Sound of Your Voice Linked to Emotions

In about the same way smiling is linked to happy feelings. That is, the connection is bi-directional. This is the results of a recent study.

They found out that there is also a connection between liking and enjoying the sound of your voice and being in tune with your emotions. Which might explain a thing or two as I really don’t like the sound of my own voice.


Posted in Humanity, Less Interesting News, Me, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Status Update

So… What’s up with me?

Well, obviously, I’ve been busy. So busy that I was working 10-12 hour days and was so tired coming home that I barely had the strength to do the things I wanted, let alone the things I needed to do.

But we’re officially world wide now. The game is open on all territories. Which means, sans marketing, our server load doubled and tripled. Which means, bugs came out that are only relevant under heavy load. Also, the stress is on, we are officially competing now. And we haven’t even rolled out our more competitive features. So, before any of the big ones notice us and pull out the big guns, we have to roll out our secret weapons.

This means, everyone onboard, working as hard as they can, to deliver those feature ASAP. And after those days, I’m tired. Even writing this, the weekend after an iteration is finished. I can barely muster enough brain power to write more than 200 words.

On top of this, the 2016 Global Game Jam is almost upon us and this time, I want to try to write something all on my own. So, I’ve been catching up on Twine knowledge as much as I can. And I’ve been roped into a Secret Santa game which I am so very bad it. I’m also still trying to work on my personal projects; I’m running two games in the Pundak forums, one of them is already using THF, and I’m trying to set up a small Roll20 session using THF. And I’m planning a little new year’s celebration of my own.

So, that’s it for now. Hopefully, The Less Interesting Times will return at least one more time before this year is out. Maybe I’ll have something to say after I watch The Force Awakens.


Posted in Gaming, Geekdom, Life, Me, Role-Playing, Thinking Out Loud, Work by with comments disabled.

חמש שנים

שבוע שעבר, יום שבת ליתר דיוק, חגגנו, מעין ואני, את היותנו נשואים חמש שנים וביחד כבר שש. לא עשינו משהו נורא גרנדיוזי; רק את הדבר שאנחנו בדרך כלל אוהבים לעשות – לבלות אחת בחברת השני.

וגם לא כתבתי על זה עד עכשיו כי לא הרגשתי שיש לי משהו ממש לכתוב. מבחינתי, זה עוד יום בחיים שלנו. יום שצריך לציין כי סיבה לחגוג זה תמיד טוב. אבל… זה פשוט לא מרגיש כמו כל כך הרבה זמן. זה מרגיש כאילו רק אתמול היא עבדה ואני לא, כאילו רק שלשום אספנו את מוצארט מצער בעלי חיים, כאילו רק לפני שבוע היינו צפופים בדירת חדר וחצי במעונות הזוגיים של הטכניון ורק קצת לפני ארזנו את עצמנו לקפיצה זריזה לקפריסין ועמדנו מול שתי נשים זרות לנו לחלוטין אבל שערכו לנו טקס משמעותי יותר ממה שכל רבי היה יכול לספק.

וחוץ מזה, אני לא ממש רואה את זה כסוג של Achievement Unlocked. חמש שנים, אם כבר משתמשים באנלוגיה של משחק מחשב, צריך להיות כמו הסיום של האזור הראשון, משהו שכל מי שמתחיל עושה. דברו איתי אחרי 10, 20 ו-40. למה? כי, מבחינתי, להיות עם מעין זה קל. זה משהו שאני עושה כמו לנשום. זה משהו שאם אני אפסיק לעשות אז על הדרך אני כנראה גם אפסיק לנשום.

אז כן, חמש שנים וכל זה. נדבר שוב עוד חמש.


Posted in Life, Maayan, Me, Thinking Out Loud by with 1 comment.

The Creative Things We Do

גייב, מהצוות של ‘פני ארקייד’, כתב לאחרונה רשומה מאוד מעניינת בבלוג שלהם. בקצרה: אחד הדברים האחרונים בקומיקס היה סיפור קצר על עולם בו אבות המשפחה אחראים על הגנת הבית כי כל המפלצות מתחת למיטה וכל הפחדרונים שבארונות אמיתיים וצריך להיפטר מהן והסיפור עוסק בילדה קטנה שצריכה להתמודד עם זה כשאמא שלה חולה ואבא שלה כבר לא מסוגל להתמודד עם המטלה הזאת.

הרשומה עוסקת באבא של גייב. הוא מספר על איך אבא שלו בא איתו פעם אחת למשחק גולף של הצוות והקשיב להם כשהם דיברו, בשיא הרצינות, על הרקע של העולם של הסיפור, על מה מקור המפלצות, על סוגי הנסיבות שיכולות לצוץ סביב הצורך להגן על הבית, על עיצוב המפלצות והדמויות בסיפור. הוא ישב והקשיב על איך הם מדברים על “דמיון ו-make believe” בצורה רצינית לחלוטין. ובתור בן אדם שעבד בתאגיד כל חייו, היה לו קשה להבין מה הבן שלו עושה.

אני מציע לקרוא את כל הרשומה למרות שהיא ארוכה כי היא מאוד מעניינת, בעיקר לטיפוסים יצירתיים שעוסקים בהמצאות מוחלטות. הוא מדבר הרבה על איך זה להסביר את העבודה שלנו, את היצירה שלנו, את מה שאנחנו משקיעים בו את החיים שלנו, ל… מחוסר מילה טובה יותר, מוגלגים – אנשים שלצערי אני חושב שפשוט יש להם דמיון פחות מפותח. ואולי המשפחה שלנו תתמוך בנו בכל מה שנרצה לעשות אבל אלא אם כן יש להם את הנטייה לזה בעצמם, הם כנראה שאף פעם באמת יבינו איך זה, יבינו את התהום בינינו לבין שאר האנושות או את הסיבה למה אנחנו עושים את כל זה.

ולכל אחד יש את הסיבות שלו. גייב עושה את זה כדי לתת לאחרים את העולמות שהיו לו כשהיה קטן והמציאות הייתה כל כך לא נעימה שהוא היה צריך להיות בכל מקום חוץ מבה. אני עושה את זה מסיבה חינוכית – כי אני מאמין שאחת הדרכים הכי טובות לגרום לנו באמת להסתכל על עצמנו היא להסיט את נקודת המבט הכי רחוק שרק אפשר ואז לסובב חזרה, כי אני למדתי כל כך הרבה מהגישה שהייתה לי למשחקים ולז’אנר שאני חושב שכל אחד צריך את ההזדמנויות האלו.

הרשומה מאוד מעניינת ואני ממליץ לקרוא את כולה. בעיקר לקראת הסוף. אז גייב אומר שאבא שלו היה מאוד טכני ופרגמטי והעבודה שלו גרמה להם כל הזמן לעבור ממקום למקום. אז הוא אף פעם באמת התחבר לקהילה המקומית ותמיד היה לו קשה בבית הספר אז הוא ברח לעולמות הדמיון והפך לגיק כמו כל אחד אחר. ועכשיו, הבן הראשון שלו מאוד מזכיר לו את עצמו, אבל הבן השני הוא משהו אחר – סוג של הלחם בין הבריונים שמיררו לו את החיים לבין ילד מתוק שרק רוצה שיפנקו אותו – והוא כבר מרגיש את פער ההבנה שנוצר ביניהם, הפעם לכיוון השני.

וזה עצוב. וזה קשה. אבל צריכה להיות ההבנה. גם אם יש פער. הבנה ותמיכה.


Posted in Art, Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Me, Thinking Out Loud by with comments disabled.

יום השנה לקרן

מחר, או יותר נכון היום, הוא יום השנה לקרן אמבר. היא נולדה ב-13 לפברואר וזה היום שצריך לזכור אבל היום יהיה שנה מאז שנפטרה, שנה שהיא כבר לא איתנו. ביום שבת נסענו, מעין ואני, לשדה בוקר למפגש חברים לזכרה. היה נחמד לפגוש את כולם, לדבר שטויות ולבקר שוב את המקום שאהבה כל כך. פגשנו גם אנשים נחמדים שלא הכרנו ואכלנו הרבה יותר מדי.

אני לא בטוח איך אני מרגיש. הייתי בסדר בשבת. אבל אני קצת מפחד שיקרה איזה שהוא משהו ואני פשוט אשבר ואבכה שוב. כי חוץ ממשחק תפקידים שכתבתי בשבילה, במטרה להריץ אותו אחד על אחד, ושהפסקנו כי היא הייתה פשוט עסוקה מדי; חוץ מזה, לפעמים הרגשתי שאני כותב בבלוג הזה בשבילה. אני יודע שיש פה כמה קוראים קבועים וחצי קבועים שלרוב נשארים בשקט וגם קרן עצמה לא הגיבה תמיד אבל אני יודע שהיא קראה ואת הדיונים הנרחבים היינו עושים פנים אל פנים או על גבי דואל. וגם את צמצום תמונות האסטרונומיה השנתיות לאלו ששוות רקע למחשב עשיתי בשבילי ובשבילה. לפחות, אני חושב שהיא היחידה שהורידה את הקבצים ששמתי. ולכן לא עשיתי את הסיכום של 2014. כי איבדתי את הטעם.

אני מתגעגע לקרן. אבל אני מקווה שאהיה בסוף בסדר.


Posted in Life, Me, Stories of My Life by with 4 comments.

על מוטיבציה

לפני כמה חודשים, בפעם האחרונה שנסענו, אני וכל המשפחה של מעין, לאילת לפסטיבל הג’אז החורפי קיבלנו, אני ומעין נסענו בבסי לבדנו. ואיפה שהוא בהרים והגאיות של הנגב קיבלתי שיחה ממי שהפך להיות הקשר”ג החדש של גדוד המילואים שלי. השיחה בינינו מסתכמת לחילוף הבא:

הוא: אנחנו צריכים לעשות צמצומים בכוח אדם ואני עובר עכשיו על כל החיילים.
אני: סבבה.
הוא: אני לא רוצה במחלקה שלי אנשים שלא רוצים להיות בה.
אני: אני מסכים איתך לחלוטין.
הוא: … יש אירוע של הגדוד עוד מעט אבל אם לא תגיע אליו אז נשלח לך את תעודת הפטור שלך.
אני: fallout3thumbs

 חשבתי על זה לאחרונה ונזכרתי במקרה שקרה לי בטירונות שעד עכשיו ידעו עליו רק אני, אחד המפקדים שלי באותו הזמן, עמיחי וחבר שלו. אז בטירונות, כנראה אחרי מסע 5 הק”מ הראשון, אובחנתי עם מצב רפואי-כלשהו-הנובע-ממאמץ-שלא-ננקוט-בשמו-כי-זה-מביך וזה כאב אבל לא כזה נורא. בכל מקרה, קיבלתי עליו 3 ימי גימלים. זה היה סוף שבוע בכל מקרה אז “נו, טוב”. בסוף השבוע, נסעתי עם אח שלי וחבר שלו לראות סרט. ואז המפקד שלי מתקשר אליי כשהיינו בדרך חזרה והייתי צריך לגמגם משהו על המצב שלי ועל איך אני מרגיש.

וחשבתי על זה שאותו המצב היה כואב ולא נעים אבל לא משהו שבאמת צריך להפריע לי. פשוט לא התחשק לי להיות שם. אז לקחתי את הגימלים. זה משהו שאני לא אעשה עכשיו כי אני רוצה להיות פה. אני נהנה בעבודה הזאת. אני לא באמת נהנה להיות במילואים, אני רק מנסה לשרוד את זה בלי לסבול יותר מדי. אז אני שמח שאני מקבל פטור.


Posted in Life, Me, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with comments disabled.

היה הייתה 2014

אני לא אוהב את חידוני השרשרת של סוף השנה ואני גם לא ממש בקטע של החלטות תחילת שנה אבל אני כן יכול להסתכל אחורה על השנה שהייתה ולבחון אותה מעכשיו. דבר ראשון שקל לשים לב הוא שהייתי הרבה פחות פעיל פה מבעבר. זה בעיקר כי הייתי מאוד עסוק בעבודה שהתחילה רק חודש קודם ורציתי להשקיע. אבל בואו נראה מה היה.

  • 01/01 – טוב זה לא ממש 2014 אבל התחלתי עבודה חדשה בדצמבר 2013 וזה דיי צבע לי את כל השנה. תמיד רציתי לעבוד על משחקים ועכשיו קיבלתי הזדמנות. זה לא הפרויקט האישי שלי אבל רק לעבוד בתחום, לצבור נסיון, הבנה וקשרים, זה כבר נהדר בפני עצמו.
  • 24-26/01 – הלכתי ל-Global Game Jam הראשון שלי. תמיד חששתי להצטרף אבל בהשראת עמית, ראש הצוות שלי, הלכתי ועבדנו ביחד עם אנשים מגניבים והיה כיף והוצאנו משחק מגניב.
  • 31/01  – יום אחד כשחזרתי מהעבודה, שני מטורפים החליטו לרדוף אחרי במעלי ובמורד חיפה עד שנכנסתי לתאונה והם ברחו. זאת הייתה חווייה לא נעימה ששיבשה לי את הכמה חודשים שאחרי אבל אני חושב שעברתי את זה.
  • 09/02 – הבלוג של Unity הציג את המשחק שאנחנו עשינו בתור דוגמה ל-GGJ. הבלוג! הרשמי! של Unity! והמשחק! שלנו! מוצג ראשון! אההההה! כן. זה מגניב.
  • 23/02 – עברנו רשמית למרכז. אני מצאתי עבודה במרכז ומעין לומדת בפתוחה אז זאת הייתה ההחלטה ההגיונית. דירה אמיתית שנייה שלנו ביחד וכרגע אנחנו עם 2 מתוך 2 בעלי דירה נחמדים. מחזיק אצבעות.
  • 15/03 – הצלנו כלבה משוטטת ברחוב. היא ברחה ממסיבת הפורים של אחד השכנים מבנין ליד והיה קצת קשה להשיג את הבעלים אבל למחרת בבוקר הכלבה הוחזרה לביתה בשלום. זה מרגיש טוב מאוד לעשות משהו נחמד בצורה אלטרואיסטית. צריך לעשות לעתים יותר קרובות.
  • 26/03 – חגגנו 24 למעין. לא רציתי לעשות משהו ממש גרנדיוזי אבל לא רציתי לאכזב. אז אספנו כמה משפחה וחברים ועשינו מסיבה קטנה. אני חושב שהיה טוב. :)
  • 15/04 – פעם ראשונה שהלכנו לפסח חברים. היה ממש כיף ואני עדיין מתבאס על זה שהרגשתי רע ופספסתי את התמונה הגדולה. אבל עדיין היה כיף גדול ולא הייתי מוותר.
  • 18/04 – חגגתי 30, המספר הנחמד והעגול. זה נשמע מבוגר אבל אני ממש לא מרגיש ככה. אני מרגיש נהדר ואני חושב, שסך הכל, החיים שלי נהדרים.
  • 12/05 – לוג’יטק קנו אותי. בכסף. בעכבר. יצרתי קשר עם שירות לקוחות כדי לנסות לתקן את העכבר שלי. שלחו לי עכבר חדש. לוג’יטק מגניבים!
  • 19/05 – המצאתי משחק קוביות. בסדר. הוא לא מדהים אבל אני חושב שזאת התחלה טובה. עוד אין לי משחק קלפים אבל אני עובד על משחק הלוח.
  • 080911/05 – חשבתי כמה מחשבות עמוקות. כל כך עמוקות שאני חולק אותן שוב עכשיו.
  • 04050610/08 – איבדנו חברה ותיקה, אחות גדולה. בור שאי אפשר למלא. כואב נורא. סליחה.
  • 18/08 – כן, אני רואה צורך לציין את זה. ממה שאני ראיתי עד אותו הרגע, מעין שיחקה קצת משחקי תפקידים כשהייתה קטנה, כמה משחקי לוח או מחשב מאוד מסוימים שאהבה וזהו. אבל כאן ראיתי את הניצנים לכך שמעין הופכת ליותר מרק Gamer-Adjacent. ואני אוהב את זה. למרות שהחפיפה לא גדולה, אני אוהב את זה שיש לה עכשיו Wishlist.
  • 16/09 – הבלוג חוגג 9 במתכונתו הנוכחית.
  • 21/09-08/10 – יצאנו לטיול באיטליה. היה ממש כיף. הרשומות קיימות הן רק דורשות עריכה ויצאו בחודש הקרוב.
  • 07/12 – הלכתי לראשונה לכנס השנתי של עמותת GameIS. הייתי יכול לעשות יותר טוב אבל התחלה טובה.

חוץ מזה, דברים שלא מצוינים פה, הוא שדיימוס הלך לישון וסירב לקום. אני עדיין בודק את האפשרות להחזיר אותו אבל יכול להיות ש-4 שנים זה כל מה שהוא היה מסוגל לתת. אנחנו מאוד קרובים לשחרור של המשחק. אני לא יכול להגיד מתי בדיוק אבל הלחץ בעבודה בהחלט עולה. התחלתי סמסטר חורף בטכניון עם שניים מתוך שלושת הקורסים האחרונים שאני צריך לעשות. אז אני אפילו עוד יותר לחוץ. ועם כל הלחץ והרבה פחות זמן, לא ממש יצא לי לעבוד על פרויקטים פרטיים למרות שיש לי כמה רעיונות להמשך של כמה מהם. ואני מבין שהמצב הזה כנראה ימשך עד הקיץ, עד שאסיים את הסמסטר השני ואת התואר. גם הלכתי הרבה פחות לכנסים. הייתי רוצה להשתתף יותר, הייתי רוצה להריץ משחקים או לכתוב משחקים או שניהם לביגור אבל יכול מאוד להיות שאני בקרוב אצטרך לבחור בין קהילת המשחקים לקהילת המד”ב ומי מהן תהיה ההשקעה העיקרית שלי ומי רק תחביב צדדי.

אני קצת מדוכא כשאני כותב את זה ואני לא בטוח לגמרי למה. אולי זה הלחץ, אולי זה העובדה שמחר האזכרה לאסף. אבל במבט לאחור, חוץ מדבר אחד מחורבן ברמות שאי אפשר לתאר, השנה שלי הייתה דווקא דיי טובה – מוצלחת ונהדרת אפילו. אני מתגעגע לקרן. וגם לאסף. אבל אני גם בטוח ששניהם, אם עדיין היו פה, היו שמחים במה שהשגתי ולא היו רוצים שאסוג בגללם. אז את 2014 אני כנראה אזכור בגלל אותו אירוע אבל אסור לשכוח שסך הכל, זאת כן הייתה שנה טובה.


Posted in Gaming, Geekdom, High-Tech, Humanity, IT, Life, Maayan, Me, Philosophy, Role-Playing, School, Stories of My Life, Thinking Out Loud, Work by with comments disabled.

אני לא עובד בצורה סטנדרטית

הייתה לי אתמול את שיחת “מה המצב” עם ראש הצוות. אמרתי לעמית שאני מאוד מעריך אותו מקצועית ובתור מישהו שעובד עם Unity כמה שנים יותר ממני, אני כן מחפש אישור שלו מדי פעם שמה שאני עושה לא מטומטמם. הוא אמר לי שהתפוקה שלי סבבה רק שאני לא תמיד בודק את מה שאני עושה עד הסוף. אמרתי שאני מסכים לחלוטין ולרוב פשוט לא עולים לי בראש כל המקרים שכדאי לבדוק, גם אם לאנשים אחרים הם נראים טריוויאלים. לאחר מכן, כשסיפרתי את זה למעין היא אמרה שהיא תשמח לעזור לי עם זה כי היא כל כך הרבה יותר טובה בזה ממני.

עוד הערה רלוונטית שקיבלתי היא לשים לב שכל הדברים שאני עושה מסביב לעבודה לא מפריעים לי לקצב ולתפוקה. ופה נכנס הנושא אותו ציינתי בכותרת.

רוב האנשים מגיעים לעבודה, עובדים עובדים עובדים, לוקחים איזו הפסקה למתוח רגליים/לסיגרייה/לרענן את כוס הקפה, לוקחים חצי שעה עד שעה לצהריים ואז עובדים עובדים עובדים, עם אולי עוד הפסקה קצרה בדרך, עד שהם עוזבים את המשרד ויוצאים הביתה. אני לא עובד ככה. אולי זה משהו פנימי, אולי זה סיבולת שסיגלתי לעצמי אבל אני כמעט ולא לוקח הפסקות. אני הולך לשירותים, אני לוקח תנומה אחת בשביל השינה הפוליפאזית בזמן העבודה (15 דקות, לא יותר), אני מותח את הרגליים לדקה או שתיים מדי פעם – בדרך כלל תוך כדי שאני פותח דיון על איזה נושא טכני כזה או אחר, ולוקח כ-15-20 לארוחת צהריים – בערך כמה זמן שאני צריך בשביל לסיים קערה של אורז. כל שאר הזמן אני עובד. וכשאני אומר כל שאר הזמן אז אני מתכוון לזה שיום העבודה הרגיל שלי הוא מינימום תשע ויכול להגיע עד 11 או 12 שעות. וכולל את הפעמים שאני צריך מנוחה מנטלית אז אני עוצר לקרוא פריט חדשות או שניים, RescueTime טוען שאני רוב הזמן ב-70% ל-80% יעיל.

איך? ובכן, זה הסוד שהוא לא ממש סוד כי אני אומר אותו לכל מי ששואל אבל לא הרבה מסוגלים לעשות את אותו הדבר: אני רואה דברים תוך כדי. סרטונים מ-YouTube, הרצאות מכנסי משחקים בעיקר, טריילרים, תוכניות טלוויזיה ולפעמים גם סרטים. כמעט תמיד רץ אצלי משהו ברקע, בחלון קטן במסך השני. אני מסוגל לקלוט את זה תוך כדי שאני עובד בזמן שהרבה אנשים אחרים לא מסוגלים לעבד את שני ערוצי התקשורת האלו בו זמנית. וזה נראה לאנשים מוזר. ואני מבין את זה. זה אכן נראה כאילו אני לא משקיע בעבודה את המקסימום.

במידה מסוימת, זה נכון. כשאני עושה את זה, אני לא נותן את המקסימום. אבל ההפרש לא נורא משמעותי. לפחות לא לעומת שאר היתרונות שיש לי מזה. דבר ראשון, זה מעסיק לי את השאריות הנותרות של משאבי מוח שתכנות לא תופס. וכן, כמעט תמיד יש לי מחזורי עיבוד לא מנוצלים. דבר שני, זה מבדר אותי תוך כדי העבודה. אני מריץ עבודה שימושית ביחד עם בידור והסחת דעת במקביל ואז אף אחד מהם לא עולה על גדותיו ואני מסוגל להמשיך לעבוד ברצף (לפחות, כל עוד השלפוחית שלי לא זורקת Buffer Overflow Exception או הקיבה רק עם Buffer Underrun). וחוץ מזה, זה גם עוזר לי לא להילחץ יותר מדי וזאת תועלת מאוד חשובה מבחינתי כי אני יודע שלחץ יכול לגרום לי להיות חולה ואפילו גם לשתק אותי מנטלית. והעובדה שאני גם צורך תוכן שאני מתכוון לצרוך בכל מקרה, המוח שלי לא דואג שמה אני נותן לערוץ החדשות שלי לצאת מכלל שליטה.

וכמובן כמובן כמובן, ברגע שאני מזהה שאני צריך יותר ריכוז, שמה שאני עושה כרגע לא יכול להיעשות אם לא יקבל את כל תשומת ליבי, אז אני עובר למוזיקה או עוצר את זה בכלל ומשקיע את כל מה שיש לי. לכתוב את זה, למשל, אני עושה בלי לראות או לשמוע משהו במקביל. כי כשאני כותב בבלוג, יש לי ערוץ אחד שמעלה זכרונות ומוודא שאני בטוח בהם, אחד שמנסח ובודק התבטאות, אחד שחושב על איך זה יראה כשזה יתפרסם, עוד אחד שבודק שמה אני לא כותב משהו שיפגע במישהו ועוד הרגיל שאחראי לשלוח את הפקודות לידיים.

לפעמים אני גם חושב שאולי אני מסוגל לעשות את זה כי שיחקתי המון משחקי תפקידים והעברתי את הכישורים שלי סוג של אבסטרקציה. בשביל לעשות דברים שאני עושה כבר המון זמן כמו לתכנת או לנהוג, לרכב על אופניים או לנתח אסטרטגיה, אפילו רטוריקה לרמה מסוימת, אני פשוט מקטלג ככישרון בעל פרמטרים מסוימית בדף הדמות שלי ומפעיל אותו כשאני צריך. כמו שכל אחד עם מספיק נסיון לא חושב על איך להעביר הילוך או איך לשמור על האופניים יציבות, אני, עם רוב המטלות שלי, לא כל כך חושב על איך לתכנת. אני פשוט עושה את זה. אני “משתמש בכישרון תכנות על בעיה לוגית”. כמובן שיש, לא פעם ולא פעמיים, משהו מורכב יותר ודורש מחשבה ותכנון אבל זה בדרך כלל לא לוקח הרבה זמן וברגע שיש לי את זה, כל השאר זורם.

תודה על ההקשבה,

ערן ארבל, מתכנת (Unity C# Prestige Class) דרגה 14


Posted in Gaming, Life, Me, Practice, Programming, Role-Playing, Thinking Out Loud, Work by with comments disabled.

My RPG Hobby – A History

אח שלי שיחק משחקי תפקידים מגיל צעיר. הנושא תמיד עניין אותי. שיחקתי כמה משחקי כאילו קטנים בתור ילד אבל נתקלתי בתחביב באופן רציני בפעם הראשונה באחד מחוגי בית הספר. היה חוג מו”ד (כבר לא זוכר איזו מהדורה) שאליו הלכתי עם עוד כמה ילדים. מי שמכיר את התחום בארץ יודע כבר מה אני הולך להגיד אבל לטובת אלו שלא, המנחה לא היה כל כך טוב או לא כל כך מרוכז, כל הקבוצה הייתה מפוזרת וזה היה הרבה יותר קרוב ל”חוג-בואו-נעסיק-את-הילדים-כמה-שעות-עד-שההורים-שלהם-יחזרו-הביתה-וכי-משלמים-לי-על-זה”. פרשתי לפני סוף הסמסטר.

גיליתי את הפורומים של WebRPG (לא מצאתי את האתר יותר) באיזור כיתה ז’. WebRPG היה אתר כללי לחדשות ודיונים על משחקי תפקידים. אני התרכזתי בצד הפורומים שלו. היו שם המון מהם, בכל נושא, ז’אנר ושיטה אפשריים. והיה שם אזור אחד של הפורומים שנקרא Talking in Character, אזור של משחקי תפקידים על גבי הפורום. השם של זה היה Talking in Character כנראה כדי להבדיל מכל שאר הפורומים בהם דיברו על משחקים במקום לדבר “את” המשחקים.

הגעתי לשם וקראתי משחק שנקרא Munchkin Wars, התחלתי בנקודה בה האנטרפרייז וחללית שנבנתה על ידי איש-מערות גאון בשם Gruk נעזרו באביר הג’דיי Dethen Despair והתקיפו את כוכב המוות של המהדורה השנייה. זה היה היסטרי. לא יכולתי שלא לצחוק מכל הודעה חדשה ולהתרשם מהיכולת של השחקנים שם להמציא דמויות, אירועים ומצבים מגניבים ומשעשעים. הצטרפתי למשחק אחרי חודש-חודשיים של צפייה עם אביר ג’דיי משלי. כזה שעושה מה שבא לו, מחזיק בחרב-אור כפולת להב שמסוגלת לשגר אנשים בזמן, ונוסע בדלוריאן מכונת זמן שמדברת כמו K.I.T.T. המשחק נמשך שנים ועבר מספר תהפוכות, כולל את דרך ההשתלטות על העולם הכי מגניבה שראיתי עד היום. הוא היה מצחיק וגאוני וחכם ושנון והכיל כמה וכמה וכמה עלילות. שיחקתי אותו עד שכמעט כל השחקנים המקוריים עזבו והמשחק דשדש ועצר כמעט לחלוטין.

אחרי זה מצאתי משחקי מרוצללים וסופר-גיבורים, פנטזיה אפלה, מדע בדיוני ואופרות חלל. שם המצאתי את הדמויות של Sabre Runner, להב, ה-Protectors, ה-Outsiders, את מה שלאחר מכן יתגבש לכדי נתנאל אור-שחר והצוות שלו ועוד הרבה אחרים וטובים. וכמובן, שם שיחקתי את Troubled Moon והמצאתי את Dorus ו-Ecion.

את Troubled Moon אני עדיין מחשיב בתור אחד המשחקים הטובים ביותר שאני מכיר וכנראה הכי טוב שאי פעם היה לי את הכבוד לקחת בו חלק. הוא היה על בסיס פנטזיה נמוכה (אין הרבה קסם או דברים מוזרים אבל כן יש אווירת מסתורין על-טבעית – כמו משחקי הכס רק עם פחות דמויות ראשיות מתות) והתרחש בארץ דמוית ימי ביניים רק שהייתה בעיה אחת: בתקופה האחרונה, הירח התחיל להשתגע. לילה אחד הוא ריק, לילה אחרי זה מלא, לילה אחרי הוא שליש ואז חזרה למלא. והיערות התמלאו באנשי זאב ומפלצות אחרות. מקום נהדר לצאת לחופשה. או לפחות, מקום נהדר למשחק תפקידים.

משחקי Talking in Character התנהלו, רובם ככולם, בצורה של כל שחקן משחק דמות או כמה דמויות ומנסה לקדם את המטרות שלהם תוך כדי יצירת עלילה מעניינת עם שאר הדמויות. לא היה מנחה. לא היו גלגולי קוביות. שום דבר. היו משחקי Play-By-Post, בפורומים ליד, שכן הוסיפו גלגולי קוביות אבל אנחנו לא רצינו את זה. לא היינו צריכים את זה. השחקנים, מארצות הברית, דרך צרפת, ישראל ועד אוסטרליה, היו מוכשרים ברמה שקשה לי לתאר. הסיפורים היו נהדרים. כן, סיפורים. המשחק התחיל מקו עלילה אחד אבל עם התפצלויות ותוספות, לקראת הזמן בו ננטש, היו שחקנים עם ארבע או חמש דמויות והמשחק הכיל לפחות ארבעה או חמישה קווי עלילה מקבילים. שם נתקלתי ברעיון של ה-Surge Sorcerer, שם המצאתי את ‘ארכיאולוגית חפצי הקסם’ (סוג של אינדיאנה ג’ונס בגרסת פנטזיה), למדתי על אלפים מדבריים ועל איך אפשר לשחק את הרובאי ואת המכשף החזק ביותר בעולם פנטזיה נמוך ונטול טכנולוגיה ושזה עדיין יהיה מתאים, מגניב ומענין.

הדמות הראשית שלי במשחק היה דורוס, דיג מכפר קטן בדרום שסקרנותו סיבכה אותו כשהוא מצא את השרין של אכיון, חפץ קסם אפל ומשחית מימי תחילת העולם. לאחר שהבין כמה הדבר הזה מסוכן, ולאחר שהצליח להשתלט על עצמו מחדש, יצא למסע להשמיד את השריון שאי אפשר להשמיד, כנראה על ידי השלכתו אל תוך הר הגעש בצפון הממלכה. לא, אני לא יכול להגיד שלא הושפעתי משר הטבעות. הושפעתי מהרבה דברים. גם מ-X-Men כי לאכיון יש דמיון מאוד חזק לסאורון, הלטאה המוזרה ההיא. הרעיון לאכיון הגיע לי בחלום, כמעט בשלמותו, והרגשתי שאני חייב לנצל את הסיפור הזה. וזה עבד. אני הייתי בין הראשונים וממניעי העלילה והמסע של דורוס להר הגעש שבצפון היווה קו העלילה הראשי של המשחק.

אבל למרות שגם אז היה לי רמז של כישרון ובהחלט השתפרתי תוך כדי המשחק, אין סיכוי שהוא היה מצליח בלי אוסף שחקנים נהדר כמו זה שהיה לי את הכבוד לחלוק איתו את הפורום. אותם שחקנים יצרו קומדיות וטרגדיות, סיפורי אהבה, אובדן והשגה מחדש, כישלון והצלחה, מסתורין ותחמון, פוליטיקה ושגרה, טוב ורע.

את המשחק הזה, שהתחלתי לשחק בגיל 13-14, נאלצתי להפסיק לתקופה מסוימת כשהתגייסתי (דורוס נכלא על ידי מלך השדים ועונה במרתף שלו במשך חודשים, בואו לא ניכנס לזה) אבל חזרתי לזה ברגע שיכולתי. לצערי, הוא לא החזיק יותר מכמה שנים אחרי זה ובסוף לא באמת יצא לנו לסיים אותו. זה חבל. אבל משחק, ועוד משחק פורום, שהחזיק בערך 10 שנים היה חווייה יוצאת דופן. אחרי הצבא, כשניסיתי יותר להתערות בקהילות בארץ, כולל קהילת שחקני התפקידים, ניסיתי גם להריץ משחקי פורום בארץ. זה לא ממש תפס. לא היה משחק ששרד יותר מחודש חודשיים. מכל הסיבות הרגילות: לא מספיק מהיר, מהיר מדי, קשה לזכור מה קרה, קשה להיכנס לדמות רק לחצי שעה פעם ביום-יומיים, קשה לנסח הודעה מעניינת ומשמעותית וכן הלאה וכן הלאה. אני בעיקר חושב שפניתי אל הקהל הלא נכון. בשבילי, הסגנון הזה היא ההתחלה. על זה למדתי וחונכתי. זה בא לי בטבעיות. אני מניח שזה לא כל כך טבעי לאנשים ששיחקו משחקי תפקידים שולחניים כרגיל במשך 10 ו-20 שנה בלי שום דבר אחר. ובעוד כן ניסיתי לשחק בצורה הזאת מספר פעמים, אפילו כתבתי והרצתי משחקים בכנסים, אני עדיין מעדיף ועדיין חוזר לצורה הזאת של משחק: שחור על גבי מסך. בתור כותב, זה בא לי יותר בטבעיות.

ועכשיו, כשגיליתי שבפונדק יש פורום שמוקדש לזה ויש בו גם דם צעיר יותר, אולי לשם אני צריך ללכת.

To be continued…


Posted in Gaming, Life, Me, Role-Playing, Stories of My Life by with comments disabled.

קרן אמבר – הרבה יותר מדי מוקדם

זאת לשון ההמעטה, ההחלשה וההפנמה של הידיעה שקיבלנו אתמול. שקרן אמבר, ידידתנו מאלו כמה שנים טובות, נפטרה לאחר מאבק בוירוס שחטפה במהלך המחקר שלה בפינלנד. עדיין קשה לעכל את הבשורה. ואני עדיין מקווה שאיך שהוא יתברר שזה לא נכון, למרות שכבר דיברנו עם האיש שיש לנו את האינטרס הכי גדול שזה יהיה לא נכון.

tal-rogovski-8642tal-rogovski-9084

את קרן אני הכרתי ממש מזמן. כל כך מזמן שהדבר היחידי שאני בטוח אליו בקשר לזמן הזה הוא שהגיל שלי כבר היה דו ספרתי. אח שלי הכיר אותה קודם כי היא הייתה קול מאוד פעיל בפורום משחקי התפקידים של תפוז (וכל הזמן מאז, היא הייתה אחת הסיבות היחידות בשבילי לחזור לשם מדי פעם). ופעם אחת כשהוא הלך למפגש פורום, הוא לקח אותי איתו. אני לא בטוח אם זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בקרן אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי במעין.

מאז פגשתי אותה ואת רן בכל מיני מקרים, לרוב כנסים ומפגשי פורום אבל גם בנסיבות פחות קשורות ופחות רועשות. שיחקנו משחקים, דיברנו על דברים פחות חשובים ומעבר לאחת המרצות הבולטות, הנחשבות והמגניבות ביותר של קהילת הגיקים בארץ גם למדתי להכיר את האישה הנהדרת באופן אישי. מישהי עם התלהבות ואכפתיות כמעט בלתי נדלית – היא הפסיקה לנהל כנסים ולהכין הרצאות רק כשהמחקר שלה תפס לה 120% מהזמן.

tal-rogovski-9074tal-rogovski-9065

היא אהבה את פראצ’ט. בבית של רן ושלה יש את כל הספרים. זה כולל גם את הגיבור האחרון ואת המשחק.

היא נתנה לי לקרוא את Wolverine: Origins. טוב, נתנה זאת המעטה. היא דחפה לי את הספר ליד באיום שבפעם הבאה שאנחנו נפגשים הוא יהיה קרוא עד סופו ובדיוק באותו המצב כמו שקיבלתי אותו.

היא לימדה אותי איך להעביר הרצאות. כשאני התנדבתי בפעם הראשונה להרצות בכנס, באתי אליה בשביל טיפים, בשביל שיעורים שלמים, על איך לעשות הרצאה כיפית, מעניינת ומגניבה.

היא תמיד הייתה נדיבה. כל פעם שבאנו לביקור היא הציעה לנו משהו, גם אם ידעה שכרגע חזרנו מארוחה. ואיך אפשר להגיד לא?

אחד הדברים האחרונים שעשינו ביחד זה לראות סרט. מעין, אני, קרן ורן ראינו ביחד את RED ועוד כמה סרטים בקולנוע או שלא אבל לפני כמה חודשים, כשמעין יצאה לבלות לבד, אני פשוט קפצתי אליהם בשביל לבלות. וראינו שוב סרט ששלושתנו כבר ראינו רק כי זה סרט טוב שאנחנו אוהבים וכיף לעשות דברים ביחד.

היינו נפגשים בכנסים כדי לדבר. היא הייתה מרצה, אני הייתי מעביר משחקים ואז היינו פשוט יושבים בצד, catching up. הייתי מספק לה ספרים שהיא רצתה ומוזיקה. יש אפילו תמונה שלנו מאחד האייקונים, עומדים בצד, iPod מחובר למחשב, ואנחנו מעבירים את הזמן עד שהם יסיימו לדבר.

לא הכרתי אותה יותר משלום-שלום בכנסים ומפגשים עד שרן הזמין אותי ואת עמיחי למשחק אצליהם. הוא בנה מערכת סופר-גיבורים בשיטת הגיבור ואני קפצת על ההזדמנות. ולא רק בגלל שזה הז’אנר האהוב עליי. אני ועמיחי היינו מגיעים אליהם מדי שבת כזאת או אחרת והיינו משחקים שעות. אז למדתי גם להכיר את הסגנון שלה: מה שטוב לי טוב, מה שלא יכול ללכת לפח ואם זה שובר את החוקים והמסוכמות אז לא אכפת לי. פה, דרך אגב, היה המקור של נתנאל אור-שחר. הוא היה הדמות ששיחקתי ומשם פיתחתי אותו.

זאת כל כך הייתה הגישה שלה שבמשחק ההוא, משחק שבו צריך לשתף פעולה ולהיות חבורה, היא שיחקה את הדמות הכי אנטי-חברתית שרק אפשר, שגם היה פיראט. ופעם אחת, כשדיברנו על משחק יוצא דופן באמת, היא אמרה שהיא רוצה לנסות לשחק מישהו שהוא פשוט רע, לראות לאן זה יילך. לא אנטי-גיבור או משהו מסכן אחר אלא מניאק אנוכי וחסר מוסר. בשביל זה אני בניתי עולם היסטוריה אלטרנטיבית שמשלב מסורות יהודית, נוצריות וקלטיות עם פנטזיה אפלה ומסעות הצלב – כנראה הכי הרבה שהשקעתי בדבר כזה חוץ מאשר במחוננים – והרצתי לה את זה בהתכתבות כמשחק ליחיד. לצערי, לא התקדמנו הרבה עד שהיא נאלצה להפסיק לתקופה לא ידועה עד שתסיים את התואר. ציפיתי וקיוויתי שנחזור לזה בהקדם. עדיין יש לי את הרשומות שלנו.

ומהכל, זה כנראה הדבר הכי עצוב. כל פעם שנפגשנו ואמרנו שאנחנו צריכים לעשות את זה לעתים יותר קרובות, במיוחד כשהיא מטיילת בעולם עם המחקרים שלה, היא אמרה שזה בסדר ויש עוד המון זמן. וכשאמרנו שתודיע לנו כשהיא במרכז שנבוא לבקר, היא אמרה שזה בסדר אם נפספס כי יש עוד המון זמן. וכשתכננו את הטיול שלנו, פחות או יותר מסביב לביקור אצלה בתחנת המחקר, היא אמרה שלא צריך לדאוג כי יש המון זמן.

תמיד חשבתי שיהיה המון זמן. היא הבטיחה ואנחנו חיכינו. זה לא הוגן. למה זה קורה דווקא ככה? קרן הייתה מהאנשים הכיפיים, הנחמדים, האדיבים והאוהבים ביותר שהכרתי. היא ורן היו מהזוגות המדהימים האלו שהקשר שלהם כל כך חזק שהוא כבר לא נושא לדיון יותר. הם היו ועברו את שלב הטלפתיה. ועכשיו היא איננה. ואני עדיין מקווה שזה לא נכון. אני עדיין מקווה שנקבל את השיחה שתגיד לנו שזו הייתה טעות, שהחיו אותה או שזו לא באמת הייתה היא, אפילו שהיא הייתה סוכנת חשאית והייתה צריכה לזייף את המוות שלה. הכל יהיה יותר קל מאשר להתמודד עם זה. היא הייתה אמורה להיות פרופסורית מדופלמת, מובילה בתחומה, אישה נערצת, חברה ללא תחליף. הכל חוץ מזה.

tal-rogovski-9086

.איפה ה”המון זמן” שלנו? אני רוצה את כולו


Posted in Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Me, Role-Playing, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with 2 comments.