The things we regret the most usually aren’t the things we did but the things we didn’t. No one regrets not working long enough but many do regret not just, once in a while, taking the time to stop, to think, to sit down and be. We’re always in pursuit of the next something, the next goal, the next achievement. But you can’t fault yourself for what you feel you want or need, and you definitely can’t fault your friends. You don’t want to hold them back, silence their desires, stifle their dreams. Because it’s ok, you tell each other, we’re young, there’s plenty of time. Then you separate. One friend goes this way while another goes that way. You fall into your own obsessions, and sometimes you fall too hard, not realising the months and years that have passed. And it’s hard to reconnect, even when you want to, even when you need to. Sometimes, one friend is just gone. That’s it. No longer there. No place to return to. And you can’t go back. You’re not the same person, and the river has passed you by. You’re left just standing there, staring at the wake of what was and what could have been, but this ship only goes forward. You think about what you planned, what you hoped, what you dreamed could be, and you remember those last conversation, and you tell yourself, “We always thought there would plenty of time.” (Based on true stories)
Posted in From the Writing Desk, No Category, Stories by Eran with .
Ever since childhood, we seek more space. We want to grow bigger. We want a bigger room, our own apartment, have a car so we can drive to the next town over. We want to fly, we want to travel, expand our horizons, discover new possibilities. Some people even leave this entire planet behind, if only for a little while. But, in the end, even as we age, all we want is a tight, confining, loving hug from someone we care about.
Posted in From the Writing Desk, Stories by Eran with .
“רק שיפרתי את מה שהיה צריך,” מייב אומרת. “אואטר? אואטר! איתן, אתה שומע אותי?!” סטטית מנסה לצעוק בשקט אל תוך הקשר. “נראה שמה שהיא לא עשתה לו השמיד את מכשיר הקשר,” הדף אומרת. “מה את רוצה שנעשה עכשיו?” “הוא בחיים ולא נשמע שהוא סובל,” סטטית אומרת במהירות. “תמשיכו לעקוב. אני הולכת להביא את הרכב.” “איך? מה? חשבתי שמשני צורה יכולים לשנות רק את עצמם.” אואטר אומר בקול צפצפני. “מה אני יכולה להגיד? אני מיוחדת,” מייב עונה ונראית מאוד מרוצה מעצמה. אואטר בוחן את עצמו מחדש, בהחלט מודהם מהשינוי הלא צפוי. הוא לוקח כמה נשימות עמוקות בניסיון להירגע ולהתרכז מחדש. הוא מסתכל עליה ומזכיר לעצמו את המטרה הנוכחית, בעיקר, את הדרך שיש לו לצאת מהבור אליו נכנס. “אני חייב להגיד לך…” הוא שם את ידו סביב מותנה של מייב, “גם אני מיוחד,” ומתקרב לנשיקה שמייב מתמסרת אליה. ואז שניהם קופאים במקום. “הוא עושה את זה!” הדממה מנסה ללחוש אל הקשר. “או היא… עושה את זה.” “ממש מעניין אותי איך זה יעבוד עם משנה צורה, במיוחד כזאת,” הדף אומרת. הדממה נותן בה מבט מוזר. “מה? אותך לא?” הם משתחררים לבסוף כשהאישה בשמלה הכחולה דוחפת את הבלונדינית הרחק ממנה. “מה? מה קרה?” הבלונדינית שואלת. “אני, מייב, אני קרה,” אומרת האישה בכחול ומנגבת את פיה. “אמרתי לך שאני מיוחד. זה מה שאני עושה. ואת באה איתי.” אואטר תופס את מייב בזרועה ומתחיל למשוך אותה חזרה לכיוון הרחוב הראשי. מייב מנסה לסטור ליד המחזיקה אותה וגם פשוט לתפוס אותה ולהתרכז אבל זה לא עוזר, ולאחר כמה צעדים כושלים בהם אואטר מנסה להתרגל ללכת בעקבים, הדממה Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Stories and tagged Avatar, Chameleon, Gifted, Stories by Eran with .
This might not mean a lot to a lot of people but it’s something I am very much enthused about! The story is Matt Mercer tweeted about that music track in a game that just breaks you. I said it’s the Yehat Theme Music from Star Control II. Then Riku Nuottajärvi liked that tweet and I lost it a bit. And he answered me! That’s the person who wrote a lot of the music that accompanied me through the nineties. So, I’m keeping this as a memento. :)
Posted in Art, Gaming, Geekdom, No Category by Eran with .
סטטית ממשיכה לשבת בזמן שהדלת נסגרת מאחורי הדממה והדף. היא סוגרת את עיניה ומתרכזת בתפיסה השנייה שלה, עוקבת אחרי ארבע הנקודות השונות מחוץ לבניין. הדממה והדף פונים שמאלה אחרי הדלת, נכנסים אל הסמטה איפה שהיא קולטת את אואטר ומי שהיא כנראה זיקית. “אז איך קוראים לך?” היא שומעת את זיקית דרך הקשר של איתן. “אה… איתן?… איתן. איך קוראים לך?” “מייב.” “מייב? כמו מלכת הפיות?” “תראו מי זה פה יודע דברים,” מייב ממשיכה. “חנון תיאטרון.” “נחמד. רק שהשם מבוסס על מלכה אירית עתיקה, אחת שיודעת מה היא רוצה ולוקחת את זה.” “שום סיכוי שזה השם האמיתי שלה,” הדף אומרת. “הו,” אואטר משתנק לרגע. סטטית זזה באי נוחות במושבה. “מה קורה שם?” “היא דחפה אותו אל הקיר,” הדממה מוסיף. “ועכשיו היא נצמדת אליו. מה שלא יהיה שאואטר עושה, נראה שזה מצליח.” “תראה לי מה אתה יכול לעשות,” מייב אומרת. “עוד לא יצא לי באמת לדבר עם מחונן אחר.” “את בטוחה שלא יראו אותנו?” “אל תדאג.” “הוא מראה לה את האור,” הדממה מוסיף. “אבל הוא כן משתדל להסתיר את זה.” “זה ממש מגניב,” מייב אומרת. “ניסית למקד את זה?” “למקד? כמו פנס?” “או כמו לייזר.” “אה… לא.” “אתה צריך. אבל זה לא חייב להיות עכשיו. לעומת זאת, זה כן.” הקשר מתמלא בקולות מוזרים שגורמים לסטטית להרים גבות ולתהות ואז היא שואלת, “הם מתנשקים?” “יפ,” הדף אומרת. “לא נראה שהוא מתנגד.” “אבל,” זיקית אומרת לאחר רגע קל, “כמה שאתה חמוד, יש כמה דברים שאפשר לשפר.” “מה זאת–” אואטר מתחיל ונתקע. “הלו? עדיין שומעים?” סטטית שואלת. “אה…” הדממה עונה ודיבורו מתחיל להאיץ, “היא שמה Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Stories and tagged Avatar, Chameleon, Gifted, Stories by Eran with .
I think there are two reasons you might want to do a job: money or calling. That is, you either want the job because you feel it’s what you should do with your life, like it’s going to make the world a slightly better place, and it’s less like you have to do it and more like you should be doing it. Then, you might want to do a job because you want the money. It could be that you need the money to survive or you want more money to improve your life or to be able to do more. And those two are not mutually exclusive. And they are both ok.
Posted in Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with .
I’ve heard and read a lot recently about how companies structure their payments, which employees get what and how much should a CEO be paid. For one thing, I agree with California trying to enforce a maximum difference between a CEO’s salary and lowest paid employee. I don’t think it should be compared to the average salary but the median but it’s a good direction. I know that the community sharing type of structure isn’t for everyone but I like the idea of employees sharing in the benefits of a company like the way pirates divvy up treasure: everyone gets one part. Maybe team leaders get two or three parts. Higher management gets five or six parts. The chief officers might get eight or even ten parts. The point is, after you determine how many parts there are, you divide the revenue. This way, even the lowliest employee benefits when the company is doing better. The top brass earn the most because they do the hardest work, but every employee is invested — and rewarded — in the company being successful.
Posted in Humanity, Philosophy, Practice, Thinking Out Loud by Eran with .
“כמה זמן אמרנו שאנחנו נותנים לזה?” איתן הסתכל על שעונו. “כמה שצריך,” סטטית אמרה בקשר. “זה כבר הפאב השמיני בעשרה ימים. כבר שכחתי איך אור שמש נראה.” “אל תתבכיין. אתה רק צריך לשבת שם ולהיראות כאילו אתה שותה. אם החברים שלך היו יודעים מה אתה עושה, כל אחד מהם היה מתחלף איתך בשנייה.” “כן, המפקדת.” איתן התיישר ושוב העביר את מבטו על הנוכחים בפאב. “‘סטטית’ זה מספיק טוב.” “אבל ברצינות,” איתן אמר, אבל הקשר היה שקט. “הלו? מישהו?” “שקט,” הדממה התריס. “אני חושבת שאני קולטת משהו,” סטטית הוסיפה. אואטר הסיט את מבטו לצד אחד של הפאב. סטטית ישבה בשולחן צדדי, סורקת כל מי שנכנס. עכשיו היא הייתה עם ידה על רקתה, כאילו יש לה מיגרנה. הוא הסתכל לצד השני. הדממה והדף ישבו בשולחן בצד השני. הדף נראתה מאוד מרוכזת באיזה שהוא קוקטייל בעוד הדממה ישב דרוך, אצבעותיו לבנות סביב הבירה שהחזיק. “בעוד 3…” סטטית התחילה, “2… 1…” הייתה שנייה מתוחה נוספת שהרגישה כאילו כל הפאב האט ואז חזר לעצמו כשבדלת עברה אישה צעירה. עשרה גבוה או 20 נמוך, לפי הערכתו של איתן. היא הייתה קצת נמוכה, עם שיער שחור מבריק עד הכתפיים. היא לבשה שמלת מיני כחולה כהה, עם רצועת כתף אחת, שהייתה כל כך צמודה עד כדי לא להשאיר מקום לדמיון. נעלי העקב שנתנו לה את השדרוג הנחוץ לגובה התאימו לשמלה. היא הסתכלה מסביב כמשחרת לטרף לפני שפנתה לכיוונו של שולחן פנוי וקרוב. “אז מה התוכנית?” איתן שאל. “אני פתוחה להצעות,” סטטית ענתה. היה שקט ארוך בקשר. “יש לי רעיון,” איתן אמר. הוא רוקן את בקבוק הבירה שלו והניח אותו חזרה Continue Reading →
Posted in Art, From the Writing Desk, Stories and tagged Avatar, Chameleon, Gifted, Stories by Eran with .
Hi. My name is Eran and I like podcasts and audiobooks. Recently, I found out about the term Podfasting. No, it’s not about abstaining from listening to Podcasts. The average person types at 40 words a minute, speaks at 150 words a minute but thinks at about 400 words a minute. I know I type at 70 words a minute, I probably speak at closer to 200 words a minute, and I think my thinking speed is also higher by a similar percentage (Probably around 450-500). So, I think it makes sense that I like watching TV and listening to podcasts at very high speeds (My current rate is 1.8-2.1x). I even like to speed read, which is how I calculate my thinking speed. Roughly 30,000 hours of content are uploaded to YouTube every hour. More and better content creators are currently creating more and better content. I want to have as much of it as I can. And, as your brain processes information about twice as fast as a person speaks, this problem is a solvable one. Creators can record their content at their own speed and today’s tools can speed it up without losing the pitch so it still sounds human. It’s only logical for someone with a huge backlog. Another thing they say in the article above is that understanding drops as you go up in speed but I think that’s entirely variable and dependent on the individual. I only aim for the speed in which I Continue Reading →
Posted in Me, No Category, Practice, Thinking Out Loud by Eran with .
With the pandemic on going, and large tech companies telling their employees to stay home for, possibly, the next year, and many realising that having an office to work out of is not a necessity, what I’m mostly thinking about is… What are the odds the pandemic will just be ever present? Or, what if it will stick around long enough so that the general urbanisation of the planet over the past few decades will just stop and people will start spreading around so that we end up with small rural communities that are more spread out? Reference: Lake Tahoe real-estate brokers are running out of homes to sell.
Posted in High-Tech, Humanity, Less Interesting News, Practice, Thinking Out Loud by Eran with .