Is there such a thing as a Super Perceptor?

A while back, a good friend of mine told me they’re a super-taster. I’m not sure if he’s officially diagnosed but what he described to me is that everything he tastes is very vivid and he can’t stand any kind of spicy food because even the mildest one is very spicy. Recently, this got me thinking: Is Super-Perceptor a thing? One of the things about me that I find is quite out of the ordinary is my really high perception. I can come back home and, even unintentionally, see what changed in the kitchen and know exactly what my wife had for lunch and sometimes even roughly when. I think this might be something borne out of my martial arts experience. When you train, you’re taught to notice even the subtlest muscle movements so you can counter appropriately at the right time, not too early and not too late. You’re probably thinking to yourself that this sounds like Sherlock Holmes and, yes, what is portrayed in the miniseries with Benedict Cumberbatch comes very close and what defines Sherlock, especially in that series, is that he is the best there is at percieving and analysing evidence. Unfortunately, it’s not all good. I think the same core cause is what also makes me very susceptible to motion and simulation sickness, it’s why touching most organic matter feels very uncomfortable for me, why Mindfulness Meditation just doesn’t work for me, why any subtle movement of the screen I’m looking at feels like a ship in stormy seas, and why anything around my neck feels like I’m about to choke. It also makes me wonder if it’s connected to my propensity for multi-tasking. I can and like to do several things at once, context switching a lot allows me to progress when I get stuck. Maybe it’s why I like having lots of spices in my food because, where others feel a convoluted mess of a dish, I can taste every individual piece. If only there was some way to test for this.
Posted in Humanity, Life, Me, Thinking Out Loud by with no comments yet.

Podfasting? It sounds like abstaining from listening

Hi. My name is Eran and I like podcasts and audiobooks.

Recently, I found out about the term Podfasting. No, it’s not about abstaining from listening to Podcasts. The average person types at 40 words a minute, speaks at 150 words a minute but thinks at about 400 words a minute. I know I type at 70 words a minute, I probably speak at closer to 200 words a minute, and I think my thinking speed is also higher by a similar percentage (Probably around 450-500). So, I think it makes sense that I like watching TV and listening to podcasts at very high speeds (My current rate is 1.8-2.1x). I even like to speed read, which is how I calculate my thinking speed.

Roughly 30,000 hours of content are uploaded to YouTube every hour. More and better content creators are currently creating more and better content. I want to have as much of it as I can. And, as your brain processes information about twice as fast as a person speaks, this problem is a solvable one. Creators can record their content at their own speed and today’s tools can speed it up without losing the pitch so it still sounds human. It’s only logical for someone with a huge backlog.

Another thing they say in the article above is that understanding drops as you go up in speed but I think that’s entirely variable and dependent on the individual. I only aim for the speed in which I can still follow what’s going on. Right now, I’m at 2x and feeling good about it. Sometimes I’m tired or sick or have a headache so I drop it to 1.6x or even lower. And when it’s a TV show or movie with lots of intense action I want to follow I drop it even lower. Though I do find that even stuff like Warrior I watch at least at 1.2x.

The only question you should be really asking yourself is whether this is something you want. I see it the same as speed reading, blind typing, or juggling. You don’t have to. You can live without it. But is it a skill that would be useful to you, a skill you think you should have? If so, you can train yourself up for it and you can get used to it.

And to anyone who wants to side with the “Speed listening devoids the content of emotional content”, I listen to the Moth and it has made me cry before.


Posted in Life, Me, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Tattoo Because

2016-03-20

בעקבות הפגישה עם עדי ומייקל ביום האתמול, הופננו אל מספר מכוני קעקועים. כי מעין רצתה לעשות קעקוע. כי יום הולדת שלה אז ככה.

מכיוון שכולם פותחים רק בשתיים עשרה, חשבנו לקפוץ למרכז קודם, סתם להסתובב. אבל עד שהגענו לתחנת הרכבת כבר נהייה מספיק מאוחר שכבר חשבנו לסוע מיד לזה שהכי קרוב. הגענו אליהם באחת עשרה וחצי והם כבר היו פתוחים אז נכנסנו להתייעץ. בסוף התבטל תור אז מעין יכלה להיכנס כמעט מיד. אבל כבר היה שתיים עשרה וחצי ואני רציתי לנוח ולהתרחץ לפני ההצגה. אז מעין נשארה לעשות קעקוע ואני הלכתי.

מיהרתי את כל הדרך חזרה, אפילו פגשתי זוג עם טולר בדרך, אבל הטלפון שלי עשה המון בעיות ולא הגיב ועד שהגעתי לדירה כבר נהייה דיי מאוחר. החלטתי לא להסתכן בשעון שלא יעבוד ואני שלא אהיה מוכן לקום אז פשוט הלכתי להתרחץ ויצאתי לכיוון התיאטרון.

פגשתי את מעין בתחנת ויקטוריה ונשנשנו משהו קטן לפניי שנכנסנו, רק כדי לא להיות רעבים. השתדלנו להימנע מהמסחריות ועלינו אל המקומות שלנו. האולם עצמו עצום והתפאורה מגניבה (במיוחד אהבתי שכל אורות הצד נדלקו בירוק כשהגענו לעיר האזמרגד). ההצגה מדהימה. אני יודע שכולם אומרים את זה ואני יודע איזה הייפ יש לה אבל אין לי דרך אחרת להגיד את זה; הסיפור נהדר, השחקנים מצוינים (כולל המחליפה של אמה האטון ששיחקה את אלפבה מההפסקה), עבודת הבמה ממש טובה והשירים אדירים, העוצמה הרגשית מהממת (כמעט מילולית) והעובדה שיש שם שיר אחד (שיר הסיום) שיש לו משמעות מאוד רצינית בשביל שנינו, גרמו לי לחשוב על הכל גם יום אחריי. בקיצור, המחזמר רץ כבר שנים בזכות ולא בחסד אז אם אתם בלונדון (או בניו יורק. אבל לונדון עדיף), תפנו זמן לראות אותו.

את ארוחת הערב הזמנו כמה ימים מראש כי בפעם הקודמת שהיינו בלונדון לא הכניסו אותנו. אז הלכנו לאכול באינאמו, כי תפריטים מוקרנים על השולחן זה מגניב. אז לא היו תפריטים מוקרנים על השולחן. היו סתם שטויות וגם מצלמה אל המטבח. התפריט היה על מחשב לוח שזה גם מגניב. האוכל יקר ופלצני אבל ממש טעים. ממליץ, אבל רק אם יש לכם כסף לבזבז.


Posted in Life, Maayan, Me by with comments disabled.

Meeting Friends and Getting Parts

2016-03-19

את יום שישי התחלנו עם משחק תפקידים. זאת אומרת, אני התחלתי. כי זה משחק צ’אט אז למה זה שאני בלונדון אמור להפריע? אז התחלתי בזמן שמעין התארגנה ואז יצאנו לבית קפה קטן לאכול ארוחת בוקר ולסיים.

Bloomsbury Coffee Shop הוא חור באדמה קטן וחמוד. זה כמו חור בקיר רק שבלונדון, בכמה מקומות נבחרים, הרחוב גבוה יותר מהקומה הראשונה של הבניין. יש להם אוכל אנגלי סבבה ועוגות ביתיות ממש טובות. ויותר חמוד, הם מסמנים חשבונות עם כפות עץ גדולות וממוספרות.

image

אחרי שסיימנו לשחק ולאכול, הלכנו למצוא לאבא של מעין חלק לאופניים. הוא הזמין חלק שהוא צריך ואנחנו שמחנו לחסוך לו משלוח. זה רק רכבת לבריקסטון, אוטובוס לדאלוויץ’ ועוד קצת הליכה. עשינו מזה טיול בוקר, פגשנו כלבים, השקפנו על אגם קטן, קפאתי מקור, פגשנו עוד הרבה כלבים, אכלנו במאפייה מגניבה וחזרנו חזרה. לפני שעלינו על הרכבת הסתובבנו קצת בשוק ובחנויות הקטנות, מצאנו גלידה מגניבה בשם Yumitub והותקפנו על ידי אישה שטענה שישו אוהב אותנו.

בדרך חזרה לדירה אמרנו, נעצור באפולו ויקטוריה, אולי יש כרטיסים ל-Wicked. אז מצאנו כרטיסים סבבה למחר בצהריים. קנינו עוד קצת מתוקים וחזרנו לדירה לנוח קצת. או קצת הרבה. בדרך גם עברנו ב-King’s Cross.

image

אחר הצהריים פגשנו את עידן ודניאל לתה (Cutter & Squidge נשמע כמו מקום מומצא מספר של הארי פוטר אבל ה-Biskie שלהם, שדומה ל-Cookiez, היה מאוד טעים) ואחרי זה את עדי ומייקל לארוחת ערב (Bi Won, מסעדה קוריאנית ממש טעימה) וקינוח (Zizzi, סאנדיי מדהים ומרשמלו מהמם). היה מאוד כיף וחזרנו לישון שבעים ומרוצים.


Posted in Life, Maayan, Me by with comments disabled.

קאמינו דה סנטיאגו – מה שאנחנו אוהבים לעשות

2015-10-01

ביום האחרון שלנו במדריד, היה לנו בעיקר זמן לשרוף, אז הלכנו לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים לעשות.

image

image

image

image

image

image

image


Posted in Life, Maayan, Me by with comments disabled.

קאמינו דה סנטיאגו – חזרה לבסיס

2015-10-01

סיימנו את הטיול וחזרנו למדריד, טיילנו במדריד עם כמה חברים שהיו שם.

ועשיתי אמבטיה.

image

image

image

image

image

image

image

image


Posted in Life, Maayan, Me by with comments disabled.

קאמינו דה סנטיאגו – עד סוף העולם

2015-10-01

בחלק הזה, רכבנו עד סוף העולם (זאת אומרת, מגדלור בסוף ספרד).

לכלבה קוראים, בתרגום ישיר לעברית, פלפלת.

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image


Posted in Life, Maayan, Me by with comments disabled.

קאמינו דה סנטיאגו – החלק של הלבד

2015-10-01

הימים הבאים לא מכילים תיאור טקסט בגלל שכל הנושא הזה התעכב ואז לא השלמתי את זה ועכשיו אני כבר לא זוכר את הכל.

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

image

על זה אני כן חייב להגיד משהו: זה המקום בו עצרנו למנוחת לילה ואחותה של מעין וחבר שלה היו בקומה העליונה. הוא נשען על המעקה של המרפסת והמרפסת קרסה. הוא קיבל טיפול ויצא בסדר אבל זאת לא הייתה חווייה נעימה והשאיר דיי את כולם עם טראומה ממרפסות.

image


Posted in Life, Maayan, Me by with comments disabled.

קאמינו דה סנטיאגו – אחרי הקתדרלה

2015-09-27

יצאנו רק שלושתנו מוקדם בבוקר מסנטיאגו דה קומפוסטלה בעקבות המשך הנתיב. לקח לנו קצת זמן למצוא את הדרך החוצה מהעיר (זה תמיד קשה יותר בערים) אבל בסוף עלינו על הנתיב הקטן שאמר פיסטרה. טיפסנו על הגבעה השכנה וצפינו על העיר מבחוץ. בדרך גם ראיתי במו עיניי מה קורה כששי נתקל במכשול “שאי אפשר לעבור” עם אופניי ידיים.

המנדט ליום הזה היה בשבילי להתקדם בקצב שאני רוצה כי מעין רצתה בעיקר לעשות את זה עם אבא שלה ואני רציתי לראות למה אני מסוגל. התקדמתי וחיכיתי והתקדמתי וחיכיתי. עד שהגיעה דרך עם המון אבנים גדולות. דבר כזה בבירור מאט את שי אבל אני מתקדם הכי בקלות כשאני יכול לעשות את זה מהר. אז התקדמתי מהר ועצרתי בסוף העלייה הגדולה עם האבנים. ידעתי שייקח למעין ושי עוד זמן אז תהיתי אם לחכות או לא. אחרי הבן אדם השלישי שאמר לי שראה אותם מתקדמים אז המשכתי. מצאתי אכסניה באמצע שום מקום והצלחתי להתחבר לרשת שלהם כדי לשאול מצב. המשכתי עוד עד המסעדה בסוף השביל ושם התחברתי שוב וחיכיתי.

הם הגיעו אחרי כמה דקות ומשם המשכנו חצי כביש חצי שטח דיי ביחד עד הסוף. עברנו ערים וכפרים ומפל כל כך מגניב שכשסיפרנו עליו לשאר אז הם קפצו לאוטו לחזור לראות אותו.

טיפסנו וירדנו עד שכבר ממש התקרבנו לעיר היעד. שם הייתה עלייה אחרונה שאני טיפסתי מהר והגעתי לעיר. לפני שהספקתי להתחבר לרשת מקומית כבר ראיתי את יפה וקיבלתי הוראות להגיע למלון. מעין ושי הגיעו כמה דקות אחריי ואז נכנסנו והתמקמנו.
נשנשנו משהו בקפיטריה שהגישה רק כריכים קרים ואז קפצנו לסופר ממול לקנות מילקי לקינוח.

ארוחת הערב הייתה במלון – שכולו נראה כמו פליט משנות השמונים (הצלחתי להימנע מלהזכיר את סטיבן קינג) – והיא הייתה ממלאת, מלאה שמן, נדיבה ועם פלאן ממש גרוע.


Posted in Life, Maayan, Me by with comments disabled.

קאמינו דה סנטיאגו – הלאה ומעבר

2015-09-26

שי, מעין ואני יצאנו מוקדם על הבוקר וניסינו למצוא את הדרך החוצה מהעיר. אחרי כמה ניסיונות כמעט מוצלחים, מצאנו את היציאה ואת השביל. אחרי העיר הוא הפך לדרך כפרית קטנה ואז לדרך עפר ואז לשביל בין העצים.

עברנו כמה מכשולים וכמה עליות ומצאנו את עצמנו מסתכלים חזרה אל העיר ממרום הגבעה הראשונה.

מעין אמרה שהיא רוצה לרכב עם אבא ושאני יכול לרכב בקצב שלי אז התקדמתי קדימה מדי פעם. ומדי פעם חיכיתי.

באחד הכפרים אחרי סנטיאגו, נתקלנו בדרך מלאה אבנים גדולות. אני עברתי אותן. זה לא היה קל אבל השארתי את מעין ושי מאחוריי. בסוף העלייה הגדולה עם האבנים עמדתי וחיכיתי. כי היא הייתה עלייה קשה אבל ידעתי שהם כבר הסתדרו בלעדיי. באותה מידה דאגתי וידעתי שאני לא ממש צריך לדאוג. אז אחרי שקיבלתי דיווח מהולכים אחרים ששי ומעין כבר עולים את העלייה, ידעתי שהם יצליחו. ואם זה לגמרי בלתי אפשרי אז יש כביש ליד. המשכתי.

רכבתי בין חוות וליד כפרים. הצלחתי להשיג קצת אינטרנט מאכסנייה באמצע שום מקום ושלחתי הודעות לבדוק מה קורה. בסוף הדרך הכפרית הגעתי למסעדה בה עצרו הולכים בשביל לנוח. התחברתי לרשת שלהם ובדקתי מה קורה. שי ומעין הצליחו לעבור את העלייה והם בדרך – מרחק של 10-15 דקות. אז התיישבתי לנוח קצת וחיכיתי. הם הגיעו, שי המשיך, מעין גם עצרה לשתות מיץ תפוזים ויצאנו לדרך שוב.

מצאנו כפר קטן עם נהר ומפל יפהפה, השגנו את שי שוב, עלינו על דרך יער, דרך שדות, עלייה מאוד עלייתית וירידה בהתאם, הדרך הראשית ואז שוב דרך צדדית של עיירה ואחרי שמיהרתי בעלייה בזמן שמעין ושי לקחו קיצור למלון, הגענו אל היעד ופגשנו את כל מי שכבר השיג אותנו אל העיר.

אכלנו ארוחת ערב בתוך המלון שלנו, מקום שנראה כאילו נתקע בשנות השמונים ולא יצא משם. אבל האנשים שם היו נחמדים, למרות שלא ידעו מילה אנגלית. המיטות היו נוראיות.


Posted in Life, Maayan, Me by with comments disabled.