קאמינו דה סנטיאגו – הלאה ומעבר
2015-09-26
שי, מעין ואני יצאנו מוקדם על הבוקר וניסינו למצוא את הדרך החוצה מהעיר. אחרי כמה ניסיונות כמעט מוצלחים, מצאנו את היציאה ואת השביל. אחרי העיר הוא הפך לדרך כפרית קטנה ואז לדרך עפר ואז לשביל בין העצים.
עברנו כמה מכשולים וכמה עליות ומצאנו את עצמנו מסתכלים חזרה אל העיר ממרום הגבעה הראשונה.
מעין אמרה שהיא רוצה לרכב עם אבא ושאני יכול לרכב בקצב שלי אז התקדמתי קדימה מדי פעם. ומדי פעם חיכיתי.
באחד הכפרים אחרי סנטיאגו, נתקלנו בדרך מלאה אבנים גדולות. אני עברתי אותן. זה לא היה קל אבל השארתי את מעין ושי מאחוריי. בסוף העלייה הגדולה עם האבנים עמדתי וחיכיתי. כי היא הייתה עלייה קשה אבל ידעתי שהם כבר הסתדרו בלעדיי. באותה מידה דאגתי וידעתי שאני לא ממש צריך לדאוג. אז אחרי שקיבלתי דיווח מהולכים אחרים ששי ומעין כבר עולים את העלייה, ידעתי שהם יצליחו. ואם זה לגמרי בלתי אפשרי אז יש כביש ליד. המשכתי.
רכבתי בין חוות וליד כפרים. הצלחתי להשיג קצת אינטרנט מאכסנייה באמצע שום מקום ושלחתי הודעות לבדוק מה קורה. בסוף הדרך הכפרית הגעתי למסעדה בה עצרו הולכים בשביל לנוח. התחברתי לרשת שלהם ובדקתי מה קורה. שי ומעין הצליחו לעבור את העלייה והם בדרך – מרחק של 10-15 דקות. אז התיישבתי לנוח קצת וחיכיתי. הם הגיעו, שי המשיך, מעין גם עצרה לשתות מיץ תפוזים ויצאנו לדרך שוב.
מצאנו כפר קטן עם נהר ומפל יפהפה, השגנו את שי שוב, עלינו על דרך יער, דרך שדות, עלייה מאוד עלייתית וירידה בהתאם, הדרך הראשית ואז שוב דרך צדדית של עיירה ואחרי שמיהרתי בעלייה בזמן שמעין ושי לקחו קיצור למלון, הגענו אל היעד ופגשנו את כל מי שכבר השיג אותנו אל העיר.
אכלנו ארוחת ערב בתוך המלון שלנו, מקום שנראה כאילו נתקע בשנות השמונים ולא יצא משם. אבל האנשים שם היו נחמדים, למרות שלא ידעו מילה אנגלית. המיטות היו נוראיות.
Posted in Maayan, Me, No Category by Eran with comments disabled.