יומן המסע של ראת’אריאל – יום 50-51
ג’זאן התקיפה קודם למרות שמרתה רוצה לדבר. מרתה ניסתה לשכנע אותה שדווקא הכל יהיה בסדר. זה לא עבד כל כך טוב אז כן נלחמנו בה. אני שונאת להילחם ברוחות. אגרופים עוברים דרכן וכשהן נוגעות בך, זה קר ומגעיל ומרגיש כאילו הרצון שלך לחיות נשאב החוצה. והיא כל הזמן ניסתה לפגוע במרתה. היא כמעט הרגה את מרתה אבל אני ואוטו חיפינו על היציאה של כולם מהחורש. ההנחה הייתה כי כמו שמרתה יכולה למנוע ממישהו להיכנס, היא גם תוכל למנוע ממישהו לצאת. היינו צריכים לסגור אותה בפנים. אבל בכמה שניות שהיו לנו בחוץ, מרתה אמרה לנו להילחם בה כדי לשחרר את נשמתה.
לא היה לי זמן להתווכח איתה על כך שזה סתם מסוכן ואפשר להיפטר ממנה עכשיו כי ג’זאן יצאה החוצה וישר הלכה לכיוונה של מרתה. כל זה קרה כל כך מהר. לא הצלחנו לעצור אותה. היא הרביצה למרתה עם יד ערטילאית אבל המכשפה נשארה לעמוד. מרתה ניסתה להטיל אליה לחש אבל זה לא הצליח. אוטו ניסה להטיל עליה מטח אוויר אבל החטיא. פרנץ זרק עליה איזה שהוא חץ מוזר והחטיא. אז אני זינקתי עליה והיא ניסתה להרביץ לי אבל התפוגגה תוך כדי. חזרנו חזרה אל מעגל הפטריות. נשכבתי על הרצפה מרוב מעייפות.
התחיל דיון על מה לעשות עם שאריות של חברים מתים. פרנץ אמר שצריך לטפל בזה מהר. מרתה אמרה שלא היה לה זמן. ואז התווכחנו על כך שמרתה הלכה לדבר עם מלבונאר על מה שגילינו על נקודת המפגש עם מאבאר. עיקר הבעיה של פרנץ הייתה שמרתה הלכה לדבר על נושאים רגישים לקבוצה שלנו עם גורמים חיצוניים בלי לדבר איתנו קודם. אני מסוגלת להבין את זה.
לפני שהלכנו לישון, ביקשתי מאוטו שיקריא לי את הקומיקס שיש לו בנומית. וכמו שחשבתי, כמו שקרה גם עם המתרגם בספריה. הבנתי כל דבר שאמר.
51
החלטנו לטלפרט לגבירה לשיחה פנים אל פנים. אני ואוטו, בתור המהירים בחבורה, הלכנו להעביר את ההודעה. המחנה היה נטוש. רק צוות שלדי שמר עליו. השומרים שנותרו אמרו לנו שהגבירה הנהיגה את רוב החיילים לארגן מארב לקבוצה של Zangwolves. חיכינו להם ואחר הצהריים ראינו את השיירה החוזרת. החיילים שחזרו הודיעו כי הגבירה והמכשפה לקחו אסירים למקום חקירה סודי. חזרנו חזרה למחנה שלנו להודיע לפרנץ ומרתה מה גילינו. פרנץ שלח מסר למכשפה לבקש מקום מפגש והיא חזרה אלינו עם תיאור המקום שהספיק למרתה כי היא מכירה יותר את האזור.
מרתה, אוטו ואני יצאנו למפגש. כשהגענו, מרתה הלכה לדבר עם הגבירה בפרטיות. קצת לא נחמד, לדעתי. אבל היא כן שמה את התנאי שלא נספר את זה לאף אחד והעדפתי להגיד לה את האמת ישר לפרצוף. היא ביקשה ממני להביא לה משהו מהאפסנאות במחנה. אספתי את פרנץ על הדרך שעדיין הכין לחשים. טילפרטנו לא’טור, שם טיפלנו בשאריות ההשפעה של הרוח. זה היה הרבה יותר יקר משחשבתי. חזרנו אל המקום הקודם מחוץ להילדנברג והתכוננו לקרב חוזר עם הדיבים.
יצאנו ובאנו לכפר. הוא היה מאוד ריק. בלי דיבים. עלתה ההצעה לדבר עם מתים. אכן אפשרות. אז ניגשתי למשימה למצוא מישהו שיהיה אפשר לדבר איתו. היה קשה למצוא לסתות. במהלך החיפושים מצאנו עקבות של עגלה אבל הן פשוט הופיעו ואז נעלמו, כאילו הגיע דרך ממד אחר ואז נעלמה לשם. כמו שקורה לנו כשמרתה מוליכה אותנו במישור הצללים.
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with comments disabled.