יומן המסע של ראת’אריאל – יום 50
כשהתעוררנו בבוקר, מרתה ואוטו עוד לא חזרו. היא יכולה לשלוח הודעה קסומה אבל זה משהו חד יומי, נראה לי. אז הצעתי שנלך לבדוק עם הגבירה. אם מרתה יצרה קשר עם מישהו, אולי היא יצרה קשר איתה. אז הלכתי למחנה שלה לשאול. היא אמרה שלא, מרתה לא יצרה איתה קשר אבל היא תנסה ליצור קשר עם מרתה. אז היא קראה למכשפה שלה ונעזרה בה כדי ליצור קשר עם מרתה. כך גילינו כי החישוב היה לא נכון והמסע לא לוקח כמה שעות.
לאחר מכן, הגבירה לקחה אותי ואת פרנץ לשיחה והסבירה לנו שהיא באמת ציפתה לתכנון יותר טוב של המשימה הזאת והעובדה שמרתה לקחה כל כך הרבה זמן מעצבנת אותה. היא ביקשה מאיתנו להשתמש בסמכות שלה בפעם הבאה כדי לוודא שמשימות מתוכננות כמו שצריך. זאת אומרת, אם סיכויי ההצלחה נמוכים, לא לטלפרט. ואם יוצאים לדרך, לדעת מראש כמה זמן זה ייקח. הרי יש מפות.
אז חזרנו למחנה שלנו לחכות למרתה. היא הגיעה, נראית מעט חרוכה, משום מה, ואז טילפרטנו לחורשה לפגוש את הצופים. האחראית על הצופים, מרתה, סיפרה לנו שהיא והבנים שלה ראו את המתרחש וזה נראה כאילו הבניינים בכפר אכלו את החיילים שנכנסנו פנימה. ניגשתי אליה וניסיתי לשלוף ממנה את הזיכרון המדויק. זה היה דיי מחריד. היה לי קשה לראות אנשים נרצחים באכזריות בכפר, גם אם מדובר באנשי טופר. ניסיתי לא להראות זאת.
פתאום הופיע עורב כסוף בשמיים, התקרב אלינו ונחת על כתפה של מרתה. היא אמרה לנו כי הגיע דיווח עכשיו כי יש שני יצורים שנראים כמו עוגים עם שש זרועות שהולכים לכיוון הכפר ושבקרוב יגיעו אליו. בלי הרבה זמן לחשוב, החלטתי שכדאי להגיע לשם כדי לראות מה קורה בעינינו שלנו, אז רצתי לשם ונעמדתי בקצה טווח הראייה.
אבל זה כנראה היה מספיק בשביל למשוך את תשומת ליבם והם התחילו לנוע לכיווננו וכשאוטו הגיע, אחד מהם פשוט התחיל לרוץ מעלה לכיוונו על האוויר. אוטו ניסה לזרוק עליו משהו וזה לא כל כך הצליח. אני לא רציתי להתחיל קרב אבל הם באו להילחם איתנו. אז רציתי, אם כבר, להעסיק אותם קצת עד שפרנץ ומרתה ישיגו אותנו. אז ניסינו לשמור על מרחק. אבל היצורים שינו כיוון והתחילו לרוץ אל תוך הכפר. בהתחשב שמה שידענו שקרה שם, לא הבנתי למה שירצו לעשות זאת. אבל רדפנו אחריהם עד סף הכפר.
אני נעמדתי כמה עשרות מטרים מהבניין הראשון ופרנץ ומרתה הגיעו גם על גב סוסים. אוטו עף מאלינו. עמדנו שם וניסינו לראות מה אפשר להבין על מה שקרה שם בלי להיכנס פנימה. מבחוץ, הבניינים נראו בסדר, אבל הכפר היה נטוש ושידר אווירת נכאים נוראה.
ואז, משום מקום, כדור של רוח וברד הקיף את אוטו. הוא ראה את שני היצורים בכפר ולכן הפציץ אותם בכדורי האוויר שלו עד שהצליח למוטט את הבניין בהם התחבאו. שני יצורים, אחרים לחלוטין מאלו שנלחמנו בהם קודם, פרצו מהכפר. אחד היה יצור מרובה ידיים מוכפל מספר פעמים והשני היה מין אישה עם ראש נמר. מרובה הידיים הכה באוטו עם חרב עצומה והנמרה זינקה על צווארו של פרנץ שעמד קרוב מדי.
ניסינו לצאת משם אבל הם רדפו אחרינו. הנמרה הייתה מסוגלת לנוע כמוני וגם כשאני, פרנץ ולייזה ניסינו לזנק למרחק, היא עקבה אחרינו. ניסיתי ללפות אותה כדי לאפשר לפרנץ ולייזה לברוח בזמן שמרתה יירטה את אוטו שנפל מעוצמת המכה. אחרי קצת מאמץ הספקנו לתפוס מרחק מהכפר ואז השניים, שעד אותו הזמן ניסו לשכנע אותנו להיכנס לכפר ולשעשע אותם, פשוט נעלמו.
התיישבנו לחשוב על מה שקרה כרגע. מרתה ופרנץ, אלו שידעו משהו על יצורים כאלו, חיטטו בזכרונם. הם שדים ממאבאר, מישור לא נעים במיוחד שמשרה רוע, אפלה ושליליות. יכול להיות שהם זומנו או עברו דרך אזור חפיפה.
ניסינו לחשוב על מה אפשר לעשות. תוך כדי כן נכנסנו אל ההיסטוריה של מרתה. מכיוון שחשדנו שאולי הכנסייה או הלהבה הכסופה קשורה לנושא, מרתה הסבירה את הקשר שלה למלבונאר, לא’טור, מה היא ידעה על מאבאר ומה עבר עליה שבסוף יוביל אותה לשרת את מלבונאר לשנה.
הבנו שיש לנו עוד הרבה מחקר לעשות. תכננו ללכת לא’טור, לראות אם נוכל לקנות שם מגילות עם לחשים שאולי יוכלו לעזור לנו, אולי לגלות יותר על הדיבים שראינו ואיך להילחם בהם ומה לעשות לגבי נקודת המפגש עם מאבאר. שלחנו הודעה לגבירה להסביר לה מה התוכנית ושניצור קשר שוב כשנדע יותר. היא ביקשה שננסה לברר מה הטופר רצה מהכפר ההוא ולמה הם שלחו לשם הרבה אנשים למות. אותי זה גם סקרן. מילא חיל מצב ואז משלחת קטנה לראות מה קרה. אבל אחרי זה, למה לא לשלוח צבא או קבוצה של אשפים רבי עוצמה. זה היה לא כל כך ברור.
טילפרטנו לא’טור. התפצלנו בכניסה. אני אמרתי שיש כמה דברים שרציתי לברר בספרייה של הכנסייה, אוטו הלך לתחקר חברים שלו, ופרנץ ומרתה הלכו לחקור את נושא חיבור המישורים בספרייה של האקדמיה ולמצוא מגילות.
לקח קצת זמן כי המקום היה ענק אבל הצלחתי למצוא את הספרייה. בעזרת ספרנית מרחפת מצאתי אזור שלם על דאל’קור. היא הראתה לי את הספרים הרלוונטיים אבל הם היו בדרקונית. אז ביקשתי שיביאו לי מישהו שיתרגם. כן גיליתי כמה דברים מעניינים: האוני הם יצירי חלום אבל לא ידוע אם הם מגיעים מדאל’קור או שפשוט הגיעו לשם מאברון. האוני הינם תושבים ולא שליטים בדאל’קור. הם בעצם מסוכסכים עם השליטים שם. הם מגיעים לאברון כדי לממש את הצורך שלהם להרס וחורבן.
זה יכול להסביר הרבה דברים. כמו הדחף לגרום לסבל למישהו אחר, הדחף שעדיין קשה לשלוט בו לפעמים. זה מסביר למה אין לי אבא. הוא כנראה פשוט אנס את אמא שלי ונעלם. וכשהיא ראתה מה יצא מזה, ראתה אותי, היא בטח לא רצתה כל קשר אליי והניחה אותי במקום הראשון שחשבה שיטפלו בי. *משהו מחוק*
*כתם רטוב מרוח*
מצאנו את דרכנו לפונדק לארוחת ערב ודנו במה שמצאנו ובמה שאפשר לעשות מחר. החלטנו כי עדיף לחזור למעגל הפטריות של מרתה לנוח ואז לנסות לדבר עם הדיבים למחרת, אולי לשכנע אותם לחזור למאבאר. אם לא, אז לא תהיה לנו ברירה אלא לשלוח אותם לשם בכוח. ואם זה לא יעבוד אז להרוג אותם. אבל כשחזרנו לשם, מרתה הוציאה את המטאטא מתיק הצד שלה אבל יצאה משם גם רוח אדירה שטענה שהיא ג’זאן, החברה הקודמת בחבורה שמרתה ואיידן איבדו. והיא האשימה את מרתה בשבירת הבטחה.
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with comments disabled.