ספורט ולישון

בצבא, כשתפסנו את בסיס יפתח, בגבול הצפוני של הרצועה, התחלתי להרגיש שהשינה שלי הולכת קאפוט, שאני ישן רע וקם רע, אם קם בכלל, לא מצליח לתפקד וכן הלאה. הלכתי לרופא הגדוד וסיפרתי לו את כל זה ושאלתי אותו מה לעשות. הוא אמר לי שאני צריך לעשות יותר התעמלות. אמרתי לו שהוא כנראה צודק ומכולת הכושר הנהדרת שהייתה לנו הייתה ראויה לשימוש אבל מה הקשר? הוא אמר לסמוך עליו ולצאת להתעמל. אז זה מה שעשיתי. הצטרפתי לריצות הליליות (לא משהו נורא מרשים, מהשער שלנו לשער של השב”כ וחזרה עד שנמאס) והתחלתי להשתמש במכולת כושר לעוד שעה בערך אחרי כל ריצה. השינה שלי השתפרה פלאים והרגשתי עם הרבה יותר מרץ. והשתדלתי לשמור על זה לכל יתר השירות. עכשיו, עברה לפחות שנה מאז התעמלתי באיזו שהיא צורה ששווה משהו והשינה שלי הדרדרה למצב שאני צריך לגרור את עצמי מהמיטה בבוקר, עייף כל היום וישן יותר מדי בלילה. אתמול הגעתי לשיעור חינוך גופני הראשון. קרעו לנו את הצורה אירובית במשך חצי שעה שלאחריה הלכתי לעוד ארבעים דקות לחדר כושר של הטכניון. ועכשיו, למחרת, ישנתי טוב, קמתי בלי בעיות ואני מרגיש נמרץ לקראת יום חדש. אז צריך להוסיף עוד משפט או משהו לחולצות XKCD והוא: “Exercise! It Works, Bitches!”


Posted in No Category, Stories of My Life by with 1 comment.

כאילו או באמת?

בעקבות כמות האנשים שמשתמשים במילה הזאת וכמות הפעמים שאני שומע אותה, אני מנסה לחשוב ולנסח דרכי פעולה מתאימות. אני חושב שלהפריע לאנשים באמצע הדיבור כדי לתקן אותם היא אולי לא דרך הפעולה הטובה ביותר כי זה בעיקר יעצבן אנשים. אני עדיין סופר את כמות ה’כאילו’ כשזאת מגיעה לכמות מגוכחת אבל לפעמים אי אפשר כי אנשים לא רואים. אז אני חושב להפעיל יוזמת נגד: אני אתחיל להכניס את המילה ‘באמת’ במקומות בהם בדרך כלל אנשים יגידו ‘כאילו’. זה יעבוד?


Posted in No Category, Practice, Thinking Out Loud by with 5 comments.

פרק שלישי – ימים בחיים אמיתיים

לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה. לשירן תמיד היה קשה להסביר את עצמה, להסביר באמת, מאז שגילתה את היכולת שלה וכנראה שגם לפני. למוזחים לא היה משהו להסביר ולרוב את היכולות שלהם היה ניתן למפות מאוד בקלות בין אם היו כוח מוגבר, קוצים נשלפים או כמו רונן, פיזיולוגיה משונה שאפשרה לו לוותר על שינה, על אוכל או אפילו על מנוחה לנשום אם רצה. גם בשאר המחוננים היא קינאה לפעמים על הפשטות והאלגנטיות שלהם. היא ראתה בחושך מוחלט, הוא היה מסוגל להרגיש רעידות בעוצמות שסיסמוגרפים מפספסים, לא נורא מסובך. אצלה, הכל היה הרבה יותר… אמורפי. היא אהבה את המילה הזאת, אמורפי. והעובדה שרוב האנשים לא ידעו מה היא אומרת רק שפכה יותר אירוניה על הנושא. מחשבות כגון אלו תקפו אותה בכל רגע שהפעילה את יכולתה העיקרית, את המקור והבסיס של כל מה שהייתה מסוגלת לבצע. לפעמים היא חשבה שאולי היא חייבת לעשות את זה, חייבת להמשיך לחשוב באופן פעיל כשהיא נמצאת במצב הזה אחרת, חס וחלילה, היא תתפזר ולא תוכל לחזור לעצמה. וזה לא שהיא לא ניסתה לחקור את הנושא, ניסתה לשאול את עצמה איך היא עושה את מה שהיא עושה ואיך בגלל מגדירים את היכולת שלה. גם עכשיו, במרדף צמוד אחר איש זאב לאורך גדר המערכת, תוך כדי שהיא מתאמצת ככל יכולתה כדי להדביק את היצור, או לפחות לשמור על קצב התנועה המרשים שלו, היא חשבה על זה. אבל איך בכלל אוסף חלקיקים קטנים כאבק חושבים? איך הם רואים? איך הם זזים? היא יכולה להגיד שהיא מרגישה את הסביבה באופן אינטואיטיבי אבל זה בכלל לא היה דומה לאיך שיובל מפלוגת Continue Reading →


Posted in Stories by with 2 comments.

סיינפלד

מישהו הזכיר שוב כמה הוא אוהב את סיינפלד אז אני אגיד את זה שוב. אם ג’רי היה לוקח את כל הסדרה, כל כמה עונות שלא יהיה לה, ודוחס אותה למופע של שעה וחצי או שעתיים אז זה היה יכול להיות אחד ממופעי הסטנד-אפ הגדולים של המאה. כעדות לכך אני מגיש את מופע הסיום שלו – Telling You For The Last Time. הבדיחות בסיינפלד מצחיקות אבל הן נמתחות למשך 30 דקות. וזאת הבעיה.


Posted in Reviews by with 2 comments.

פרק שלישי – ימים בחיים אמיתיים

לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה. הנושא עלה כחלק משיעורי ההיסטוריה שלימדו אותם ביחידה. ליחידות אחרות היו סיפורי מורשת קרב על איך המבוגרים לבני השיער של היום היו צעירים וחסונים אז, כשפרצו דרך או כבשו גבעה או עמדו מול גדוד שלם של ‘הכנס שם של מדינת אויב כאן’. ואז החיילים היו יושבים בכיתה, אולי משלימים קצת שעות שינה, אולי מנסים לדמיין את אותם גברים אמיצים ורואים רק זקנים מגובנים מנסים לעבור גדר קוצנית ונשקיהם נתפסים בחודים כמו בקומדיית מצבים מטופשת. וזה במקרה הטוב שלא היו לוקחים אותם לסיור בשטח. בצמרת לא היו מור”קים.


Posted in Stories by with comments disabled.

אנשים באמת לא מבדילים

אנשים מורידים סרטים. זה לא חדש. פחות או יותר כל אחד עושה את זה. אני כל הזמן אומר לאנשים שאו יראו סרטים ב-DVD או ילכו לקולנוע, כל דבר אחר הוא פשוט זלזול בסרט כי לא נותנים לו את האיכות שמגיעה לו. אז אנשים אומרים לי ש-DVDrip הוא מספיק איכותי ולא רואים את ההבדל. ועשיתי את הניסוי הזה בצבא. מישהו הביא את State of the Union ב-Telecine או משהו כזה ואני הבאתי את ה-DVD. הם הקרינו להם וראו ואז אני הקרנתי לעצמי את ה-DVD. והם אמרו לי שהם לא רואים את ההבדל. וההולנדים עכשיו אומרים לנו שאם אומרים לאנשים שהם רואים טלוויזיה בהפרדה גבוהה אז הם מדווחים על איכות תמונה יותר טובה. אז אני לא מציק כל כך שאני הולך ומחליף את החיבורים מאחורי הרמקולים כדי שישמעו יותר טוב אבל אני לא יכול לראות סרט כשהמסך חשוך לחלוטין, דמויות עוברות בו, הקול מגורבל לחלוטין ורואים את הקוביות שמרכיבות את הקידוד. אני רוצה לראות סרט באיכות. כנראה שאני בין היחידים.


Posted in High-Tech, Humanity, Less Interesting News, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with 9 comments.

אקדחים הורגים את בעליהם

זאת אכן שאלה מעניינת שעולה אצל חברים שלי מדי פעם וגם אצלי. אחרי הצבא, הלכתי עם אקדח למשך שנה-שנתיים. זה היה תחליף מעניין לתעודת הלוחם שלי שפג תוקפה ואיפשר לי להיכנס בלי בעיות למקומות עם שמירה. “יש אקדח?” “כן, בטח.” הפסקתי בעיקר כי נמאס. לא היה לי כוח להתעסקות ולרישומים השונים. כנראה שמה שתרם הרבה להמאסות היה כנס דוג’ו 2007 בו פגשתי את החברים הטובים של הדאיטו-ריו והתחלתי ללמוד. התשובה שלי הולכת בערך ככה: ראיתי את זה לראשונה בפרק של Criminal Minds בו הם מגיעים לחקור מקרה בשמורה אינדיאנית. הציטוט המדויק, עד כמה שאני זוכר, הולך בערך ככה: Dr. Spencer Reid: I notice you don’t carry a gun. John Blackwolf: Twenty-one feet. Dr. Spencer Reid: What? John Blackwolf: Ask Agent Hotchner there. He’s the real gun hand. Aaron “Hotch” Hotchner: Why do you say that? John Blackwolf: You carry two guns. Aaron “Hotch” Hotchner: The maximum distance an attacker with a knife can close in the time it takes to react, draw your sidearm and fire is twenty-one feet. John Blackwolf: Inside twenty-one feet, I win. Outside twenty-one, I have other options besides shooting a man. Dr. Spencer Reid: Like negotiating. John Blackwolf: Like running.


Posted in Humanity, Less Interesting News, No Category, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with 2 comments.

אני מתחיל לתהות אם אני בכלל יכול

עשיתי את המבחן באלגוריתמים שנראה לי יצא טוב מאוד ואז אני מקבל עליו ציון מחפיר. עובר אבל מחפיר. אז אני מתחיל לתהות אם מועדי ב’, שבאים חודשיים אחרי, כשהחומר כבר לא כל כך טרי ויותר מתיש ופחות מובן, בכלל יכולים לעזור. זה בנוסף לחרדת מועדי ב’ שכבר צברתי בסמסטרים הראשונים. אני כבר מתכנן עוד סמסטר השלמות, שיגרור בעיות דיור יותר חמורות בהמשך. או שאולי אני צריך פשוט לקחת את ה-70 שלי וללכת?


Posted in No Category, Practice, Thinking Out Loud by with 1 comment.

אייקון 2009 – יום שבת

לא נורא מיהרתי וגם אחרי הלילה המאוחר לא רציתי למהר אז רק הגעתי למועדון הסרט המופרע ב-14:00. היה טוב מאוד רק חבל לי שרק את הנוכחי, הקודם ואת הבא שהוא מתכנן לעשות אני מכיר ואת כל שאר הבמאים לא. בכל מקרה, לא נראה לי שאני יכול לגרור את עצמי לסינמטק בתל אביב כל שבוע וגם לא כל חודש. לא יכולתי להישאר לכל ‘סודי ביותר’ כי רציתי לראות ‘פרנקלין’. וחבל לי גם על ענבר שהייתה לידי שמעולם לא ראתה את ‘סודי ביותר’ כי זה סרט גאוני. ‘פרנקלין’ היה עשוי טוב, נראה טוב וסך הכל סרט טוב חוץ משהסיפור שלו לא ממש התחבר או אם זה מה שאני חושב והוא כן התחבר אז אני לא אוהב איך הוא עשה את זה. אחרי זה הלכתי לראות ‘הנזל וגרטל’, סרט האימה הקוריאני. היה חביב. לא נורא אפקטיבי אבל נחמד. לא סרט אימה מדהים אבל גם לא רע. יש כמובן יותר טובים ממנו מכל בחינה בין אם זה ‘3 Extremes’ או סרטים אחרים. אירוע הנעילה היה מגניב מבחינה תזמורתית אבל בהחלט היה מוזר שלקחו עליו תשלום. בכל מקרה, האולם היה דיי מלא וגורודין היה משעשע. אני חושב שהזכייה של פרס הגפן על ספר המקור הייתה דיי צפויה. לא קראתי אותם אבל ממה שהבנתי, ‘הידרומניה’ הוא הספר האהוב יותר. לא ממש קראתי את המד”ב אז לא היו לי העדפות והופתעתי שניל גיימן לא לקח את הפנטזיה אלא פראצ’ט שוב. אולי המועמדות הכפולה מפריעה. כל הכבוד ליולי על הזכייה אבל אני חשבתי שכמה מהסיפורים האחרים יותר טובים. אני הייתי נותן את הגפן ללאורה. לאחר הטקס נעילה היה Continue Reading →


Posted in Geekdom, No Category by with 5 comments.

אייקון 2009 – יום שישי

המטרה שלי היום הייתה להריץ משחקים. לא היה לי יותר מדי מה לעשות מהתוכנייה אז אמרתי, כבר נריץ משחקים. שיחקנו Frag ו-Revolution ודברים אחרים אבל אני חושב שמה שהיה יותר טוב היה Munchkin Quest. עוד חסר סוג של PVP אבל אני דיי נהניתי וגם ניצחתי. שיחקנו ארבעה שחקנים עם ההרחבה ושני חוקי הבית של חדר חדש אחד לתור וכמות תנועה מצטברת. סך הכל, אני חושב שזה עבד לא רע. כן, המשחק עדיין ארוך, הוא לקח לנו שלוש שעות. ועדיין יש אנשים שמתחיל להימאס להם. צריך למצוא דרך לזרז תור של כל שחקן וכמובן גם להגדיר מכניקת קרב נגד מישהו אחר (נגיד בונוסים וקוביות מול בונוסים וקוביות, כולל Bane Rings והשפעות חדרים ואז מי שמנצח גורם פגיעה ו/או לוקח חפץ). ובסוף הלכתי גם להקרנה של מופע הקולנוע של רוקי. כן, פעם ראשונה שאני הולך להקרנה הזאת אבל השתדלתי ללכת מתחת לראדאר כי אני לא אוהב את כל השטיקים האלו של להתעלל בחדשים. לא ידעתי מה יעשו והייתי בטוח שהשמועות הרבה יותר גרועות מהאמת אבל עדיין הזהרתי כל מי שניסה להתקרב אליי עם טוש שיקרו דברים רעים אם ינסו לסמן אותי. בסוף, הסרט הזה משעשע בגריעותו אבל זה נראה לי מוזר שמיסדו את ההפרעות מהשורה הראשונה. זאת אומרת, מצד אחד יש את האנשים על הבמה שמציגים את הסרט ומצד שני יש את האנשים שעומדים בצד וזורקים הערות, הערות שכל אחד מהם מכיר ושכנראה אפשר למצוא באינטרנט בצורה מסודרת. כך שאני לא בטוח אם אוהבים את הסרט או אוהבים לרדת עליו. בכל מקרה, אני כנראה לא מתכוון לחזור על החווייה. הספיקה לי פעם Continue Reading →


Posted in Geekdom, No Category by with comments disabled.