The Less Interesting Times

בזמן שזה יעלה לאוויר אני כבר אהיה במילואים. או לפחות בדרך. בתקווה. לא סוג כזה של תקווה.

זאת אומרת שאני אעלם לבין מספר ימים לשבוע וקצת. זה אמור להסתיים בשביעי לספטמבר. לא יותר מדי זמן. רק חבל לי שאני מפספס את המבחן של מעין. בהצלחה, מתוקה שלי.

אז, אם הכל יעבוד כמו שצריך, אני אסבול קצת במדבר ואחזור עם מודעות קצת יותר גבוהה לשינוי אקלים. ועדיין צריכים לעלות באותו הזמן כמה רשומות מעניינות ו/או מוזרות, תלוי איך מסתכלים על זה.

ובמקרה ואני לא עונה לטלפון, יכול להיות שהוא מת. לא צריך לדאוג ממש.

אני בטוח שהקליפ הזה כבר עשה סיבוב באינטרנט של כולם הלוך חזור כמה וכמה פעמים. אבל אני עדיין חושב שהוא מגניב ודיי קליט. אז הנה הוא שוב.

רשימת הדמויות:
0:00 – אליס
0:11 – ?
0:15 – קווין סמית’
0:26 – ?
0:34 – ?
0:36 – ?
0:37 – זה נראה כמו משהו מ-Devil May Cry אבל הוא משתמש במטה.
0:38 – ספיידרמן ו-Dark Cat כמובן.
0:42 – הרלי קווין
0:46 – ג’וקר
0:49 – באט-גירל
0:54 – ספיידרמן אלטרנטיבי?
0:56 – פלין ריידר
0:58 – ?
1:00 – ג’ק “צריך להיות שם קפטן איפה שהוא” ספארו
1:02 – אמנדה ו-Jigsaw
1:04 – ?
1:06 – דוקטור טננט
1:08 – רפונזל
1:12 – ג’סיקה רביט
1:14 – הבת של וולברין?
1:26 – סופרגירל וקיילי
1:29 – ונום
1:32 – זומבי נאצי!
1:34 – ?
2:03 – באט גירל beyond?
2:13 – ?
2:42 – (מימין – לוסיוס, ?, ג’ק, באט גירל, רוקט, ?, בייבי דול, בלונדי)
3:23 – ?

וצל”ש לג’וקר על ממש להיכנס לדמות.

הבעיה העיקרית נובעת מחזרה עצמית, לעשות שוב ושוב את אותו הדבר כשאני יכול לעשות דברים שעוד לא עשיתי.

מבחינתי, משחקי מחשב הם כמו ספרים, סרטים, קומיקס וכו’… אני יכול לצרוך כאלו סתם בשביל הכיף אבל בדרך כלל אני מצפה לערך מוסף, לסיפור טוב, למשהו שיפתיע ויחדש.
וזה מה שנותן לי המשחק ביחיד. לא רק מכניקה מעניינת ותצוגה מרשימה אלא גם סיפור שמתאים לזה ובונה על זה. במשחק מרובה משתתפים בדרך כלל אין את זה.

משחק מרובה משתתפים בדרך כלל ינפנף מולכם את האפשרות להתחרות באנשים מכל העולם. ואני מודה, זה כיף בהתחלה. אבל מהר מאוד משעמם אותי. כי בשביל להיות ממש טוב צריך להשקיע הרבה זמן אבל אני צריך את הזמן גם בשביל דברים אחרים. ואחרי שהשמדתי את הבסיס של היריב או גנבתי לו את הדגל בפעם המאה, כמה כיף זה כבר לעשות את זה שוב?

ואם במקרה, יש משחק מרובה משתתפים ששווה להשקיע בו, בין אם זה כי אין לו את הבעיות הנ”ל או שהוא מתעלה מעליהם, אז מה שיקרה זה שיהיו חארות באינטרנט שינסו להרוס לך בכל מקרה.

אבל עיקר הבעיה היא חוסר עניין.

עכשיו, משום מה, יוצאים כל מיני משחקים שמתבססים רק על רב משתתפים חוץ מ-Team Fortress ומירב ה-MMO שכבר קיימים יש גם את Brink ובקרוב ייצא APB: Reloaded. אבל אני אקח לדוגמה את Section 8, משחק שמכיל סיפור קצרצר אבל מיועד לרב משתתפים ונראה שנעשה דווקא טוב בהתחשב בזה. כי הוא מרחיב על הדברים הרגילים. יש קבוצות יריבות אבל במקום סתם מקצועות לבחור, אפשר לערבב ולהרכיב את היתרונות והחסרונות של הדמות לבחירתך ובמקום סתם לכבוש בסיס, לשמור על מקום או לגנוב דגל, יש מגוון רב יותר של משימות. וכן, נהניתי גם מהמשחק הזה אבל שוב, זה נהיה משעמם מהר מדי ומשחק שמתבסס בעיקר על זה, לא שווה את הזמן לדעתי.

בניגוד לכל אלו אני כן חייב לציין לטובה משחקים כמו Magica, Trine ו-Portal 2. ב-Magica, משחק עם עוד אנשים הוא אותו משחק רק שיש יותר קוסמים ולכן יש יותר מקום לצרות ושטויות. ב-Trine המשחק הוא אותו משחק רק כשצריך לפתור פאזלים פיזיקליים, קיום שלושת הדמויות על המסך בו זמנית הופך את ההתקדמות להרבה יותר מעניינת. ו-Portal 2 כנראה שעושה את זה הכי טוב כי בנוסף לסיפור ליחיד, יש סיפור אחר לחלוטין (עד כמה שבאמת אפשר לקרוא לו כזה) לשני משתתפים.

מה שאני חושב שצריך זה עוד Magica (עובדים על זה), עוד Trine (ההמשך כבר הוכרז) ועוד Portal (אני מקווה שכבר עובדים על זה). וגם חבל שמשחקים כמו Torchlight צריכים mod בשביל לאפשר רב משתתפים כי אני דווקא נהניתי מ-Diablo II מהבחינה הזאת.

וזה גם מביא אותי לבעיה עם Diablo III – שבגלל החיבור בין משחק יחיד לרב משתתפים ומסחר החפצים שבליזארד רוצים לבנות, חייבים להיות מחוברים כל הזמן – ושאני כבר לא כל כך בטוח מה אני חושב על זה.

ריו מספר על בלו, מקאו כחול, הזכר האחרון מסוגו, והוא, מתסבוכת ותאונה של ציידים לא חוקיים, הגיע להיות חית המחמד של ספרנית ממינסוטה. ואז מגיע דוקטור לציפורים מברזיל שמבקש ממנה להביא את בלו לריו בשביל להזדווג עם ג’ול, הנקבה האחרונה מאותו גזע. ואז יוצאות כל מיני הרפתקאות של חיה מבויתת בעולם האמיתי ובנוסף בלו גם לא יודע לעוף.

למרות שבסרטים כמו זה הסוף דיי ידוע החל מתחילת המערכה השנייה לכל היותר, זה לא אומר שאי אפשר להנות מהדרך. האנימציה בריו טובה אבל לא מדהימה. מהבחינה הזאת, ובקטגורית סרטים על חיות ביתיות שהולכות לאיבוד בטבע, ראנגו לוקח. הבדיחות לא שופכות מצחוק אבל מהנות והסרט גם מלא בדברים חמודים מאוד. הוא לא הטוב שבחבורה אבל בהחלט מספק חוויה מהנה ביותר לכל המשפחה (במקרה הזה, עמיחי, מעין ואני) ואני בכיף ממליץ.

Your Highness הוא בעיקרון ‘מה היה קורה אם סרט הרפתקאות פנטסטי היה stoner comedy’. דני מק’ברייד הוא האח הפחות יוצלח ויותר מעושן ומודע לעצמו במשפחה וג’יימס פרנקו הוא האביר האהוב שכל הזמן מביס רשעים ומציל נסיכות. הסיפור מתחיל אחרי שהנסיך פאביוס מציל עוד עלמה במצוקה ומחליט להתחתן איתה. ואז מגיע המכשף הרשע וחוטף אותה בחזרה. אז הפעם, תאדיוס הלא יוצלח צריך להצטרף לאחיו למשימה. בדרך הם גם יפגשו נטלי פורטמן בתפקיד איזבל, הלוחמת הנודדת שמכסחת יותר תחת משניהם ביחד.

הבדיחות מטופשות ולפעמים דוחות. זה לא הסרט שיזכר לאף אחד מהצוות הראשי. הסיפור דיי דלוח. האפקטים לא כל כך מרשימים. בניית העולם השאירה קצת טעם רע. ואישית, אני חושב שהסרט הזה מעליב לא רק את הצופים שלו אלא גם את זואי דשנל שמשחקת את העלמה במצוקה. אבל זאת הייתה חוויה מבדרת. ולמען האמת, אני שמח שהסרט הזה יצא. כי מישהו היה צריך לעשות כזה. הוא בטוח יהפוך להיות סרט קאלט בעתיד בין אם לחובבי העישון או לקומדיות פנטסטיות אבל עד אז, לא ממש חובה לראות אותו.

Hood vs. Evil מתחיל קצת אחרי הסרט הקודם. עכשיו, הסבתא, הזאב ורד עובדים בשביל ה-Happily Ever After Agency במטרה לסיכול רשעים מהאגדות. זה מתחיל עם המכשפה שחטפה את הנזל וגרטל ומתכוונת לאכול אותם, ממשיך עם הסבתא שנלכדת ורד שצריכה להתגבר על תכונות האופי הגרועות שלה ולחזור לעבודה כמו מקצוענית. וכמובן גם שינסו לדחוף לשם טוויסט כמו שהיה בראשון.

לצערי, זה לא ממש עובד. כן, הסרט חביב ואני לא ממש מצטער על שראיתי אותו כי הוא היה משעשע. אבל הוא לא טוב כמו הראשון. והעובדה שאן האת’וואיי, שהייתה בין הסיבות העיקריות לראות את הסרט הראשון (חוץ מגלן קלוז, אנדי דיק ואחת עז מזמרת), לא חזרה לסרט השני צריכה להעיד על זה. זה מחזור וזה מרגיש כמו מחזור. זה פחות מגניב ופשוט מרגיש יותר יבש. אם אהבתם ממש את הראשון כנראה שתרצו לראות את זה אבל אם חשבתם שהראשון הוא רק חביב אז עדיף שתשאירו את זה ככה ותוותרו על זה. מעבר לזה, כנראה שיש סרטים יותר טובים.

לבסוף, אני נאלץ להכריז על ריו כמנצח. הוא אולי היה המתאבן שלנו אבל הוא הכי זכור לי לטובה מכל הלילה. אם אתם מרשים לעצמכם רק אחד מהשלושה, לכו עליו.

היום הייתי בראיון לגב מערכות, חברת תמיכה שהתפצלה מנטויז’ן. הם גם ראינו אנשים לתמיכה טכנית ושירות לקוחות. הפעם לאתר אינטרנט חדש.
ולמען האמת, זאת נראית לי בין ההצעות הטובות ביותר כרגע, מכיוון שאין לי שום דבר שהוא פיתוח גרידא. זאת פחות או יותר אותה עבודה כמו בתקשוב, פחות או יותר אותו שכר ואותן משמרות רק זה לא 24 שעות ביממה, לא סופי שבוע, יותר נוח להגיע מבחינתי ונראה לי גם אווירה יותר כיפית.

עדיין לא סגור שום דבר, יש לי עוד מילואים לעשות, אבל בינתיים לא רע.

אם הספקתם לשים לב אז יש פה עכשיו מין לוח מכוונים קטן למטה. (אם הוא לא קיים אז יש תקלה ואני צריך לטפל בזה. בפעם האחרונה זה עבד.) זה הלוח של BigDoor, שירות שהופך אתרים למשחקים. אני מקווה שזה יניע לפה קצת יותר תנועה על ידי כך שיהפוך את השימוש באתר לקצת יותר כיפי.

זה גם ניסוי לדברים אחרים בעתיד. אשמח אם תגידו לי איך זה עובד.

כן, זה מאפשר שימוש רק על ידי חשבון Facebook. כרגע זה מאוד בסיסי אבל אני מקווה שקיימת אפשרות אחרת שאני עוד צריך למצוא.

אתמול הלכתי להתראיין לחברה שנקראת תקשוב. מתברר שזאת חברה שעושה מיקור חוץ לשיחות תמיכה. במקרה הזה, של חם. אז מעניין שכשהייתי אצל חם הם אמרו לי ‘תודה אבל לא, תודה’ וכשהייתי אצל תקשוב אמרו לי ‘שמחנו להכיר, נודיע לך לגבי הקורס’. אז יש הצלחה אחת. מאז התקשרו אליי גם מקו מערכות שמציאים מקום שהוא כנראה עדיף אבל משכורת נמוכה יותר. ננסה גם אותם. לא יזיק.

היום הייתי בראיון לפרויקט נחשון של מט”ח. דבר ראשון, זאת הייתה ההגעה לראיון העבודה הקלה ביותר שהייתה לי: צא מהבניין, פנה שמאלה, לך כמאה מטרים, רד במדרגות ועבור בדלת. גם היה מהנה וסימנו אותי כ’מתאים, צריך להגיע לקורס’. מעין אומרת שעוד הדרכה יהיה טוב בקורות חיים שלי. אישית, מבין כל ההצעות שלי, זאת נראית הכי אטרקטיבית מבחינת נוחות, זמנים ומשכורת. נקווה לטוב.

יוצא לי הרבה לנסוע בתחבורה ציבורית בזמן האחרון. בעיקר כי מעין לוקחת את האוטו ואז אני מצטרף אליה.

אני שונא תחבורה ציבורית מלכתחילה. בלי שום קשר למחירים, נוחות, נגישות או שירות. תחבורה ציבורית פשוט עושה לי בחילה. אני שונא כמעט את כל הנהגים של אגד בשנאה תהומית שדורשת ממני את כל יכולת השליטה העצמית שלי לא להתפרץ עליהם בשטף של קללות ותיאורים אמיתיים של המציאות. למזלי, עם הרבה אני בכלל לא צריך לדבר. יכול להיות שזה קצת מתיימר מבחינתי אבל אני שונא את הנהגים בגלל שהם נוהגים רע. כנראה הם נוהגים ככה כי דוחקים בהם לוחות זמנים מטורפים אבל כל התאוצות החזקות והבלימות היותר חזקות רק גורמות לי לבחילה. ורכבות לא הרבה יותר טוב. ולרכבות יש גם בעיית נגישות הרבה יותר גדולה. ותעיד על זה מעין שיכולה להגיד שכל פעם שאני מגיע מתחבורה ציבורית אני נראה כאילו ירדתי מהפעם השלישית על הקומבה.

אבל לפעמים אני נאלץ לבחור אם אני לוקח אוטובוס או רכבת. בעיקר במקרה ואני צריך להגיע לנתניה שמבחינת נקודת הגעה, רכבת ואוטובוס זה פחות או יותר אותו הדבר. ולפחות במקרה הזה מצאתי שאוטובוס מספק יותר נוחות, יותר נגישות והמחיר גם עדיף. עוד לא בדקתי את הנושא עם תל אביב. לצערי, בארצנו, מדובר עדיין בבחירת ה-Lesser of two evils.

ועוד משהו משעשע שמצאנו לא מזמן: מעין משתפת נסיעה לעבודה לפעמים. גילינו כי אם אני מסיע אותה בעצמי כל הדרך לנקודת השיתוף ונוסע חזרה לדירה זה לא רק יותר כיף אלא גם יותר זול מלהסיע אותה רק לתחנת הרכבת ושמשם תיקח רכבת לנקודה.

בקיצור, לדעתי מערכת התחבורה הציבורית בארץ לוקה מאוד, לחוצה מאוד, מופעלת על ידי אנשים בעלי מניעים לא נכונים וכנראה מוחזקת רק על ידי העובדה שיש אנשים שחייבים אותה ואין להם שום דבר אחר.

רונין, במקור, הוא כינוי לסמוראי ללא מאסטר. בסרט הזה, קבוצה של סוכנים מיוחדים לשעבר מתאגדת כשכירי חרב לביצוע משימה פשוטה של חילוץ מזוודה מכמה אנשים שלא ממש רוצים לוותר עליה. וכמובן, הכל נהיה מאוד מסובך מאוד מהר.

על פני השטח, רונין נראה כמו סרט פעולה סטנדרטי. שוד, מרדפים, יריות, מכות, פיצוצים, כל מה שרק אפשר לבקש מסרט כזה. מתחת לפני השטח, יש לסרט שני דברים עיקריים שמבדילים אותו מרוב השאר ומעלים אותו מעוד סרט חביב לסרט פעולה שכל חובב צריך באוסף.

שני הדברים בסוף מובילים לאמינות, אמינות של החומר המסופר, שעוזרת להטמעה, להנאה ואחרי הכל לסרט יותר טוב.
הדבר הראשון הוא המכוניות. לא מדובר במכוניות על או אפילו מכוניות כביש סופרטיביות שמתיימרות להיות מכוניות על. אלו מכוניות רגילות ופשוטות, חלקן משודרגות יותר כי יש להם נהג שיודע מה הוא רוצה. ואת המכוניות האלו הסרט זורק לכמה מסצינות המרדפים הטובות ביותר שנראו אי פעם על המסך. המסלולים שלהם מלחיצים, הצילום נהדר, הכל מאופק וישר לעניין והצלילים… ממש חלומו של חובב מכוניות.
הדבר השני הוא הדמויות. לא מדובר פה בגיבורי על שקופצים מבניינים ומורידים שלושה רעים עם ברטה משומשת תוך כדי סלטה כפולה. אלו אנשים רגילים, מיומנים, חכמים וחשדניים. וזה מאוד מתבטא בסצנות כמו ששניים הולכים אל תוך מה שהוא בבירור מלכודת ולפני שמספיקים לצעוק עליהם שזה מטומטם ועל תלכו לשם, מישהו בסרט כבר אומר את זה. ואת הדמויות האלו משחקים שחקנים טובים (רוברט דה-נירו וז’אן רנו למשל) שעושים עבודה מצוינת ומכובדת ביותר.

בקיצור, זה מותחן שודים/מרגלים מאופק ועשוי בקפידה. ונראה לי שהוא באמת נעשה על מקצוענים, על ידי מקצוענים ובשביל מקצוענים. וכמובן שאני מעדיף שסיפור יהיה חכם יותר ממני אבל גם חכם כמוני זה משהו שאני לא רואה כל יום. כדאי.

Trust הוא לא סרט פשוט. הוא מהסרטים האלו שלא נעים לצפות בהם, ובהתאם לאיך אתה מתייחס, בסוף המחשבה תהיה או “חבל שצפיתי בזה” או “אני שמח שצפיתי בזה” מסיבה כזאת או אחרת.

Trust מספר על אנני, ילדה מאוד טכנולוגית. היא מקבלת מחשב נייד ליום ההולדת ומהר מאוד מתחילה להשתמש בו, ביחד עם הטלפון שלה, בשביל לשוחח עם אנשים באינטרנט. היא מוצאת את צ’ארלי, בחור בן 16 שמשחק כדור עף כמוה ועוזר לה להתקבל לנבחרת. הם מתיידדים מאוד ואז הוא אומר לה שהוא לא בן 16 אלא תלמיד קולג’ צעיר. ואז הוא אומר לה שהוא לא צעיר, הוא בן 25. וכשהיא פוגשת אותו אז הוא גם לא זה. משם זה מסתבך עוד יותר.

אי אפשר להגדיר את Trust כחוויה בידורית. הוא יותר השקפה קולנועית על תופעה שכנראה הולכת ומתרחבת בעולם של ימינו. ואני מניח שהוא יותר מיועד לשמש כשלט אזהרה להורים על מה שהילדים שלהם עלולים למצוא באינטרנט וכדעה מסוימת על איך דבר כזה יכול להשפיע על משפחה.

ולמען האמת, אני לא חושב שאפשר להמליץ על הסרט הזה. זה לא סרט שרוצים לראות. זה מסר שצריך לעבור והשאלה היא אם רק אם אתם רוצים לשמוע את הדעה הזאת והאם אתם רוצים לראות אותו בצורת סרט.