אתמול היה יום הולדת לבלוג

אתמול היה יום הולדת של הבלוג, באיטרציה הנוכחית שלו. זה עדיין משעשע אותי שג’ון סקאלזי חוגג את יום ההולדת של Whatever כמה ימים קודם. הוא טוען ל-18 שנים ואני טוען רק ל-11 אבל כתבתי בלוג לפני זה, לפני שהיה WordPress. כל התוכן הזה קבור כרגע איפה שהוא ב-Dropbox שלי ואני אגיע לסדר את זה כשיהיה לי מחשב עם מספיק מקום אכסון בשביל זה. אבל עדיין, למרות שאני לא כותב כל יום, 11 שנים זה דיי הרבה באינטרנט.


Posted in No Category by with comments disabled.

אני קצת שונא את עצמי כשאני חולה

כשאני חולה אני מרגיש קקה. ולא סתם מבחינה פיזית אלא זה גם דיי מבאס אותי. אני זוכר שכשהייתי קטן זה היה כיף, הייתי נשאר בבית, עושה מה שאני רוצה — שזה בעיקר לשכב במיטה ולראות טלוויזיה. אבל עכשיו, יש לי אחריות, יש לי מחיוביות. וכשאני חולה ולא מסוגל לתפקד יותר מדי אז אני מרגיש שאני מאכזב את כולם כי אני לא מסוגל לעבוד ואני לא מסוגל לקיים את המטלות שלי בבית כל כך וגם מוצארט סובל מזה כי היציאות שלנו הרבה יותר קצרות. אז אני לא מודה שאני צריך לנוח, אני לרוב מודה בזה כשאני לא מסוגל לעמוד יותר. ואני מנסה לחזור לתפקוד מהר ואז פוגע בי כי אני לא באמת מסוגל לתפקד. ואז אני מתבאס יותר. וכולם שואלים לשלומי ובאמת נשמע שדואגים לי אבל אני לא יכול שלא לחשוב שמה שהם באמת חושבים זה שאני לא עומד במחויבויות שלי. ואז אני מתבאס יותר. ואני לא יודע מה לעשות לגבי זה. זה מי שאני.


Posted in Me, No Category, Thinking Out Loud by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 32

בבוקר, אני עדיין ישבתי על השולחן עליו שיחקנו לילה קודם, במדיטציה אבל עדיין שמה לב. מרתה הלכה לדבר עם המכשפה, כנראה על הקללות שהוטלו עליה, איך להסיר אותן או איך למצוא את מי שהטיל אותן. פרנץ הלך לדבר עם הגראף אירקסיומר, כנראה על איך להחזיר את לייזה לקדמותה. איידן הלך לדבר עם הגבירה, כנראה כדי לספר לה שהוא רוצה הצבה חדשה ואולי גם על גורלו העתידי של קוג. כשהגראף התפנה קצת, שאלתי אותו אם הוא יודע משהו על אקדחים. הוא נתן לי כמה כיוונים טובים לאיך, אולי להצליח לתפעל אותם. מרתה הלכה לדבר עם הגבירה, אולי על מה המשימה הבאה שלנו, אולי על איך אפשר להתקדם, לשבש את התוכניות של הטופר או להגיע אל הלקח. ואז היא חזרה לקרוא לנו לשיחה. פרנץ רצה לדעת אם מרתה תהיה מוכנה להחיות אותו אם הוא ירצה לחזור אבל מרתה לא רצתה לדבר על זה באותו הרגע. כשדיברנו עם הגבירה קיבלנו את החדשות שמשהו שיבש למרתה את מנוחת הלילה וביחד עם זה גם את היכולת שלה להטיל לחשים. זה אומר שאנחנו צריכים לקחת יום מנוחה בדרך ליעד הבא שלנו. כל המחנה כבר כמעט התקפל לחלוטין עד שסיימנו וכולם התכוננו לעזוב. הגראף בא להגיד שלום והעביר לי ספר שאמור לעניין אותי. לא נראה שהוא רצה שהאחרים ידעו אז הכנסתי אותו מהר לתיק ואעיין בו מאוחר יותר. מרתה ואיידן ניסו להיפרד בצורה ידידותית למרות המחלקות שפילגו אותם. ואז כולם טילפרטו והשאירו את ארבעתנו לבד באמצע היער. פרנץ הכין משהו, מכיוון שמרתה לא הייתה יכולה, וזימן לנו כרכרה מיסטית שלקחה אותנו במורד הנהר. לאחר כמה שעות מצאנו Continue Reading →


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 31, המשך

כששאר המחנה הלך כל אחד למיטתו, אנחנו נשארנו לשמור ולדבר. איידן אמר שהוא הולך להחיות את קוג. מרתה התנגדה לכך. הוא אמר שהוא הבטיח לקוג שאם דבר כזה יקרה אז הוא ינסה להחזיר אותו ומבחינתו, אם הוא לא יעשה את זה, הוא בוגד בחבר שלו, בעמית לקרב. מרתה ניסתה לשכנע אותו שזה לא רעיון טוב, שקוג לא צפוי ומסוכן ושאולי הנשמה שלו כבר מושחתת מדי מכדי להציל. הויכוח התגבר. שאלתי את פרנץ אם הוא חושב שהתנהגות כזאת היא רגילה בנסיבות האלו. גם במנזר וגם במלחמה, מעולם לא ראיתי התנהגות כזאת בין שותפים. פרנץ אמר שבחבורות מסוג זאת, דבר כזה יכול להיות אפשרי. הוא שאל אותי מה דעתי על הנושא ואמרתי לו כי אני חונכתי לקבל את המוות שלי כסיום הדרך, תהיה התוצאה אשר תהיה ושאם ינסו לקרוא לי בחזרה, זאת החלטה שלי. ולכן, אני חושבת שהחיאתו של קוג היא בינו לבין מי שמוכן לעשות את זה. אם יגיע הזמן שלי, אני אחליט באותו הזמן אם דרכי הסתיימה או שיש עוד משהו שצריך לעשות. לבסוף, איידן העדיף לעזוב את הקבוצה מאשר לבגוד בקוג. הוא לקח את המצע שלו לאזור של האצילים והלך לישון שם בזמן שפרנץ, מרתה ואני נשארנו. פרנץ התעסק עם ערכת היצירה שלו בזמן שאני התרכזתי במדיטציה.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 31, המשך

הסראפטיס, כמו שפראנץ אמר לנו תוך שהוא מנסה להעביר לנו מה הוא יודע עליה כמה שיותר מהר, הלכה קודם כל אל מרתה. וכנראה שלא הפריע לה יותר מדי שמרתה ריחפה על המטאטא שלה 20 מטר באוויר. אני וקוג, השניים הכי קרובים לכרכרה על הקרקע, ניסינו ללכת להכניע את מטיל הלחשים. אם נצליח לנטרל אותו, אולי נוכל לנטרל גם את השדה. אבל זה לא הצליח. השדה ברחה מכלוב הקרח שפראנץ סגר עליה והופיעה בתוך הכרכרה. בסוף, אני ואיידן נאלצנו להילחם איתה מטווח קרוב בזמן שקוג, שאולי לא הבין את הרעיון להכניע, השתמש בחרב שלו על הכרכרה כמו שמשתמשים בכפית על צנצנת כמעט ריקה. לא נראה שאני הצלחתי לחדור את השריון שלה ואיידן נפגע קשות. אז אני השקיתי אותו בשיקוי הריפוי האחרון שנשאר לי וניסיתי לחלץ אותו מהמקום. אבל ברגע שהגענו למרחק בטוח, הוא התעקש לחזור לקרב. קוג נפגע ממטח אנרגיה ופראנץ ניסה גם לתפוס את תשומת הלב שלה. כשהצלחתי לחזור, עשיתי את הדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו: הוצאתי שק סבך-רגל מהתיק וזרקתי עליה. החומרים הדביקים לפחות צריכים להקשות עליה להתקיף. אבל למרתה היה רעיון אחר, היא הקפיאה אותה לחלוטין, ארזה אותה בגוש של קרח. ואז, פתאום, הופיע משום מקום נחיל של עכבישים וברגע קל הרכיב דמות אדם שהפכה מאוסף עכבישים לאציל מקומי. הוא סיפר לנו שהוא האחיין של האציל שנהרג בכרכרה. אבל לפני שהיינו יכולים להתמודד איתו, היינו צריכים לסיים עם השדה. כי גוש הקרח מפשיר תוך דקה. אחרי דיון ארוך קצת יותר מדי, החלטנו לטלפרט אותה קילומטר למעלה. הנפילה בטוח תרסק ותהרוג את השדה ולמרתה אין בעיה לחזור כי יש Continue Reading →


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

No Man’s Sky is an Introvert’s Game

According to Steam, I have played for 36 hours since the game came out. I’ve got my Atlas Pass v1. I’ve only jumped a few systems so far. I’m still using the Omega bonus ship. I’ve installed about a dozen mods. That’s the sad part. That I like the game. I’m enjoying it. But I can’t deny all the complaints. I know exactly what they’re talking about. I can feel it too to a degree. And I’ve installed those mods to breathe a bit more life into it, still hopeful that the devs will add more content in the future. And after thinking about it, for just a few hours (not 36), I think No Man’s Sky is an introvert’s game. It’s not about a glorious adventure through the stars where you team up with your friends to take out pirates, track down Alosaurus size fauna, run and blast sentinels while doing… I don’t know what. No Man’s Sky is chill. It’s slow. It’s relaxed. It’s existential. Yes, there are hundreds of thousands of players out there. Every planet has hundreds of stations with about 4 out of 10 containing an alien. And the stations have an alien. And every ship has an alien. A single alien. Alone, sitting in solitary, interacting through barely understandable dialect and sometimes through a counter or even a view screen. And you’re there too, jumping from planet to planet, in your tiny ship. All alone. And the universe is proc-genned. It doesn’t care about Continue Reading →


Posted in Art, Gaming, Humanity, Philosophy, Practice, Thinking Out Loud by with 4 comments.

ביקור רחוק קרוב

הלכתי לבקר את ההורים שלי בסוף השבוע. עבר קצת זמן והיו עוד כמה דברים שרציתי לעשות. לא ידעתי שעבר כל כך הרבה זמן. יצאתי ביום שישי על הבוקר, אחרי הפרק של Critical Role, ונסעתי עם מוצארט לקיבוץ. היו המון מכוניות על הכביש. כנראה שבגלל זה אני בדרך כלל מעדיף לנהוג בלילה. מכיוון שהייתי אחרי לילה קצר ובוקר מוקדם, הייתי צריך לעצור פעם אחת להתרעננות באמצע הדרך. אבל בסוף הגעתי עם מספיק בזמן בשביל ללכת לבקר את איירה בחנות הבגדים. קניתי לעצמי כמה זוגות מכנסיים חדשים וקצת גרביים. אחרי זה הלכתי לכלבו לקנות כמה דברים לבית. ביליתי כמה שעות בלדבר עם ההורים שלי על כל מיני דברים ממה קורה בחיים ועד האולימפיאדה ובדרך על המצב בקיבוץ. הלכתי לנוח קצת ואז הלכנו לארוחת ערב והמשכנו את הדיון כמו גם אחר כך כשאבא שלי לקח אותי לסיבוב בקיבוץ וראיתי כמה דברים באמת השתנו. הדרך שבה הייתי הולך כל יום לגן או לכיתה א’ כבר לא קיימת. המועדון הישן של הילדים הפך לדירה קטנה. בית הילדים שבו היינו עושים כל מיני חוגים הפך למלון קטן והחצר שלו איפה שהיה פעם מגרש המשחקים שלנו. מקומות שבעבר הדהימו אותי שאף אחד עוד לא הרס ופינה הפכו ליחידות דיור לצעירים. בונים בניינים חדשים על כל חלקה פנויה, כולל על אזורי האחסון הישנים שליד הרפת, איפה שהלכתי לשחק בתוך הכותנה כשהייתי קטן. ועל הדרך, דיברנו על הידרדרות ועל איך כל מיני אנשים מנצלים את הקיבוץ למטרותיהם ולרווחם הפרטי. ועל איך לא עושים משהו בנידון כי אין יותר מדי לעשות. וזה עצוב. וזה מעצבן. וגם עצוב. אבל בעיקר מעצבן. Continue Reading →


Posted in Humanity, Me, No Category, Thinking Out Loud by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 31, המשך

איידן ביקש שאחזור לעיר בזמן שהוא נשאר בחוץ, כנראה לעבור על הדברים שאשתו השאירה ולחשוב על האירועים האחרונים. הנהנתי. לא התכוונתי להישאר בחוץ כשכבר יש לי מיטה מוכנה בפונדק. אז צעדתי חזרה אל תוך העיר, חזרה אל הפונדק. סיפרתי לשאר תקציר של מה שקרה והתכוונתי ללכת מיד לישון אבל מרתה עצרה אותי. היא ביקשה הבהרה מחודשת. הסברתי לה מה קרה ושאין כרגע יותר מדי מה לעשות חוץ מללכת לישון ולאסוף את איידן מחר בדרך לחפש מקום לערוך את המארב. בבוקר, אחרי מה שכנראה היה לילה פורה, פרנץ וקוג הציעו לכולנו ‘קמעות מזל’ שנראו כמו משהו שקבוצת ילדים הייתה מכינה אחרי שחטפו מכה בראש. ויתרתי. אחרי ארוחת הבוקר, ברטהולד הודיע לנו כי הקרוון בדרך אז אני ומרתה הלכנו לאסוף את איידן ולמצוא מקום למארב בזמן שפרנץ הלך לקנות לנו כמה מסכות כדי להסתיר את זהותנו. מצאנו מקום בעיקול בדרך בתוך חורשה והשארנו שם את איידן כי אם אשתו מצאה אותו אז כנראה שמי שעירפד אותה יודע שהוא שם ולכן עדיף שלא יראה את פרצופו בעיר שוב. חזרנו אל העיר ופרנץ חילק מסכות לכולם. אספנו את עצמנו והציוד שלנו ורכבנו החוצה מהעיר בצורה קצת מסודרת. אבל אני מעדיפה לא לרכב על סוסים, מעט מדי חופש תנועה. אז החלפתי עם מרתה ובזמן שכולם ניסו לחשוב איך זזים מהר עם חזיר בצד, אני הרמתי את לייזה ופשוט התחלתי לזוז. כשהגענו אל אזור המארב, התחלנו להתמקם ועלו חששות שלמרות שאנחנו מסווים את עצמנו, אוסף הכשרונות המסוים שלנו עלול להיות חתימת זיהוי מספיק טובה בשביל לזהות אותנו. אבל לא היה לנו יותר מדי זמן לחשוש באמת Continue Reading →


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 31

בלילה שלפני, פרנץ הציע שלמרות שאנחנו בפונדק שהוקצה לנו מראש, חלק מאיתנו צריכים להישאר ערים לשמור. הוא אמר שהוא בכל מקרה מתכוון להישאר ער, בעזרת לחש השמירה שלו, אז איידן הסכים להישאר וגם אני נעתרתי. התכוונתי לבלות את שאר הלילה במדיטציה ומחשבה אבל איידן שמע משהו באמצע הלילה. הוא אמר שזאת אשתו. זאת שאמורה להיות מתה. אני לא שמעתי אבל הוא התכוון כבר לצאת לבדוק וביקש שאצטרף אליו כי אני הזריזה מביניהם והוא… לא. לא ממש רציתי לצאת לסיבוב לילי ברחובות של עיר שאני לא מכירה בחיפוש אחר כל ערטילאי אבל העדפתי את זה על כך שאיידן ייצא לבד ואז יגרום לעצמו להיהרג על שטות. לפחות כך אני יכולה להציל אותו מהשטות אם צריך. בדרך נתקלנו בשני שומרים מעט חיוורים שאמרו לנו שהם ניסו לסלק אישה שפתחה אוהל באחת הכיכרות במקום להיכנס לאיזה שהוא פונדק. היא צרחה עליהם קצת אבל הם בסוף הצליחו לגרום לה לזוז. הם אמרו לנו שהיא הייתה בדרך אל השער הצפוני. אז רצנו אל השער הצפוני. השומרים שם לא היו מוכנים לפתוח לנו את השאר באמצע הלילה ככה סתם אז איידן הציע שנקפוץ מהחומה כדי לא להכריח אותם לחרוג מסמכותם. הוא קפץ ושרד את הנפילה לא רע. אני העדפתי להשתמש בטכניקת ‘הצעד השופע’ אז במקום לצעוד מעבר לשפת החומה, צעדתי מעבר לשפת המרחב והופעתי לידו בצורה שקיוויתי שתפחיד קצת את מפקדת המשמר. אחרי עוד כרבע שעה של הליכה וריצה במעלה הדרך, מצאנו מחנה לילה קטן על סף החורשה. האישה ששם באה אלינו מוכנה להילחם אבל איידן הרגיע אותה ולאט לאט, לפי איך שדיברו אחד אל השני, Continue Reading →


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 29, המשך ויום 30

במסדרון, פרנץ שאל אותי למה אני כל כך נחושה להרוס את הלקח, הוא לא חשב שעמידה לצד החפים מפשע היא משהו שאני עושה. ובכן, כך הסברתי לו, הוצבתי בכפר ההוא כדי לשרת אותו ולהגן עליו. נתתי את המילה שלי. ועכשיו הכפר הזה הוא עפר ברוח. הדבר היחידי שאני עוד יכולה לעשות כדי לעמוד במילה שלי הוא לנקום את נקמתם. כשהגענו חזרה אל איידן וקוג בחדר הקבלה, הסברנו להם מה קרה ומה נאמר. חיכיתי שמורנה והעוזר שלה ילכו לפני שהעפתי צלחת מהשולחן והתרעמתי על כך שהן נהגו לקרוא לאורקית הזאת חברה. ועכשיו, היא מדברת על לכבוש את קארנאת’ ולהשתמש במפלצת עצומה כי היא שימושית. מרתה הסבירה כי המשפחה שלה נמצאת בשטחה של מורנה. אז ציינתי את המובן מעליו, שאם כך, כדאי להוציא אותם ממנו. עדיין הייתי עצבנית אבל הגיע הזמן ללכת. בשביל לשמור על סודיותו של המחנה של הגבירה, מרתה טילפרטה אותנו לדוסלדורף קודם. זאת הייתה עיירת איכרים פשוטה. הלכנו לדבר עם מנהל הספרים שם כי מרתה רצתה לשאול אותו כמה שאלות. הבנתי שהם מכירים אותו מקודם אבל זה לא הרושם שהוא נתן כשהוא טרק לנו את הדלת בפרצוף. לקחתי כמה צעדים אחורה והפניתי את גבי. זאת אחת מהתגובות שאני רגילה אליהן אז לא רציתי שנוכחתי תהרוס את מאמצי הדיפלומטיה. אבל אז הוא החל לנקוש בחוזקה על מחבת מבפנים וראיתי שהחוואים מסביב מסתכלים לכיוונו, חושבים אם לבוא לעזרה או לא. הנדתי את ראשי לכיוונם לשלילה. לבסוף הבנו ממנו שמורנה עשתה להם טוב. היא שיחררה את הצמיתים ומשלמת להם בסדר. זה קצת הפתיע אותם. משם טילפרטנו חזרה אל המחנה של הגבירה וסיפרנו Continue Reading →


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.