממנו לא יהיה אפשר, לפחות, לראות מקום שהופצץ או נורה או שדיממו עליו ישראלים שנלחמו על המדינה שלהם.

אני לא מאמין בציביון הדתי. אני לא חושב שהארץ הזאת ניתנה לנו. אבל, ממה שאני יודע על ההיסטוריה הרלוונטית, זה המקום בו אוסף שבטים ומשפחות אקראיות התאגדו למה שבפעם הראשונה היה אפשר לכנות בתור העם העברי. ויש לנו עדויות שפה היה קיים ישוב יהודי בעבר. כעיקרון, שמפה באנו ולפה שבנו ולפה גם נשוב. אין לנו מקום מתאים יותר. אפשר עוד לדון בשיתופי פעולה וסובלנות אתנית אבל אני לא יכול, עכשיו, לסלק מהמוח שלי את המחשבה על כמה הרס ספגה האדמה הזאת, כמה דם נשפך עליה וכמה אנשים מתו רק בשביל שאנחנו נוכל לחיות פה.

Sunk cost fallacy, my ass!


Posted in Life, Me, Thinking Out Loud by with comments disabled.

My Accident

היום ראיתי את הסרטון שנמצא פה למעלה. הוא בערך 20 דקות. שווה לראות. אני אחכה.

בכל מקרה, זה גרם לי לחשוב על התאונה שהייתה לי. ואם אתם חושבים לעצמכם, ‘רגע… תאונה? איזו תאונה?’ זה בגלל שלמרות שזה קרה לפני יותר מארבע שנים, למרות שכתבתי בדיוק מה קרה ברגע שהייתי מסוגל לכתוב, הרשומה הזאת הייתה נעולה עד היום. בעיקר, כי התביישתי.

התביישתי שדבר כזה קרה לי. התביישתי בכך שהשקעתי חלקים ניכרים מהחיים שלי בלהימנע ממקרים כאלו ולהיות מוכן לדברים כאלו, אם יקרו, ובסוף הכל היה כאילו כלום. פחדתי. הרבה פחות לעצמי. הרבה יותר למעין.

אבל מאז התאונה ההיא, כל פעם שמישהו צופר לי, כל פעם שמישהו נדחף או אולי מפספס את היכולת להידחף לפני בכביש, אני נועל את הדלתות של האוטו ומסתכל מעבר לכתף שלי לכמה דקות. כי בראש שלי זה תמיד יכול לקרות שוב. בראש שלי… זה תמיד קורה.

ביום שני לפני שבוע הייתה לי עוד “תאונה”. יצאתי בבוקר עם מעין לסידורים. אחרי שסוף סוף סידרתי את תעודות הזהות שלנו עם כתובת חדשה, הלכנו להוציא תו חנייה של רמת השרון. סוף סוף היינו יכולים לחנות בעיר בה אנחנו גרים כבר בערך שנה וחצי. היה משהו שרצינו לעשות בסוקולוב, הרחוב הראשי והעמוס ביותר של רמת השרון. אז נסענו לשם, מעין ירדה ואני חיכיתי שחנייה תתפנה. אבל היה איזה טנדר מאחורי שנצמד אליי, כנראה לא מבין את הרעיון הזה של ‘לחפש חנייה’. הם עצרו לידי וצעקו עליי משהו עם “שוטר”. ניסיתי להגיב בנונשלנטיות, פשוט לגרום להם להמשיך לנסוע. אבל הם המשיכו, עצרו לפניי, ואז אחד מהם יצא החוצה והתחיל ללכת לכיווני.

היה לי פלאשבק. לשנייה, חזרתי לפיק”א ב-2014.

גם אם לא היה אקדח או סכין או כוונה נבזית כלשהי, אני מעדיף להימנע מבעיטה שתעשה נזק לפלסטיק או אגרוף שיסדוק את החלון. אז הסתלקתי משם. באותו הרגע, התעצבנתי. החלטתי לעשות דווקא. אתה חושב שעם אלימות תוכל לסלק אותי מהרחוב? אני אראה לך. אני אחזור ואחנה בדיוק איפה שעמדתי.

אבל כשחניתי, כל הזעם נעלם. ואז גם הבנתי שלא נשאר משהו במקומו. הרגשתי ריק. הרגשתי כלום. הרגשתי כאילו כל העולם שוכב לי על האוטו ואני לא מסוגל לפתוח את הדלת ולצאת החוצה. התפרקתי. לגמרי. זה שיתק אותי לכמעט שבוע.

רק מאוחר יותר, כשמעין ואני דיברנו על זה לעומק, היא גרמה לי להבין שכמה שאני אולי ארצה להכחיש את זה, אולי זה PTSD. כי ב-2014 הייתה לי טראומה. במשך דקות ארוכות, ברחתי כי חששתי לחיי. והמרדף הזה נגמר בזעזוע פיזי ומערכתי. משהו שכנראה משפיע עליי עד היום.

השאלה עכשיו היא האם אני גבר מספיק בשביל לקבל את זה שנשברתי ולדעת איך להרכיב את עצמי מחדש… ומי יכול לעזור.


Posted in Life, Me by with comments disabled.