ניסיתי למשוך את זנבי חזרה אך הוא לא עזב. לא ידעתי מה עוד לעשות. באתי לתפוס את ידו ולגרום לו לשחרר אך היא כבר לא הייתה שם. ולפני שפגעתי בשולחן, הוא כבר משך אותי לסיבוב שכמעט גרם לי להחליק וליפול. הסתובבתי חזרה. הוא הזיז באיטיות את כיסאו אחורה כך שכבר לא יכולתי להגיע אליו מעבר לשולחן. האדרנלין כבר אחז בי. זינקתי מעבר לשולחן עם בעיטה לכיוון ראשו אבל הוא נע מתחתיה כאילו ראה אותה מגיעה מקילומטרים. נחתתי לידו ושלחתי בעיטה אחורה אליו. הוא הסתובב, לקח את רגלי איתו, כופף אותה עם מכה לאחורי הברך וזרק אותה אותי לרצפה. אבל הוא לא התקיף אותי. הוא נתן לי זמן לעמוד שוב, למצוא את מקומי ולהתכונן. לקחתי צעד זהיר אחד. ואז עוד אחד. נכנסתי קדימה עם אגרוף לכיוון הראש. ואז עוד אחד. אחד לבטן. ברך. רגל להכשלה. מרפק לצוואר. וכל פעם, הוא או הסיט את התנועה הצידה בלי כמעט לשנות את מיקומו או פשוט כבר לא היה שם. ואת התנועה האחרונה הוא חסם, תפס לי את המרפק ואת פרק היד, כופף אותן מאחורי גבי והצמיד אותי לשולחן. פסגת כושרו של האיש הזקן כבר הייתה הרבה מאחוריו אבל הידע שלו רק הצטבר והבשיל עם השנים. הרגשתי שאין הרבה כוח מאחורי האחיזה אבל הבריח היה מושלם. הוא היה יכול לשבור לי את היד בתנועה קצרה וקלה יותר מאשר שבירת ביצה. ואחרי כל זה, לא ניכר שום עצב או כעס או תדהמה בקולו. “ראת’אריאל… גם אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין כל כך חסרת כיוון. חסרת איפוק ושליטה עצמית.” זה עיצבן אותי וניסיתי להתנער מאחיזתו אך Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with .
לא יודעת למה ציפיתי כשאחזור. גם אחרי שנים, הרבה מאוד שנים, במנזר, האחים והאחיות האחרים הסתכלו עליי כמו חוצנית. וגם כשיצאתי אל הכפר, בפעמים המעטות בהן זה קרה, השתדלתי להסתיר את זהותי עם ברדס ולקפל את זנבי מתחת לגלימות כדי שלא למשוך תשומת לב. כי כשמשכתי תשומת לב, לרוב הפחדתי ילדים וגרמתי לחלחלה אצל המבוגרים. למזלי, מי שהיה בעמדה הקדמית זיהה אותי והשערים נפתחו כשהתקרבתי. נכנסתי פנימה והם נסגרו מאחורי. חיכיתי שהאח ירד מהעמדה לברך אותי לשובי אבל הוא עצר בקצה המדרגות ואמר, “ראת’ריאל, אב המנזר ביקש שתסורי למשרדו כשאת חוזרת.” ואז הוא עלה שוב אל העמדה. לא ציפיתי לברכה חמה יותר אך זה עדיין היה מעט עצוב. לא הייתה ברירה, כך הנחתי, והלכתי אל משרדו של אב המנזר. עברתי בדרך ברחבה שם התאמנו המחזור הבא של הנזירים הלוחמים. נזכרתי שרק לפני… טוב, שנים עברו מאז שאני הייתי שם על הרחבה, יום ולילה, באימונים שנראו כאילו לעולם לא יגמרו. את המטעים ראיתי מרחוק אבל לא עשיתי את העיקוף בשבילם כדי לא להתעכב. המנזר עצמו לא השתנה. הוא כנראה לא השתנה כבר כמה מאות אם לא אלפי שנים. אז ידעתי את הדרך אל אב המנזר במדויק. לא לקחתי את הקיצור שעבר דרך המטבח. לא רציתי להפריע להם או להפתיע אותם. ולבסוף עמדתי מול דלת העץ הגדולה ודפקתי עליה קלות. “מותר,” אמר הקול העתיק מבפנים אז פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. אב המנזר היה אדם עתיק. אני לא זוכרת מתי הוא נכנס לתפקיד כי זה היה כל כך מזמן. אבל בעוד שמונים ושש שנים היו כמחצית חיים בשבילי, בשביל בני אדם, היה Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by Eran with .
Adam said, in the 14th episode of Office Hours, take one character and describe her in a situation. And then, take the same character, don’t change anything about who she is and then describe her in a science fiction setting, in a space ship, in a 1920s horror game, or a fantasy adventure… So, let’s do that, just for fun.
Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by Eran with .
Adam said, in the 14th episode of Office Hours, take one character and describe her in a situation. And then, take the same character, don’t change anything about who she is and then describe her in a science fiction setting, in a space ship, in a 1920s horror game, or a fantasy adventure… So, let’s do that, just for fun.
Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by Eran with .
Adam said, in the 14th episode of Office Hours, take one character and describe her in a situation. And then, take the same character, don’t change anything about who she is and then describe her in a science fiction setting, in a space ship, in a 1920s horror game, or a fantasy adventure… So, let’s do that, just for fun.
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with .
היום התחיל עם חמישתנו גוחנים מעל שתי גופות. יותר נכון, גופה אחת של אורק ואחת ערימת עצמות שהייתה בעבר אל-מת כלשהו. בדיון המקדים, ציינתי את כך שאני רוצה לשאול את ערימת העצמות כמה שאלות על מטות הפיצוץ בהם השתמש עלינו. ואני בטוחה שגם קוג, שקיבל אחד כזה בגב, יישמח לדעת יותר. אבל מכיוון שהייתה לנו פגישה מתוכננת עם מוראנה, גופתו של סאבאג’אג הייתה צריכה לבוא קודם. אז הם התחילו בלשאול אותו על הטופר ומה הם אולי מתכננים ולמה הם ניסו לחטוף אותו. קיבלנו קצת מידע מעניין. מתברר שהתוכניות של הטופר נרחבות יותר ממה שחשבנו. או, לפחות, נרחבות יותר ממה שאני חשבתי. אבל, זה לא נורא מפתיע אותי. לא פעם אחת האשימו אותי במיקוד מעט צר מדי. אני לא רואה בזה בעיה חמורה כל כך. אבל כן היה טוב לדעת שמה שאנחנו רואים שהטופר עושה זה רק חלק קטן מהתוכנית הכללית. אבל לפני שהגענו אל העצמות, החליטו כי הגיע הזמן לדבר עם מוראנה. ולהחזיר לה את הגופה של אח שלה. טילפרטנו אל החצר הראשית שלה, היישר אל עוד מסדר תרגול רק הפעם של פלוגה של שלדים. ביקשנו להיכנס ולדבר עם מוראנה והגמד שערך את התרגול כיוון אותנו אל חדר הקבלה של הטירה. שם חיכינו למוראנה עד שהיא הגיעה, לבושה בשריון לוחות מלא וחרב גדולה על הגב. אני לא יודעת אם היא ניסתה לעשות עלינו רושם או לא. אבל לא נורא התרשמתי בכל מקרה. ומשם הדברים רק הדרדרו. היא התחילה בלשאול מה קרה מאז הפעם האחרונה שהתראו כשהיא שלחה את החבורה לחפש את אחיה. מרתה סיפרה על הצרות שהיו להם בת’ריין ואני Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with .
בעקבות סרטון שראיתי, הנה שאלה מעניינת לאנשים הכותבים שביניכם: אתם יכולים להגיע לכל מקום ולפגוש כל אחד, יש לכם יום שלם לחטט במוח ולהסתכל מאחורי המסך של שלושה סופרים או כותבים. במי הייתם בוחרים ולמה? אני חושב שבשבילי אלו יהיו ניל גיימן, טים פאוורס וטארול האנט (היוצר של הקומיקס Goblins). ניל גיימן, אם צריך בכלל להוסיף את זה, כדי שיסביר לי איך הוא כותב כל כך רחוק, כל כך פנטסטי ומדהים ועדיין כל כך קרוב ללב כך שאני יכול להזדהות, להבין ולהאמין בכל מצב שהוא יוצר. טים פאוורס בשביל שיסביר לי את תהליך המחקר שלו ואיך הוא מסוגל לעצב מצבים כל כך מוזרים ויוצאי דופן אבל כל כך מתאימים למקום שבו הם נמצאים כך שאני יכול באמת להאמין שככה הדברים קרו באמת. וטארול האנט כדי שיראה לי מאיפה, לכל הרוחות, הוא שולף את כל הרעיונות הכל כך מגניבים ומוזרים האלו כי… פאק, גם אני רוצה. אז מי שלכם?
Posted in Thinking Out Loud by Eran with .
לפי המאמר הזה שקושר מ-SlashDot, חוקרים עשו על כמה אנשים ניסוי של צפייה במהירות מוגברת בתוכניות טלוויזיה וסרטים. והתוצאות: הם ממש אהבו את זה! אני מרגיש מאוד… מוצדק. אני עושה את זה כבר שנים. באחת התגובות לקישור, מישהו העיר שהוא לא מרגיש צורך לצרוך הרבה מדיה כדי להנות. שהוא מרגיש בסדר גמור עם לצרוך מעט אבל בקצב נורמלי. ואני חושב לעצמי, שאם עליית האינטרנט, תרבות השיתוף ובמיוחד היכולת להפיק וידאו, ואפילו וידאו איכותי עם תוכן איכותי, בזמן האחרון גרמה לכך שיש עכשיו הרבה תוכן טוב שאפשר לצרוך. אני צריך להרים את הסטנדרטים שלי ממש גבוה בשביל שכמו הדברים שאני רוצה לראות לא תהיה גדולה מדי. ועדיין, מדובר בהרבה. אז הפתרון שלי לזה הוא לצפות בדברים בהילוך מהיר. שידורשת וספרי קול אני כבר שומע ב-1.9. כתבות שזולל ה-RSS שלי מקבל אני מקריא בקצב דומה. הצפייה שלי בטלוויזיה וסרטים השתנתה, בעיקר בהתאם לעומס הנוכחי עליי ועל היכולת שלי לפצל קשב אבל בעבר זה היה גם 1.8 ובדרך כלל לא ירד את ה-1.4. ככה אני רואה את זה: זאת דיי בחירה בין לצפות בפחות דברים טובים לבין לצפות בזה יותר מהר.
Posted in Art, Less Interesting News, Me, Practice, Thinking Out Loud by Eran with .
הקומיקס Leftover Soup בדרך כלל מאוד חכם אבל הפעם הרגשתי באמת את הצורך להגיד משהו על ה-strip האחרון. בעיקר על הערות המאייר שבו. דבר ראשון, יש שם את הסיפור הקטן על אנשים שמתווכחים על דברים חשובים בשקט כי מי שמרים את הקול, מי שמשתמש באלימות (כי אפשר לטעון שלהרים את הקול זה סוג של אלימות שמיעתית), מיד מפסיד את התחרות הלוגית. זה מאוד מעניין ואני חושב שאני מאוד בעד. קודם כל, כי אני חושב שבדרך כלל אין טעם להרים את הקול אלא אם כן אתה נמצא במקום שלא שומעים אותך ואי אפשר לעבור למקום שקט יותר. אבל מצד שני, כי ככה, כמו ב-debate, השימוש באלימות (או אפילו בסמכות גבוהה יותר כדי לבטל את השני) מהווה סוף מוגדר לקו הלוגי שמעבר לו אין מה להוסיף. לעומת זאת, אני לא מסכים עם ההמשך שהעובדה שצד אחד מפסיק להתווכח לפני הצד השני אומר שהצד השני בהכרח ניצח. יכול להיות שהצד הראשון הציג טיעון אחד שהוא יותר חזק מעשרה אחרים. כי, אם אני מצביע למעלה ואומר, תראו השמיים כחולים, זה יותר טוב מעשרה טיעונים דביליים אחרים שלא כוללים הבחנה בעובדות בשטח. כמו כן, ויכוחים על מוסר הם תמיד יהיו, ובכן, ויכוחים על מוסר. יכול להיות שלצד אחד יש סיבות מאוד הגיוניות למה הצד השני (וכל המשפחה שלו) צריכים למות אבל מדובר פה, כנראה, במערכות ערכים ובסיס לויכוח שונים לחלוטין בין שני הצדדים. ואם יש דבר אחד שצריך בשביל לנהל ויכוח זה הסכמה על איזה שהוא בסיס. בכל מקרה, אם נניח רגע בצד את ‘נגמרו לי הטיעונים’ ו’בסיסים שונים’, אני כן חושב שלהפעיל אלימות כלשהי Continue Reading →
Posted in Humanity, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with .
מצאנו את עצמנו כמה מאות מטרים מערבית להינטרשלוס. בהתחלה חשבתי שמרתה הביאה אותנו לכאן כדי לחפש את היצור שפראנץ ואני רצינו. כי הלכנו אל הטירה ההרוסה, נכנסנו אל המרתף והתחלנו לחפש במנהרות. עד שמרתה נזכרה שיש לה לחש שמוצא יצורים ואמרה שהוא לא נמצא פה או באזור. אז המשכנו אל הנקודה הבאה במסע וזאת הייתה מחנה של הגבירה של מוראנה מילר, אחותו של סאבאג’אג. פה גיליתי שהגבירה היא מי ששלחה את החבורה הזאת למשימה האחרונה שלהם בה איבדו חברה, הרבה ציוד חשוב ואת חיבתה של ת’ריין. הופענו באמצע מסדרי התרגול שלהם וביקשנו לדבר עם הגבירה. לא עברו חמש דקות של הסברים של מה שקרה ואיך הגענו עד לכאן ואיידן הצליח לציין את הפין שלו בפני בת אצולה. לא הפתיע אותי שהיא לא רצתה אותו באוהל שלה. ההסבר המשיך שם בו מרתה פירטה את עלילותיהם בת’ריין ואיך פיקששנו לחלוטין בניסיון להציל את סאבאג’אג. ההסבר היה ארוך וקצת מפרך אבל זה בסדר. סבל בונה אופי. מה שבעיקר הטריד אותי הוא הדיון בהחזרת אנשים לחיים והמכניקה שנכללת בזה. כי איידן ומרתה קצת הפתיעו אותי כששאלו אותי מה עמדתי לגבי החזרת נשמות ואם אני הייתי רוצה שינסו להחזיר אותי אם אמות. ולמען האמת, לא ממש חשבתי על זה. אף פעם חשבתי שמישהו ירצה לנסות להחזיר אותי לחיים או שתהיה סיבה. תמיד חשבתי שחיים ואז מתים וזהו. עוברים לעולם הבא ומחכים לסוף העולם. לא תיארתי שארצה לחזור לחיים אבל עכשיו, כשאני מסתובבת עם אנשים שיכולים כנראה להכניס החזרה לחיים בין טיול לספרייה לבין קניית חרב חדשה, זה משהו שאולי כדאי להשקיע בו יותר מחשבה. אחרי Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with .