No Man’s Sky is an Introvert’s Game

According to Steam, I have played for 36 hours since the game came out. I’ve got my Atlas Pass v1. I’ve only jumped a few systems so far. I’m still using the Omega bonus ship. I’ve installed about a dozen mods.

That’s the sad part. That I like the game. I’m enjoying it. But I can’t deny all the complaints. I know exactly what they’re talking about. I can feel it too to a degree. And I’ve installed those mods to breathe a bit more life into it, still hopeful that the devs will add more content in the future.

And after thinking about it, for just a few hours (not 36), I think No Man’s Sky is an introvert’s game. It’s not about a glorious adventure through the stars where you team up with your friends to take out pirates, track down Alosaurus size fauna, run and blast sentinels while doing… I don’t know what.

No Man’s Sky is chill. It’s slow. It’s relaxed. It’s existential.

Yes, there are hundreds of thousands of players out there. Every planet has hundreds of stations with about 4 out of 10 containing an alien. And the stations have an alien. And every ship has an alien. A single alien. Alone, sitting in solitary, interacting through barely understandable dialect and sometimes through a counter or even a view screen. And you’re there too, jumping from planet to planet, in your tiny ship. All alone.

And the universe is proc-genned. It doesn’t care about you. It doesn’t care about what you think is fair or just or even or truly random. It does what it does. It’s not our galaxy. It’s No Man’s Sky’s galaxy. And it’s weird, yes, I know. And what happened to the three big races, the ones from the ruins we keep finding? They were great once. Everything was great once. Then something happened. And now everyone is alone and weak and almost biting at you for a few units, some radioactive isotopes or just a piece of advice.

This is not an extrovert’s game. This is not a run ‘n gun, shoot ’em up, 5 minute match thrill of a game. This is slow. This is dark. This is Goth. Mention one sky squid and it’s practically Lovecraftian. It’s a game that almost laughs in the face of the premise that a game’s primary function is to deliver enjoyment to its player.

I’m not saying it’s perfect. It’s not. Far from it. It’s a great show of force. It’s a great platform with a lot of potential for things to come. It’s wide and shallow…

…and I love it as it is and as it will turn out to be.


Posted in Art, Gaming, Humanity, Philosophy, Practice, Thinking Out Loud by with 4 comments.

ביקור רחוק קרוב

הלכתי לבקר את ההורים שלי בסוף השבוע. עבר קצת זמן והיו עוד כמה דברים שרציתי לעשות. לא ידעתי שעבר כל כך הרבה זמן.

יצאתי ביום שישי על הבוקר, אחרי הפרק של Critical Role, ונסעתי עם מוצארט לקיבוץ. היו המון מכוניות על הכביש. כנראה שבגלל זה אני בדרך כלל מעדיף לנהוג בלילה. מכיוון שהייתי אחרי לילה קצר ובוקר מוקדם, הייתי צריך לעצור פעם אחת להתרעננות באמצע הדרך. אבל בסוף הגעתי עם מספיק בזמן בשביל ללכת לבקר את איירה בחנות הבגדים. קניתי לעצמי כמה זוגות מכנסיים חדשים וקצת גרביים. אחרי זה הלכתי לכלבו לקנות כמה דברים לבית.

ביליתי כמה שעות בלדבר עם ההורים שלי על כל מיני דברים ממה קורה בחיים ועד האולימפיאדה ובדרך על המצב בקיבוץ. הלכתי לנוח קצת ואז הלכנו לארוחת ערב והמשכנו את הדיון כמו גם אחר כך כשאבא שלי לקח אותי לסיבוב בקיבוץ וראיתי כמה דברים באמת השתנו. הדרך שבה הייתי הולך כל יום לגן או לכיתה א’ כבר לא קיימת. המועדון הישן של הילדים הפך לדירה קטנה. בית הילדים שבו היינו עושים כל מיני חוגים הפך למלון קטן והחצר שלו איפה שהיה פעם מגרש המשחקים שלנו. מקומות שבעבר הדהימו אותי שאף אחד עוד לא הרס ופינה הפכו ליחידות דיור לצעירים. בונים בניינים חדשים על כל חלקה פנויה, כולל על אזורי האחסון הישנים שליד הרפת, איפה שהלכתי לשחק בתוך הכותנה כשהייתי קטן.

ועל הדרך, דיברנו על הידרדרות ועל איך כל מיני אנשים מנצלים את הקיבוץ למטרותיהם ולרווחם הפרטי. ועל איך לא עושים משהו בנידון כי אין יותר מדי לעשות. וזה עצוב. וזה מעצבן. וגם עצוב. אבל בעיקר מעצבן. כי החיים שלי בסדר. אני עובד בעבודה שאני נהנה ממנה, אני דואג להקיף את עצמי באנשים טובים, אני מרוויח טוב (ועם מה שמעין גם מרוויחה אז אנחנו חיים טוב ועדיין חוסכים לא רע) ועדיין יש לי מספיק זמן כדי להיות בבית לפני השקיעה (נכון לשעון קיץ), לדאוג לבריאות שלי ולעשות דברים שאני רוצה לעשות. אז אני דואג להורים שלי. אני רוצה להיות מסוגל עוד עשר, עשרים ואולי אפילו גם עוד שלושים שנה, לבוא לבקר ולדעת שלפחות הם בסדר.

ואני קצת לא יודע מה יקרה עם הקיבוץ עד אז. זה גורם לי לחשוב על הסיפור שכתבתי. שאני לא יכול באמת להכחיש שהוא מאוד מבוסס על הרגשות האלו שיש לי לגבי המקום בו גדלתי. אני רק מאוד מקווה שהמציאות לא תגיע לשם.


Posted in Humanity, Life, Me, Thinking Out Loud by with no comments yet.

ויכוחים ואלימות

הקומיקס Leftover Soup בדרך כלל מאוד חכם אבל הפעם הרגשתי באמת את הצורך להגיד משהו על ה-strip האחרון. בעיקר על הערות המאייר שבו.

דבר ראשון, יש שם את הסיפור הקטן על אנשים שמתווכחים על דברים חשובים בשקט כי מי שמרים את הקול, מי שמשתמש באלימות (כי אפשר לטעון שלהרים את הקול זה סוג של אלימות שמיעתית), מיד מפסיד את התחרות הלוגית. זה מאוד מעניין ואני חושב שאני מאוד בעד. קודם כל, כי אני חושב שבדרך כלל אין טעם להרים את הקול אלא אם כן אתה נמצא במקום שלא שומעים אותך ואי אפשר לעבור למקום שקט יותר. אבל מצד שני, כי ככה, כמו ב-debate, השימוש באלימות (או אפילו בסמכות גבוהה יותר כדי לבטל את השני) מהווה סוף מוגדר לקו הלוגי שמעבר לו אין מה להוסיף.

לעומת זאת, אני לא מסכים עם ההמשך שהעובדה שצד אחד מפסיק להתווכח לפני הצד השני אומר שהצד השני בהכרח ניצח. יכול להיות שהצד הראשון הציג טיעון אחד שהוא יותר חזק מעשרה אחרים. כי, אם אני מצביע למעלה ואומר, תראו השמיים כחולים, זה יותר טוב מעשרה טיעונים דביליים אחרים שלא כוללים הבחנה בעובדות בשטח.

כמו כן, ויכוחים על מוסר הם תמיד יהיו, ובכן, ויכוחים על מוסר. יכול להיות שלצד אחד יש סיבות מאוד הגיוניות למה הצד השני (וכל המשפחה שלו) צריכים למות אבל מדובר פה, כנראה, במערכות ערכים ובסיס לויכוח שונים לחלוטין בין שני הצדדים. ואם יש דבר אחד שצריך בשביל לנהל ויכוח זה הסכמה על איזה שהוא בסיס.

בכל מקרה, אם נניח רגע בצד את ‘נגמרו לי הטיעונים’ ו’בסיסים שונים’, אני כן חושב שלהפעיל אלימות כלשהי בויכוח זה כמו להזכיר נאצים. ברגע שעשית את זה, לפחות לפי נקודת המבט הלוגית/מדעית, הפסדת.


Posted in Humanity, Philosophy, Thinking Out Loud by with 2 comments.

About the Whole Streaming Thing

כל הקטע הזה של לשחק ולצלם את עצמך משחק מתחיל לתפוס עכשיו תאוצה יותר ויותר. וכשחשבתי על זה, זה נשמע לי כמו משהו שיכול להיות כיף. הרי, אני בכל מקרה משחק מדי פעם. מה רע בלהקליט ולשדר תוך כדי?

ואחרי עוד קצת מחשבה, הבנתי שחוץ ממגבלות טכניות מסוימות יש בעיה רצינית אחרת: אין לי אישיות כל כך מעניינת בשביל לבדר אנשים. אם אני משחק, אני משחק. וזהו.

נו, טוב. נבדוק שוב בטרנד הבא.


Posted in Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Thinking Out Loud by with 2 comments.

החתונה של עמית

אתמול היינו בחתונה של עמית ואורטל. חתונת שישי בצהריים, שזה משהו שלא ייצא לי לראות הרבה. אבל בהחלט היה כיף כי הם גם גיקים ויש לנו הרבה חברים טובים משותפים.

לצפות בטקס שוב שלח אותי לרגע ההוא בחתונה קודמת שהיינו בה ובו לא יכולתי שלא לראות את זה מנקודת מבט אנתרופולוגית שמסתכלת על טקס מיושן ומוזר. במיוחד היה לי מוזר כי עמית אמר בעבר שהוא לא בדיוק מגדיר את עצמו כדתי כי הוא מאמין באיזה שהוא כוח עליון אבל הוא לא בהכרח אוהב את כל מה שבנו סביב זה. אני יכול לכבד את הדעה הזאת. הרי ככה פחות או יותר הגדרתי דמות שכתבתי שהיא דיי אני אם אני הייתי מאמין במשהו כזה.

בכל מקרה, הם כן עשו את הכל מגניב יותר כשלפני כן התנגנו מנגינות מהארי פוטר ומלחמת הכוכבים והם ניקדו את ה”מקודשת מקודשת מקודשת” הדתי עם צליל מציאת האוצר ממשחקי זלדה.

המוזיקה הייתה קצת לא אחידה ובעיקר מלאה בשירים שאני זוכר יותר בהקשר של בית ספר מאשר כל דבר אחר (אין לי ממש בעיה עם החלק השני. יש לי קצת בעיה עם החלק הראשון). והעוגה הייתה מאוד מגניבה רק חבל שחלק ממנה בסוף הגיע לרצפה.

סך הכל, אני אוהב את האנשים האלו ומקווה שיהיו להם חיים טובים ביחד ואני מצפה להיות חבר שלהם לאורך זמן. וזאת גם תהיה חתונה שאני בטוח שהרבה מהאורחים גם ייזכרו להרבה זמן. שזה דבר מאוד חיובי בעיניי. כי זה גם אחד הדברים שאני כיוונתי אליהם בחתונה שלנו.


Posted in Humanity, Life, Practice, Thinking Out Loud by with no comments yet.

Sound of Your Voice Linked to Emotions

In about the same way smiling is linked to happy feelings. That is, the connection is bi-directional. This is the results of a recent study.

They found out that there is also a connection between liking and enjoying the sound of your voice and being in tune with your emotions. Which might explain a thing or two as I really don’t like the sound of my own voice.


Posted in Humanity, Less Interesting News, Me, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Remember Remember…

This is usually the day we remember The Gun Powder Treason and Plot, a staple of civil disobedience and unrest. It is good to remember that it is not only our privilege but our duty to take responsibility for our state and how it’s run. And we’re not talking only about elections.

It is also the day I remember Yitzhak Rabin, now dead for two decades, who is still, in my opinion, the last decent leader we had in this country. And no one has yet been able to fill his shoes.

And this year, because the previous two were recurring topics of conversation between us, I remember Keren Embar. She wasn’t here last November too. I regret we can never have those conversations again.

I don’t have time or presence of mind to write any more but check past November 5th post for ramblings of the same nature.


Posted in Humanity, Life, Life Lessons, Philosophy, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.

The Creative Things We Do

גייב, מהצוות של ‘פני ארקייד’, כתב לאחרונה רשומה מאוד מעניינת בבלוג שלהם. בקצרה: אחד הדברים האחרונים בקומיקס היה סיפור קצר על עולם בו אבות המשפחה אחראים על הגנת הבית כי כל המפלצות מתחת למיטה וכל הפחדרונים שבארונות אמיתיים וצריך להיפטר מהן והסיפור עוסק בילדה קטנה שצריכה להתמודד עם זה כשאמא שלה חולה ואבא שלה כבר לא מסוגל להתמודד עם המטלה הזאת.

הרשומה עוסקת באבא של גייב. הוא מספר על איך אבא שלו בא איתו פעם אחת למשחק גולף של הצוות והקשיב להם כשהם דיברו, בשיא הרצינות, על הרקע של העולם של הסיפור, על מה מקור המפלצות, על סוגי הנסיבות שיכולות לצוץ סביב הצורך להגן על הבית, על עיצוב המפלצות והדמויות בסיפור. הוא ישב והקשיב על איך הם מדברים על “דמיון ו-make believe” בצורה רצינית לחלוטין. ובתור בן אדם שעבד בתאגיד כל חייו, היה לו קשה להבין מה הבן שלו עושה.

אני מציע לקרוא את כל הרשומה למרות שהיא ארוכה כי היא מאוד מעניינת, בעיקר לטיפוסים יצירתיים שעוסקים בהמצאות מוחלטות. הוא מדבר הרבה על איך זה להסביר את העבודה שלנו, את היצירה שלנו, את מה שאנחנו משקיעים בו את החיים שלנו, ל… מחוסר מילה טובה יותר, מוגלגים – אנשים שלצערי אני חושב שפשוט יש להם דמיון פחות מפותח. ואולי המשפחה שלנו תתמוך בנו בכל מה שנרצה לעשות אבל אלא אם כן יש להם את הנטייה לזה בעצמם, הם כנראה שאף פעם באמת יבינו איך זה, יבינו את התהום בינינו לבין שאר האנושות או את הסיבה למה אנחנו עושים את כל זה.

ולכל אחד יש את הסיבות שלו. גייב עושה את זה כדי לתת לאחרים את העולמות שהיו לו כשהיה קטן והמציאות הייתה כל כך לא נעימה שהוא היה צריך להיות בכל מקום חוץ מבה. אני עושה את זה מסיבה חינוכית – כי אני מאמין שאחת הדרכים הכי טובות לגרום לנו באמת להסתכל על עצמנו היא להסיט את נקודת המבט הכי רחוק שרק אפשר ואז לסובב חזרה, כי אני למדתי כל כך הרבה מהגישה שהייתה לי למשחקים ולז’אנר שאני חושב שכל אחד צריך את ההזדמנויות האלו.

הרשומה מאוד מעניינת ואני ממליץ לקרוא את כולה. בעיקר לקראת הסוף. אז גייב אומר שאבא שלו היה מאוד טכני ופרגמטי והעבודה שלו גרמה להם כל הזמן לעבור ממקום למקום. אז הוא אף פעם באמת התחבר לקהילה המקומית ותמיד היה לו קשה בבית הספר אז הוא ברח לעולמות הדמיון והפך לגיק כמו כל אחד אחר. ועכשיו, הבן הראשון שלו מאוד מזכיר לו את עצמו, אבל הבן השני הוא משהו אחר – סוג של הלחם בין הבריונים שמיררו לו את החיים לבין ילד מתוק שרק רוצה שיפנקו אותו – והוא כבר מרגיש את פער ההבנה שנוצר ביניהם, הפעם לכיוון השני.

וזה עצוב. וזה קשה. אבל צריכה להיות ההבנה. גם אם יש פער. הבנה ותמיכה.


Posted in Art, Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Me, Thinking Out Loud by with comments disabled.

עייפות גוף, מוח ומחשבה

אתמול עבדתי עד מאוחר. כמה מאוחר? יצאתי מהמשרד בערך בחצות. רכבתי הביתה. הגעתי תוך חצי שעה. התמזגנתי קצת, דיברתי עם מעין, הוצאתי כלבלב, התרחצתי קצת ואז הלכנו לישון, איפה שהוא באזור 2:30. בבוקר, קמתי ב-6:30. התאפסתי על עצמי, שיחקתי קצת כדי באמת להתעורר, הוצאתי כלבלב, התארגנתי ויצאתי לעבודה. הגעתי בערך ב-9:00, נחתי והתחלתי לעבוד. עבר פחות זמן מאז שיצאתי אתמול ועד שהגעתי היום מכמה שבדרך כלל עובר בין תחילת יום העבודה שלי לסיומו.

ומכיוון שכנראה לא העליתי את הנושא בעבר, הנה מחשבותיי על עייפות. אני מחלק עייפות לשלוש אפשריות: עייפות גוף, עייפות מוח ועייפות מחשבה.

עייפות גוף מגיעה אחרי הרבה מאמץ. אפשר לזהות אותה על ידי שרירים כואבים, חוסר טווח תנועה והמצב בו אחרי שיושבים או נשכבים על משהו נוח אז לקום מתחיל להיראות כמו משימה מסובכת. בקיצור, הגוף שלך אומר לך שעבדת קשה מדי וכדאי ללכת לנוח.

עייפות מוח מגיעה מהמחזורים הטבעיים של הגוף, הסירקדים כנראה,  ואפשר לזהות אותה על ידי פיהוקים, עיניים שמאיימות להיסגר והרגשה כללית של צמר גפן בראש. זה המוח שלך אומר לך שהוא עבד קשה מדי והגיע הזמן לנוח ואולי כדאי לך לקרוא כמה ספרים על מחזורי שינה אם לא הבנת את זה עדיין.

אבל אפשר להיות עם שרירים כואבים ומוח שמאיים להפסיק אבל עדיין להיות עם חשיבה חדה. עייפות מחשבה מגיעה כשעברת כבר את כל המחסומים ואת כל הגבולות ולא רק שהחומרה כבר לא מסוגלת, גם התוכנה מתחילה לקרוס. היא מאופיינת על ידי חוסר יכולת מעקב ותשומת לב, חישובים פשוטים שהופכים לאיטיים ומסובכים, איבוד ריכוז וכל שאר הדברים הכיפיים. וכשהשלב הזה מגיע, זה גם המצב בו אפשר פשוט להניח את הראש על הכרית ולהרדם מיד.

ולמי שלא שם לב, הרשומה הזאת גם הפכה בשבילי לניסוי בפנייה ישירה לקורא בשפה שמתאימה ולזכר ונקבה בו זמנית.


Posted in Humanity, Life, Thinking Out Loud, Work by with 2 comments.

היה הייתה 2014

אני לא אוהב את חידוני השרשרת של סוף השנה ואני גם לא ממש בקטע של החלטות תחילת שנה אבל אני כן יכול להסתכל אחורה על השנה שהייתה ולבחון אותה מעכשיו. דבר ראשון שקל לשים לב הוא שהייתי הרבה פחות פעיל פה מבעבר. זה בעיקר כי הייתי מאוד עסוק בעבודה שהתחילה רק חודש קודם ורציתי להשקיע. אבל בואו נראה מה היה.

  • 01/01 – טוב זה לא ממש 2014 אבל התחלתי עבודה חדשה בדצמבר 2013 וזה דיי צבע לי את כל השנה. תמיד רציתי לעבוד על משחקים ועכשיו קיבלתי הזדמנות. זה לא הפרויקט האישי שלי אבל רק לעבוד בתחום, לצבור נסיון, הבנה וקשרים, זה כבר נהדר בפני עצמו.
  • 24-26/01 – הלכתי ל-Global Game Jam הראשון שלי. תמיד חששתי להצטרף אבל בהשראת עמית, ראש הצוות שלי, הלכתי ועבדנו ביחד עם אנשים מגניבים והיה כיף והוצאנו משחק מגניב.
  • 31/01  – יום אחד כשחזרתי מהעבודה, שני מטורפים החליטו לרדוף אחרי במעלי ובמורד חיפה עד שנכנסתי לתאונה והם ברחו. זאת הייתה חווייה לא נעימה ששיבשה לי את הכמה חודשים שאחרי אבל אני חושב שעברתי את זה.
  • 09/02 – הבלוג של Unity הציג את המשחק שאנחנו עשינו בתור דוגמה ל-GGJ. הבלוג! הרשמי! של Unity! והמשחק! שלנו! מוצג ראשון! אההההה! כן. זה מגניב.
  • 23/02 – עברנו רשמית למרכז. אני מצאתי עבודה במרכז ומעין לומדת בפתוחה אז זאת הייתה ההחלטה ההגיונית. דירה אמיתית שנייה שלנו ביחד וכרגע אנחנו עם 2 מתוך 2 בעלי דירה נחמדים. מחזיק אצבעות.
  • 15/03 – הצלנו כלבה משוטטת ברחוב. היא ברחה ממסיבת הפורים של אחד השכנים מבנין ליד והיה קצת קשה להשיג את הבעלים אבל למחרת בבוקר הכלבה הוחזרה לביתה בשלום. זה מרגיש טוב מאוד לעשות משהו נחמד בצורה אלטרואיסטית. צריך לעשות לעתים יותר קרובות.
  • 26/03 – חגגנו 24 למעין. לא רציתי לעשות משהו ממש גרנדיוזי אבל לא רציתי לאכזב. אז אספנו כמה משפחה וחברים ועשינו מסיבה קטנה. אני חושב שהיה טוב. :)
  • 15/04 – פעם ראשונה שהלכנו לפסח חברים. היה ממש כיף ואני עדיין מתבאס על זה שהרגשתי רע ופספסתי את התמונה הגדולה. אבל עדיין היה כיף גדול ולא הייתי מוותר.
  • 18/04 – חגגתי 30, המספר הנחמד והעגול. זה נשמע מבוגר אבל אני ממש לא מרגיש ככה. אני מרגיש נהדר ואני חושב, שסך הכל, החיים שלי נהדרים.
  • 12/05 – לוג’יטק קנו אותי. בכסף. בעכבר. יצרתי קשר עם שירות לקוחות כדי לנסות לתקן את העכבר שלי. שלחו לי עכבר חדש. לוג’יטק מגניבים!
  • 19/05 – המצאתי משחק קוביות. בסדר. הוא לא מדהים אבל אני חושב שזאת התחלה טובה. עוד אין לי משחק קלפים אבל אני עובד על משחק הלוח.
  • 080911/05 – חשבתי כמה מחשבות עמוקות. כל כך עמוקות שאני חולק אותן שוב עכשיו.
  • 04050610/08 – איבדנו חברה ותיקה, אחות גדולה. בור שאי אפשר למלא. כואב נורא. סליחה.
  • 18/08 – כן, אני רואה צורך לציין את זה. ממה שאני ראיתי עד אותו הרגע, מעין שיחקה קצת משחקי תפקידים כשהייתה קטנה, כמה משחקי לוח או מחשב מאוד מסוימים שאהבה וזהו. אבל כאן ראיתי את הניצנים לכך שמעין הופכת ליותר מרק Gamer-Adjacent. ואני אוהב את זה. למרות שהחפיפה לא גדולה, אני אוהב את זה שיש לה עכשיו Wishlist.
  • 16/09 – הבלוג חוגג 9 במתכונתו הנוכחית.
  • 21/09-08/10 – יצאנו לטיול באיטליה. היה ממש כיף. הרשומות קיימות הן רק דורשות עריכה ויצאו בחודש הקרוב.
  • 07/12 – הלכתי לראשונה לכנס השנתי של עמותת GameIS. הייתי יכול לעשות יותר טוב אבל התחלה טובה.

חוץ מזה, דברים שלא מצוינים פה, הוא שדיימוס הלך לישון וסירב לקום. אני עדיין בודק את האפשרות להחזיר אותו אבל יכול להיות ש-4 שנים זה כל מה שהוא היה מסוגל לתת. אנחנו מאוד קרובים לשחרור של המשחק. אני לא יכול להגיד מתי בדיוק אבל הלחץ בעבודה בהחלט עולה. התחלתי סמסטר חורף בטכניון עם שניים מתוך שלושת הקורסים האחרונים שאני צריך לעשות. אז אני אפילו עוד יותר לחוץ. ועם כל הלחץ והרבה פחות זמן, לא ממש יצא לי לעבוד על פרויקטים פרטיים למרות שיש לי כמה רעיונות להמשך של כמה מהם. ואני מבין שהמצב הזה כנראה ימשך עד הקיץ, עד שאסיים את הסמסטר השני ואת התואר. גם הלכתי הרבה פחות לכנסים. הייתי רוצה להשתתף יותר, הייתי רוצה להריץ משחקים או לכתוב משחקים או שניהם לביגור אבל יכול מאוד להיות שאני בקרוב אצטרך לבחור בין קהילת המשחקים לקהילת המד”ב ומי מהן תהיה ההשקעה העיקרית שלי ומי רק תחביב צדדי.

אני קצת מדוכא כשאני כותב את זה ואני לא בטוח לגמרי למה. אולי זה הלחץ, אולי זה העובדה שמחר האזכרה לאסף. אבל במבט לאחור, חוץ מדבר אחד מחורבן ברמות שאי אפשר לתאר, השנה שלי הייתה דווקא דיי טובה – מוצלחת ונהדרת אפילו. אני מתגעגע לקרן. וגם לאסף. אבל אני גם בטוח ששניהם, אם עדיין היו פה, היו שמחים במה שהשגתי ולא היו רוצים שאסוג בגללם. אז את 2014 אני כנראה אזכור בגלל אותו אירוע אבל אסור לשכוח שסך הכל, זאת כן הייתה שנה טובה.


Posted in Gaming, Geekdom, High-Tech, Humanity, IT, Life, Maayan, Me, Philosophy, Role-Playing, School, Stories of My Life, Thinking Out Loud, Work by with comments disabled.