The Less Interesting TimesSpeculating About the Future

2009/10/16 פרק שלישי – ימים בחיים אמיתיים

לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה.

הנושא עלה כחלק משיעורי ההיסטוריה שלימדו אותם ביחידה. ליחידות אחרות היו סיפורי מורשת קרב על איך המבוגרים לבני השיער של היום היו צעירים וחסונים אז, כשפרצו דרך או כבשו גבעה או עמדו מול גדוד שלם של ‘הכנס שם של מדינת אויב כאן’. ואז החיילים היו יושבים בכיתה, אולי משלימים קצת שעות שינה, אולי מנסים לדמיין את אותם גברים אמיצים ורואים רק זקנים מגובנים מנסים לעבור גדר קוצנית ונשקיהם נתפסים בחודים כמו בקומדיית מצבים מטופשת. וזה במקרה הטוב שלא היו לוקחים אותם לסיור בשטח.
בצמרת לא היו מור”קים. בעיקר מכיוון שהמבצעים המרשימים ביותר של היחידה היו סודיים כל כך שראש הממשלה היה צריך להגיש בקשה בשלושה עותקים כדי לקבל גישה לתיק. אבל כן סיפרו להם על מחוננים לאורך ההיסטוריה. נתנאל שמע חלק מהסיפורים בשיחותיו עם רפי אבל היו עוד הרבה דברים שלא באמת חושבים עליהם עד שמעמידים אותם מולך. אנשי זאב לדוגמה. אנשי זאב היו תת מחלקה של משני הצורה, מחוננים המסוגלים להתמיר את מבנה גופם, חלקם אפילו לפרק ולהרכיב מחדש את תאיהם. באותו שיעור גם נשאלה השאלה איך צמחה האגדה אם הם רק אנשים. ההסבר הרשמי הוא שלא כולם מסוגלים לשלוט בזה. ובזמנים עתיקים, כשאמונות טפלות היו מתפשטות כמו חטיפי במבה בשמירת שבת, אנשים קישרו כמעט כל דבר לירח מלא או לסופת ברקים או לשוויון הקיץ או כבשה מרוטשת. אז כמו שמחזורים של נשים שחיות ביחד יכולים להסתנכרן, משנה צורה שלא פיתח את השליטה ביכולת שלו עלול להפוך לזאב פעם בחודש. והידיים בכיתה מתרוממות אחת אחת והמדריכה לא טורחת אפילו לברר את השאלות אלא מתחילה למנות, בזמן שהידיים נופלות אחת אחר השנייה, את הערפדים, הדריאדות, ג’יני, רוחות רפאים, נביאים ומלאכים וזה רק מה שהצליחו לאשש בצורה סבירה. אבל עדיין נשארות ידיים באוויר ומישהו מזכיר דרקונים. השנייה אומרת מפלצת לוך-נס. וסלמנדרות וציפורי רעם וכלבי גהנום. והמדריכה שואלת אותם אם הם באמת חשבו שהופעת פריטים מיוחדים מוגבלת למין האנושי.

החמ”ל שלהם למשימה הזאת היה רגיל לחלוטין. חדר מלבני קטן שמירב נפחו אוכלס על ידי מדף מכשירי קשר עמוס ושולחן גדול מלא טלפונים, רשימות ותיקים. הדלת הייתה באחד הקירות הארוכים אז השני שימש כלוח לתליית המפה של האזור כמו גם פירוט של מטרת החטיבה, משימת הגדוד והתפקיד של הפלוגה שלהם. אבל זה היה צפוי בהתחשב שגם המשימה הייתה רגילה לחלוטין. שאפילו לקרוא לה משימה הייתה הגזמה. שלחו אותם, כמו כל פלוגה צעירה במסלול, לשמור על ישוב לשבועיים, ללמד אותם קצת הרגלי מוצב.
רונן החזיר את המע”ד למקומה על הרמקול והביט חזרה אל הקצין התורן. הוא נאלץ להוריד את רגליו מהשולחן כאשר המ”מ של מחלקה 2 נכנס וכרגע טופף בידיו על משענות הכיסא המשרדי וחיכה שעופר יגיד משהו. עופר, המ”מ, רק הסתכל עליו ועל אורית, שותפתו למשמרת, וחיכך בידו את סנטרו המגולח למשעי. הם הסתכלו אחד על השני ובמבט הבהירו לעצמם שהם יודעים שהקצין בטח חושב אם לדווח דבר כזה לגדוד האזורי. כולם ציפו שהם יגיעו, יבלו שבועיים בלשבת על התחת ויחזרו חזרה לבסיס האם לדברים הרציניים יותר. ועכשיו, איש זאב.
בדיוק כשאורית התכוונה לשאול אם יש איזה שהוא נוהל קבוע לגבי מפלצות על טבעיות שמנסות לחדור לארץ, הקצין פצה את פיו.
“מתי נתנאל מסיים את המשמרת?”
“עוד חצי שעה בערך,” השיב לו רונן לאחר שהביט בשעונו.
“אתה מסתדר כאן?”
“אה…” הוא העביר את עיניו בזריזות לאורית ובחזרה. היא כבר נראתה לא מרוצה מהנושא. “כן?”
“אורית, תעלי על ציוד ותצטרפי לנתנאל. את מחליפה את שירן עד שהיא תחזור.”
האנחה שפלטה בדרך החוצה הייתה כמעט בלתי נשמעת. אם עופר שם לב, הוא לא הראה להם. כל אחד שונא שמירות לילה אבל אורית שנאה אותן במיוחד.
“תמתין עשר דקות,” המשיך, “ואז תיצור קשר עם הגדוד ותן להם את הפרטים. פחות איש זאב וענן שרודף אחריו,” הדגיש ליתר ביטחון.
עופר סגר אחריו את הדלת בטריקה והשאיר את רונן לבדו מול המהום הטכנולוגיה והצעקות האקראיות שבקעו מרשתות לא שלהם. זה, ביחד עם הזמזום הלא פוסק שבפנים והמרץ שתמיד היה לו כמעט הוציאו אותו מדעתו. הוא הוציא שני כדורי מתכת מכיס אחד וכדור גומי מכיס אחר. את הכדורים הוא הזיז סביב עצמם במחול זורם בכף ידו השמאלית ואת הכדור היחיד הוא יידה בקיר החמ”ל ותפס כשחזר עליו בקפיצה. יידה ותפס, סובב וסובב.

Posted in Stories by Eran with comments disabled.