The Less Interesting Times

רביעי, 06:54 – מנקודת המבט שלי עכשיו. זה נראה כזמן מאוד מוקדם להיות בו ער. יש ערפל שמכסה את כל האזור. אין ראייה ליותר ממאות מטרים בודדים. הקיטבג שלי נראה כאילו הוא יצא לשחות. צריך לזוז בשמונה ואני צריך להתארגן.

רביעי, 08:16 – אני קבור בתחת של נגמ”ש ואנחנו זזים. צפוף וחמים וקצת מחניק. אבל בסדר. עבר הרבה זמן מאז שעשיתי את זה. זאת חווייה. שכנראה אף אחד לא שש לחוות אם הוא לא חייב.

רביעי, 10:56 – הקמנו חמ”ל בשטח. עקבנו אחרי תרפ”ל. אכלנו ארוחת בוקר. הקמתי עמדת הטענת טלפונים. עובד נהדר דרך הנורות של הנגמ”ש. מסקנה: אם יש בעיה, זה כנראה הכבל החיובי.

רביעי, 16:00 – תרגיל יוצא לדרך. אני תוהה אם אפשר לישון. כנראה שלא. יותר מדי יריות.

רביעי, 17:35 – כרגע עזרתי להנחית מכת ארטילריה.
יש פה כל כך הרבה קצינים ורכבים בכירים שאפשר לחתוך פלאפלים בחרבות ולחלק לארונות. וואו, זה היה גרוע. פשוט נראה שכל סרן ומעלה מחמישים קילומטרים נמצאים על הגבעה הזאת.

רביעי, 19:51 – ויש לנו גם מסוקים בתרגיל.

רביעי, 21:29 – נשמע כמו התנועה האחרונה. מרגיש כמו הסוף.

רביעי, 21:47 – פצצות תאורה על היעד. וגם פצצות אחרות. ופגזים. וכדורי מאג. אני מסוגל להבין את זה. תרגיל גדודי זה מופע מרשים. מופע שצריך בשבילו אטמי אוזניים ומשקפות, אבל עדיין מרשים.

רביעי, 21:58 – הטנקיסטים מפרקים והולכים. אנחנו עוד נשארים לעבוד. אני חושב שאולי היחס בין הטנקיסטים והמפקדה הוא לפי הסכמה של הנרי רולינס. הם כוכבי הרוק אבל אנחנו פה שעות לפני מרכיבים ואנחנו נהיה פה שעות אחרי לפרק.

רביעי, 23:43 – אחרי שאמרתי פעמיים שאני יודע דרך יותר טובה לנסוע, וצדקתי לפחות פעם אחת, ואחרי שרכבתי על נגמ”ש, אל תיתן לו להניע אותך, תנוע איתו, חזרנו לבסיס. עכשיו צריך לפרק מה שאפשר לפרק וללכת לישון.

חמישי, 01:42 – אחרי נגמ”ש אחד פרוק וכל המצפינים במחסן, אפשר סוף סוף ללכת לישון.

שלישי, 09:56 – אני ער כבר שעה וחצי. הפעם התעוררתי מהזבובים ולא מהחום, פחות או יותר הסיבה העיקרית למה אני מעדיף אוהל ולא סתם כיפת השמיים. אבל מדהים שבמה שנראה כמו הכוונה מלמעלה, היום כנראה הולך להיות נעים. אם העננים ימשיכו לכסות את השמש.
התרחצתי, עד כמה שאפשר לקרוא לחפיפת ראש מתחת לברז והעברת מטלית לחה על חצי מהגוף מקלחת, ואני שם קרם הגנה כמו שצריך. לא רוצה לחזור ערן אדום. יש עוד זמן עד שצריך לזוז אז אני מרגיש דווקא בסדר. השלפוחיות שלי הן כבר משהו אחר.

שלישי, 10:02 – ועכשיו שפכו עליי כוס קפה. לא חם, סתם מגעיל. וחבל על המכנסיים.

שלישי, 13:50 – סמב”צים עובדים על טלקונים. חימושניקים עובדים על נגמ”ש. הצלייה נפלה בפעם השמינית. התרפ”ל מתקדם בלעדי. אני מרגיש קצת מבוזבז. היום הייתי בתפקיד בזנט ומועמד לתפקיד חבל. עדיף לי כבר לחזור ולארוז את הדירה. שני הדברים הראויים לציון היחידים היום הם שני השיחות איתך.

שלישי, 17:26 – מקלחת!!! מקלחת אמיתית לא סתם מגבונים. היה לנו קצת זמן מת אז חזרנו לצאלים להתרענן. זה מרגיש יותר טוב. ופחות חולי. פחות חול זה טוב… ולמות זה פחות טוב. עכשיו אני צריך גלידה.

שלישי, 21:41 – ופתאום גיליתי שכל מה שצריך בשביל לנהוג על אביר זה רשיון ג’ וקצת הדרכה. והם מאשימים אותי שלא גיליתי להם שיש לי. כאילו, זה ברור שיש רשיון ג’. לכל קיבוצניק יש, לא?
וכרגיל, הפציצו אותנו בארוחת ערב ענקית על האש. פה המילואים מתחילים להרגיש כמו שמילואים צריכים להרגיש. ועכשיו גם בא לי להזמין אותך למסעדת מפקדה 7155. יש פה בשר נהדר וטונה צ’יפס.

רביעי, 00:17 – אני כל כך מצטער שאני לא יכול להיות שם איתך.

שני, 10:16 – אחרי שהזבובים אכלו אותי, השמש יבשה אותי ואכלו לי את כל ארוחת הבוקר, הצלחתי לקום, למצוא משהו לאכול, להישטף קצת ולהחליף חולצה.
ויש לי שלפוחית חדשה. הדוקטור אומר לא לגעת בזה. אני הייתי בטוח שיש לי חוט ומחט ומאוד מצטער שאין לי. זה נכנס לרשימה.
בכל מקרה, תודה שהכרחת אותי לקחת קרם הגנה. אני עושה בו שימוש נדיב.
והיי, קיבלתי האמר. האמר זה כיף.

שני, 11:53 – אחרי תרגיל פרט ביבש. מזיעים ומתנשפים ובלי מים. פתאום מגיעה קצת רוח וכולם נושאים תפילה כאילו השכינה עצמה מנפנפת בכנפיים. מדהים מה מחשיבים בתור פעולה אלוהית כשאתה במילואים.

שני, 12:38 – אחרי מטווח. אני חושב שהנשק שלי דיי מדויק. זה אחרי שהתבלבלתי במטרות. אבל אם כל אחד ירה 15 ובשתי המטרות היו 32 פגיעות, אני חושב שזה טוב, לא?
ויש פה יצורים מעופפים שיגרמו לדברים שנכנסים לנו לדירה להיראות כמו כלבלבים קטנים וחמודים.

שני, 13:43 – וזה היה קרטיב ענבים.

שני, 16:02 – אחרי תרגיל פרט רטוב. היה משעשע. הטלפון שוב עושה חיכוי של אודרי II מחנות קטנה ומטריפה. אני מוצא את הנישה הקטנה לתדלק אותו. הרכב שלי הוכרז מקולקל כראוי ונגרר חזרה לבסיס. אולי יהיה לי רכב אחר. הוראת הקשר”ג העכשווית… “להסתלבט”.
את עכשיו נכנסת למבחן ואני מקווה שתצליחי מאוד. כן, זה יותר קשה אבל את יכולה, פרפקציוניסטית שלי. ואם לא, את החומר כבר יש לך ומבחנים נוספים יהיו.

שני, 16:35 – ועכשיו גם יריתי במאג. אמרו שאני צריך אז הלכתי ראשון וסיימתי עם זה. אני חושב שהיית יכולה להיות מאוד גאה בתוצאות שלי. רק שני צרורות קצרים לכיוונון וכל מחבל חוטף צרור של 7.62 ישר לפרצוף.
המאג הוא נשק חביב מאוד אבל אני מאמין במנטרה “One Shot, One Kill” ומשתדל לצלוף במטרות שלי. בגלל זה היו צריכים להגיד לי בסוף לתת צרור ארוך יותר.
אני מעדיף את השיטה שלי.

שני, 16:47 – אני יושב וקורא והרוח נושבת ומעיפה את השיער שלי לכל כיוון. זה קצת נחמד. ~אולי~. ו~אולי~ כרגע חייכת.

שני, 19:33 – יש פקודה לתנועה. מחכים שכולם יחזרו. אנשים מנסים להאיר את המחנה בעזרת גנרטור, נכון להרגע, ללא הצלחה. באופק המערבי יש שקיעה יפהפיה שמופרעת רק על ידי הגנרטור של ה-10א שכן עובד. חבל שאני לא יכול לחלוק את זה איתך.

שני, 21:55 – אני נמצא על ריו באמצע שום מקום עם רק מילה של קצין (שאני לא ממש חושב שהוא בן אדם שמאופס על עצמו) שיודעים איפה אנחנו ויבואו לפגוש אותנו בקרוב.
אלו החלקים במילואים שהם ממש על הפנים.

שני, 22:31 – צדקתי אבל אף אחד לא יודע בזה. עלינו על הציר הנכון לבסוף ועכשיו אני סוף סוף על רכב שטח נורמלי. אני רוצה שיהיה לי רכב שלי.

שני, 23:27 – תדריך אחרון לפני האקט הלוגיסטי. סיכום הדברים החשובים: תהיו זהירים, זה הולך להיות ארוך וסוחט. לא יהיה לכם הרבה זמן לישון הלילה כי עושים את אותו הדבר מחר בבוקר.

שלישי, 00:16 – הטנקים עוברים אותנו בדרך למלא מחדש. גילוי נאות, קצת התגעגעתי לתצוגה אפילו פשוטה כמו זאת.

שלישי, 02:55 – האביר נתקע שוב. הפעם כל כך קרוב למאהל שאני יכול לשמוע את הגנרטור. כבר ישנתי ליד טנקים דוהרים. רק רוצה ללכת לשם, ברגל אפילו, וליפול למיטה.

שלישי, 03:16 – סוף סוף, לישון, אולי לחלום.

אמרו לי שאני צריך לכתוב לך מכתבים. אבל כבר לא כותבים מכתבים. ובכל זאת, יש משהו בלכתוב מכתב. אני רוצה לספר לך מה קורה לי במילואים. אבל אני לא יכול לנסח את זה כמכתב תקין אלא רק כרצף מחשבות והודעות קצרות. אבל אני עדיין חושב עליך.

ראשון, 22:12 – הסמפמ מתכוון לטוב כשהוא מטיף לנו לשמור על החיים שלנו ולחזור בשלום אבל הוא משתמש בדוגמאות שכנראה היו גורמות לך לתפוס את היד שלי ולא לעזוב לעולם.

ראשון, 22:57 – אני מרגיש מיובש וסחוט בתרגול תיווך. וזה אחרי שחוסר העקביות בדרג המפקד היכה בי קשות. לא אכפת לי מה מחליטים רק שיחליטו. כי יש ארבעה אנשים שאומרים לי לעשות ולא לעשות 18 דברים שונים. גם אז אני מנסה לעשות מה שאומרים.

ראשון, 23:05 – שוב אומרים לי דבר עם הסמפמ זה לא הרכב שלך. מה יהיה עכשיו?

ראשון, 23:37 – שעת תנועה ראשונית 22:20. עדיין עומדים במקום.

שני, 00:45 – אחרי הרבה יזע ותלאות רבות הגענו ליעדנו שנראה לי מאוד מוכר. אני חושב שהיינו פה לפני שלוש או ארבע שנים. אני עייף ומשום מה גם קצת רעב. לא אתנגד לקבב או שניים עכשיו.
ולמען האמת, אני חושב שכל העסק היה זורם יותר אם הייתי נוסע עם פנס חזק ברכב של הסמפמ. זה משעשע שאת הכוח שלנו מוביל מישהו שמודיע שהוא גרוע בניווט.
ועוד לא הקמנו אוהלים. ומשעה מסוימת בבוקר כבר בלתי אפשרי לישון. וכנראה עוד תהיה לי שמירה הלילה. כיף. P:

שני, 01:57 – סוף סוף לישון. שמו אותי לשמור באמצע (5:00 עד 6:00). זה שוב מרגיש לי כאילו טוחנים אותי. אני מקווה שלפחות בלילה הבא לא ישימו אותי. בתקווה להימלט מהשמש של הבוקר אני ישן תחת כיפת השמיים (אני חושב שיש מעט מקומות בארץ שהם יותר טובים לצפייה בכוכבים) על השיפוע המערבי. אז המיטה שלי גם בשיפוע למטה וגם שמאלה. צריך להיות מעניין. ודווקא עכשיו אני לא מרגיש כל כך עייף. אני אקרא קצת קודם.

שני, 05:34 – אני בשמירה. סמב”צים מנסים להתניע גנרטור. רס”פים מתעוררים בשביל ללכת להביא אוכל. מכוניות מזדמנות נשמעות מהכביש המרוחק. רצועת ונוס עולה מעל האופק המזרחי והכוכבים מתחילים להעלם. זה מקום שקט ויפה. ואני חושב על כך שאני רוצה לחלוק את זה איתך.

שאלה מעניינת. אנשים בדרך כלל שואלים את זה עכשיו כתחליף ל’מה שלומך?’ או ‘שלום’. אני, כששואלים אותי מה קורה, אני משתדל… טוב, אני בדרך כלל מתחמק כי תחת רוב הנסיבות אין לי כוח לספר את הגרסה הארוכה. אני בדרך כלל מתמצת ל’חיים’ או אם מתחשק לי ‘חיים קשים’. אם הכל בסדר אז זה יהיה ‘שום דבר מיוחד’. בכל מקרה, הנה הגרסה הארוכה נכון לעכשיו.

סיימתי לפני שבוע שירות מילואים של כשבוע וחצי. יש פירוט מלא, יעלה כנראה בתור הדבר הבא. ברגע שאני אמצא את המתאם כרטיס SD שלי שנמצא איפה שהוא באחד התיקים הארוזים.

סיימנו להעביר את כל הדברים מהדירה הישנה בטכניון לדירה החדשה. עדיין צריך לפרוק אבל זה לא לחוץ ויעשה בהתאם לנוחות שלנו בזמן הקרוב.

אתמול היה המועד השני של אלגוריתמים ואני מרגיש טוב לגבי זה. כידוע מתצפיות עבר, זה לא בהכרח אומר משהו אבל תקווה יש. אני חייב, סוף סוף, לסיים אם זה. אין לי אפשרות אחרת. Failure is no longer an option.
אני לא מתכוון לעשות מועד ב’ על שאר הקורסים. עברתי אותם עם ציון בסדר מינוס אבל עברתי אותם ואני מקבל את זה עכשיו. בטווח הרחוק זה באמת נראה פחות משנה ואני רוצה לסיים ולהמשיך הלאה. נמאס לי להיגרר. אני ממש לא רוצה להיות מהאנשים שגוררים את התואר שנים. גררתי מספיק. עכשיו זה נגמר.

מבחינת עבודה, היום יש את השלב השלישי של תהליך הקבלה לפרויקט נחשון. ואני מאוד מקווה לעבור אותו כי זאת תהיה עבודה מגניבה, כיפית, יחסית קלה, מספקת ושגם תשלם לא רע.

יש עוד כמה דברים שצריך לסגור לגבי הדירה ובזה אני אתרכז החל משבוע הבא. למען האמת, דיברתי עכשיו עם ספק אינטרנט ואחרי כל הסמטוכה הבנתי שהמחיר הממש זול שהם מציעים זה לא הכל. יש עוד טונה עלויות. מתברר שתשתית זה לא תשתית זה מודם של החברה שהתקינה את התשתית וחייבים את המודם בשביל להתחבר ואם רוצים רשת אלחוטית אז צריך לקנות נתב במיוחד. וואו, לא ידעתי שזה עד כדי כך מסובך.
במקרה הזה אני באמת אשמח לעצה ממי שכבר עבר את זה פעם או פעמיים בעבר. יש לנו שקע של HOT, זאת אומרת התשתית קיימת. איך אני בודק אם יש תשתית לאינטרנט של בזק או 012 או כל חברה אחרת שעושה את זה? ומכיוון שאני בכל מקרה צריך לשלם על “תשתית” האם יש סיכוי שהמודם שאני אקבל יהיה גם נתב אלחוטי? האם אפשר לבקש כזה? האם אפשר להתחמק מעלויות התקנה (אני בן אדם דיי מסוגל בפני עצמי)? ואני עכשיו גם צריך לחפש חבילת ‘תשתית+ספק’ אז אני אלך להסתכל ב-Zap, אבל אשמח גם להצעות אם מישהו מכיר מבצע מטורף.

המילואים נגמרו, העברת דירה נגמרה (בערך, אולי. טוב, צריך לפרוק) והמבחן נגמר.

יש לי דברים להעלות אבל ייקח לי עוד קצת זמן.

Stay tuned.

אבל מתברר לי שלא ממש.

זאת אומרת, הנחתי שמי שמתעסק עם מחשבים מספיק זמן לומד להקליד בצורה עיוורת כי ככה. בבית הספר עבדנו קצת עם הארנבת אבל לא הרבה יותר מדי ואני לא זוכר שהתמדנו בזה עד הסוף. אני פשוט למדתי להקליד עיוור כי אני מתעסק הרבה עם מחשבים וזה דיי היה נדרש. אבא שלי מקליד בשיטת ‘האצבע המורה והמרפק’, הוא לוחץ על אות אחת בכל פעם כשהמרפק על השולחן והראש מושען על היד. אם אני הייתי עובד בצורה הזאת אז כל דבר שהייתי עושה במחשב היה לוקח לי פי מאה זמן. למשל, בהנחה ולוקח לי כעשרים דקות להוריד רשומה ממוצעת מהמוח לדף הדיגיטלי, זה היה יכול לקחת לי אולי שעתיים. אז ככל שעובדים לומדים להקליד עיוור. אני לא מניח את הידיים שלי על שורת הבית אבל אני יודע איפה כל אות נמצאת בלי להצטרך להסתכל. אני עדיין עושה טעויות אבל מתקן אותן בלי להסתכל.

ואז אני קורא את המאמר הזה וקולט את הרעיון המופרך שיש מתכנתים שלא רק שלא יודעים להקליד עיוור אלא אולי גם חושבים שזה כישור נחות מדי בשבילם. ועכשיו אני חושב שכל מישהו שעובד בתחום בו הוא נדרש להקליד הרבה, בין אם זה מתכנת או מעצב אתרים או עורך תוכן, חייב את הכישור הזה ברשימה שלו אחרת הוא לא יהיה שווה הרבה בעבודה שלו. אני חושב שהייתי מעדיף להעסיק מתכנת בסדר שמגיע ל-70 מילים בדקה בלי להתאמץ מאשר מתכנת טוב שמצליח בקושי 10.

העניין הוא, שאני חושב שאפשר ללמוד את זה דיי בקלות ויש תוכנות שיעזרו. כל מה שצריך זה לעשות את זה בצורה תכופה (מה שאני יודע שאני לא כל כך טוב בו). אני עכשיו משתמש ב-TypeFaster ומנסה ללמד את עצמי להקליד Colemak. כל מה שצריך זה לעשות את זה כל יום ולהכריח את עצמך להשתמש בכל האצבעות. כן, זה קשה כשאין מקלדת להסתכל עליה. לכן, לא הייתי ממליץ על Z-Type או Typing of the Dead אלא אם כן משחקים אותם על מקלדת שאפשר לראות עליה בדיוק איפה כל אות. אבל עם TypeFaster יש מקלדת על המסך שאפשר לראות עליה את האותיות וכך לפחות אפשר לבנות את הזיכרון בשרירים. חבל שכשקונים מחשב ובוחרים את כל האפשרויות שלו אי אפשר לבחור מקלדת עם עיצוב שאינו QWERTY.

והדבר השני שהמאמר מדבר עליו הוא על המקלדת הוירטואלית של טלפונים חכמים חדשים ומחשבי לוח. ניסיתי, אני לא מסוגל לעבוד איתה. היא פשוט לא נוחה לי, לא נוח לי להקליד עליה. ובתור בן אדם שמקליד הרבה, אני צריך שגם בטלפון שלי תהיה מקלדת נוחה. בגלל זה אני משתמש רק בטלפון שיש לו מקלדת. כן, היא QWERTY, וכן, היא קטנה ולכן אני משתמש רק בשני אגודלים אבל, כמו שהדגמתי בעבר ואשמח גם להדגים בעתיד, היותה מקלדת פיזית עם מקשים מאפשרת לי למצוא את האותיות הרבה יותר בקלות ואני אכן מסוגל להקליד עליה לגמרי בלי להסתכל.

נסיבות הצידה, יצא לי לדבר עם נציג של אורנג’ לאחרונה. ניסיתי שוב לברר אם יש להם איזו שהיא תוכנית שמתאימה לי והאם הם מסוגלים להציע לי מחיר יותר טוב על המכשיר שאני רוצה ממה שכבר ראיתי. הוא התקרב אליי וכבר התחיל למכור. אמרתי לו לעצור. Milestone 2, אין לך מה לדבר עליי על שום דבר אחר. הוא אמר שאין להם. אין להם! ואז הוא העז להציע לי iPhone. אמרתי לו ש-iPhone זה חרא. הוא הציע לי Galaxy S. אמרתי לו Galaxy S לא עושה את זה, והראיתי לו איך הטלפון שלי נפתח ומגלה מקלדת פיזית מלאה. ואז הוא שאל אותי למה אני חייב להיות שונה.

מה שהייתי צריך להגיד לו הוא שאני עושה מה שנוח לי ולא מה שכולם עושים. אני מוצא מה שעובד בשבילי ואני דובק בו. ואם כבר מדברים על זה, בעלי ה-iPhone הם אלו ששונים, מר ‘רק 16 אחוז ממשתמשי הסלולרי בעולם’!

כרגיל, בסוף כל EscapePod הם מבקשים תרומה. אני לא ממש יכול לתת כסף כרגע אבל את הבקשה השנייה שלהם אני יכול למלא והיא לדבר על הפרקים. וכשיש פרקים ממש טובים, אני גם מרגיש צורך לחלוק אותם.

פרק 300 של Escape Pod הוא פרק מיוחד. את הפרקים המיוחדים ב-Escape Pod הם מקדישים ליוצרים מיוחדים. ובעוד פרק 100 הוקדש לאסימוב ופרק 200 הוקדש להיינליין, פרק 300 הוקדש לטים פראט, מי שצפוי להיות ההיינליין של דורנו.
We Go Back הוא פשוט סיפור נהדר. הוא כיפי ומגניב, עמוק ומרגש, וגם לא שוכח לדבר על כמה נושאים אקטואלים מעניינים. והכי חשוב, הוא גורם לך לחייך ולשמוח שהקשבת לו ברגע שסיימת. הוא גרם לי לרצות עוד, אז הלכתי לחפש את הסיפור המקדים לו.
עקבו אחרי הקישור בשביל הסיפור בטקסט או בשמע.

פרק 305 של Escape Pod היה Midnight Blue של וויל מקינטוש. וויל מקינטוש לקח את ההוגו על סיפורו Bridecicle בשנה שעברה. ויש לי הרגשה שהסיפור הזה יהיה מועמד בשנה הבאה. בקישור כבר נמצא הסיפור גם בטקסט וגם מוקרא אז אני לא אספר עליו יותר מכך שכנראה יש סיבה טובה למה וויל מקינטוש לקח הביתה הוגו. כי כמו טים פראט, הוא יודע לשלב את האלמנטים של הסיפור ביחד כך שהכל קורא ממש כצפוי אבל בצורה טובה שמביאה לידי שלמות את ההבנה בדיוק ברגע הגילוי. וכמו שמר מסבירה בסוף, הסיפור הזה הוא מגניב בלי להיות חסר פואנטה, הוא קליל בלי להיות מטופש, מתוק בלי להיות סאכריני ונגמר טוב בלי להיות ‘באושר ובעושר’. פשוט סיפור כיף.

אני חושב ששני הסיפורים האלו הם בין הטובים שיצאו מ-Escape Artists לאחרונה וכשאני מציין משהו זה רק אם אני חושב שהוא פורץ את הסקאלה. אני חושב שהסיפורים האלו יכולים גם לעבוד נהדר בעברית וקוראים עבריים יהנו מהם. אז גם אם We Go Back כנראה ידרוש קצת תרגום יצירתי, אני אשמח לעזור אם מישהו מעוניין לפרסם אותם בעברית.

זה עוד משהו שחשבתי עליו לאחרונה. כסאות הם בדרך כלל באותו הגובה, נכון? מי קבע שזה הגובה הנכון?

זאת אומרת, אני חושב שהמטרה בגובה הכסא היא שהרגליים יהיו בזווית של תשעים מעלות. אבל אני חושב שיהיה יותר נוח אם הכיסאות היו נמוכים יותר. בדרך כלל, גובה נוכחי גורם לי לכאבי שרירים ולשבת יותר נמוך עוזר. כל פעם שאני יושב על כסא מתכוונן אני מוריד אותו הכי נמוך שאני יכול ואז מעלה קצת בשביל הקפיציות. אם הייתי יכול, הייתי מוריד יותר.

לפי דעתי, מטבח צריך להיות גבוה, שולחנות וכסאות צריכים להיות נמוכים.