The Less Interesting Times

פלישיה דיי היא אחת מהקבוצה הקרובה של האחים ווידון והופיעה בתור אהבתו של דוקטור הוריבל ובתור מג בפרק האחרון של Dollhouse. אבל יש לה גם פרויקטים פרטיים משלה. אחד מהם הוא The Guild, סדרת אינטרנט זוכת פרסים. כששמעתי על זה חשבתי, “עוד אחת? כן, זאת פלישיה דיי אבל יש לי כוח לזה?”

ואז יצא סרטון מוזיקה מגניב שנקרא “Do You Want to Date my Avatar?” והוא נהיה נורא מצליח, ויצאו לו גם כל מיני גרסאות. וכל הצוות של הסדרה מופיע ב-BlizzCon כבר שנה שנייה ברציפות. אז אולי כן כדאי להתעניין ב-The Guild…

ביום שישי, גררתי את עצמי במיוחד, אחרי כמה חודשים שלא הגעתי, לאימון אינטנסיבי. בעיקרון, זה היה עוד סמינר שבו כל האנשים שמתאמנים בארץ מגיעים לעין חרוד כדי להתאמן ביחד. תכל’ס, זה היה ריענון של החומר לאחר המסע האחרון לאיטליה שבו קיבלנו כמה שיפורים לטכניקות קיימות.
המשך קריאה »

אני לא אתחיל לסקור את כל העלילות של כל הקומיקסים שאני קורא. חלקם נמשכים אחורה עד שנות התשעים (מתוכם גם את חלקם קראתי מההתחלה ועד הסוף). אני גם לא אכתוב ביקורת נרחבת על מה טוב בהם ומה לא. אני אעשה את זה בקצרה ולעניין. אני עושה את זה בעיקר בגלל שנשאלתי לא מזמן לדברים מצחיקים ומשעשעים לקרוא. אז ניסיתי להמליץ על הדברים שהם כמה שיותר ובכמה שיותר עקביות מצחיקים.
אז הקומיקסים שאני קורא לא בהכרח מצחיקים תמיד אבל לא את כולם אני קורא מאותה סיבה. אז דבר ראשון, הסולם שאשתמש הוא מ-1 עד 10 ומשמעותו “מתוך 10 פריטים אקראיים בקומיקס, כמה מהם…” והוא ישמש כדי לבדוק עקביות.
הקטגוריות יהיו: מצחיק – “כמה באמת גורמים לי לצחוק או לפחות לחייך”, מעורר מחשבה – “כמה באמת גורמים לי לחשוב על משהו”, מעניין – “כמה באמת מכילים סיפור מעניין”, שנון – “כמה באמת כתובים טוב”, עמוק – “כמה באמת מכילים מסר חזק או ביקורת”, ומגניב – “כמה פשוט מגניבים”.
המשך קריאה »

ג’ון סקאלזי הוא טוב. מה שמזכיר לי לשמוע את המשכי סדרת האיש הזקן אבל לא משנה. הפעם, סקאלזי יורד על טעויות עיצוב במלחמות הכוכב. ואוי, כמה שהוא צודק. העולם מגניב, זה כיף לא נורמלי, זה הפאנפיק היחידי שאי פעם כתבתי אבל העיצוב שם נוראי והטעויות בולטות.

צריכים דוגמה? הנה עשרה.

לתחילת הסיפור. בפעם שעברה.

16/12/1993. 2104.
“תסביר, במילים שלך, מה אתה עושה.”
“רוק’נ’רול.”
“עכשיו ברצינות.”
“זה לא שאני שונא סגנונות אחרים. טוב, אני לא סובל מוזיקה מהמזרח. רוק’נ’רול הוא פשוט החביב עליי. גם ג’אז ובלוז לפעמים זה נחמד. נו, בלי פרצוף חמוץ. זה לדורות הבאים, לא? אי אפשר עם קצת הומור? … כנראה שלא. מה אתה רוצה שאני אגיד? שאני מנגן על כל דבר? שאתה יכול להביא נייר ואני מנגן עליו? שאתה יכול להביא לי בלוק בניין ואני מנגן עליו? אתם כבר יודעים את כל זה.”
“אני רוצה שתפרט: מה אתה מרגיש, מה אתה מפעיל, מה אתה חווה ואיך זה נראה לך. אתה יודע שבתור מחונן יש לך תפיסה שונה מאשר שאר בני האדם? לך זה בטח נראה נורמלי אבל לאחרים אין דרך לדעת. אז תרד לפרטים. תסביר לבן אדם רגיל איך זה להיות אתה.”
“בסדר. בסדר. טוב. אז בגיטרה יש לך מיתרים. כשאתה פורט על המיתרים הם נעים בתדירות גבוהה. הם יוצרים הפרעות באוויר וההפרעות האלו, אחרי שהן עוברות בתיבת התהודה של הגיטרה, נשמעות לך כצלילים. אז גיטרה היא הדוגמה הכי קלה. אבל אפשר להשיג את אותו אפקט עם סכינים וכוסות וכמעט כל גוף חלול והבנתי שיש גם אנשים שמנגנים על מסורים. אחותי הקטנה חולה על ספרי פנטזיה ודרקונים בכלל והיא אמרה לי שלדרקונים יש חושי ריח וטעם כל כך טובים שהם מסוגלים להריח ולטעום זהב וכל מיני חומרים אחרים שאתה ואני לא יכולים. אז זה למה הם אוהבים לאגור אותו. זהב אני מתכוון. מה שאני עושה זה לשנות ולהגביר את התהודה של חפצים. גם כאלו שהיית חושב שלא מסוגלים להפיק צליל. כמו שגיטריסט, אחרי קצת אימונים, קולט מידית מה הוא צריך לעשות כדי להפיק מלודיה, אני קולט מה צריך לעשות כדי לגרום לחפץ כלשהו להשמיע צליל שאני רוצה. ואז אני עושה את זה.”
המשך קריאה »

מה הדבר הראשון שעולה לכם בראש עם הזכרת המושגים “יחסי מין” ו”הדמיה על ידי תהודה מגנטית”? לא יודע מה אתכם אבל מה שאני חושב הוא “מישהו עשה סקס בתוך MRI?”

אז מסתבר שכן. היו מתנדבים, היה ניסוי, יש מאמר והתקבל פרס.

הסרטון שנמצא בכתבה ב-New Scientist מכיל את סרטון הוידאו שהוקלט במהלך הניסוי. אני עדיין לא בטוח אם אפשר או לא להגדיר אותו בתור Safe for Work. אבל בכל מקרה, ניסוי כזה פשוט היה מתבקש, לא?

ל-Slashdot הסיכום והראיון.

גם אני מאוד מתלהב ממה שיש ל-Blizzard להגיד על המשחקים החדשים שלהם. גם אני מאוד אוהב את מה שהם מוציאים. וגם אני בטוח במאה אחוז קונה את Starcraft II ו-Diablo III כשהם יצאו. אבל עדיין, זה מדהים לראות כמה התלהבות משותפת יש לאנשים בשביל המוצרים של חברה אחת, ופה מדובר רק בשלושה משחקים!

דבר ראשון, אחרי שבשנה שעברה השרתים שלהם קרסו מעומס הבקשות ל-15,000 הכרטיסים הניתנים, הם עדכנו הפעם והוסיפו תור ועוד 5,000 כרטיסים. מפקד החברה ציין לאחר מכן שאם לא נכנסתם לתור בתוך 30 שניות מהרגע שנפתח אז כנראה שנשארתם בחוץ. מי שנשאר בחוץ הזמין, כמובן, את חבילת הצפייה באירוע וההדגמות שלהם גם עלו לאינטרנט והן אכן לא מאכזבות. רק מלשמוע על מה יהיה אפשר לעשות ב-Diablo III ו-Starcraft II הראייה שלי כבר מטשטשת.

וכל זה בהתחשב בעובדה ש-Blizzard לוקחים המון זמן להוציא משחקים. על Starcraft II ו-Diablo III הכריזו לפני יותר משנה והם עדיין לפחות חצי שנה משחרור. וכל מי שעוקב אחריהם יודע בדיוק מה הסיבה. כי הסטנדרטים שלהם כל כך גבוהים שהם גם מבטלים משחקים שעלולים לא לעמוד בהם (אני רוצה את ה-Warcraft Adventures ו-Ghost שלי!!).

וזה גורם לי לחשוב על סרטים. כבר היו סרטים בעבר שנראו כל כך מגניבים ושכל כך התלהבתי (ולא רק אני) לפניהם שזה היה בטוח שקולנוע אחריהם לא יהיה כמו קולנוע לפניהם. אבל ראינו אותם והם היו נחמדים ואולי ראינו אותם גם עוד פעם אבל עברנו לדבר הבא והם לא כל כך נשארו. ועכשיו, עם District 9 ו-Avatar אני גם בטוח שלמרות שהסרטים נראים ממש מגניבים ואני הולך לראות אותם בקולנוע… עברנו את פרעה ונעבור גם את זה.

המשחקים של Blizzard, לעומת זאת, עובדים ונשארים. בגלל הסטנדרטים המטורפים שלהם. כי הם עושים משחקים כל כך טובים, ולא רק מעניינים אלא פשוט בנויים בצורה נהדרת, כך שאנשים עדיין משחקים אותם. רק תסתכלו על WoW, משחק שיצא לפני 5 שנים ועדיין מחזיק יותר מ-11 מיליון משתמשים חודשיים. אם רק תלכו ל-Battle.Net תראו אנשים שמשחקים משחקים בני 7 (Warcraft III), בני 9 (Diablo II) ובני 14 (Warcraft II) ולא חסר להם שחקנים. לכל הרוחות, יש תעשייה שלמה בקוריאה שמתבססת על משחק בן יותר מעשור. ולמה? כי הוא היה משחק כל כך טוב שגם עכשיו הוא עדיין כיף.

הדבר היחידי שהיה לי בעייתי איתם עד עכשיו הוא שאם שיחקת משחק שלהם פעם, עזבת ואתה רוצה לחזור כמה שנים מאוחר יותר (כמו שנהוג לעשות) אז כל מה שהשגת בפעם הקודמת (ב-Battle.Net כי זה מה שמשנה באמת) כבר נמחק. אבל הם אומרים שזה גם יטופל החל מ-Starcraft II.

אז אני סומך על Blizzard. הם עובדים כמו שצריך.

למי שלא מכיר, ב-1990 יצא ספר לא כל כך מפורסם של דאגלס אדאמס שנקרא Last Chance to See בו הוא והזואולוג מארק קארוורדין הלכו לבחון מקרוב חיות שונות בסכנת הכחדה. הספר היה צבעוני ומלא תמונות, כתוב בסגנון המצחיק ללא הפסקה של אדאמס ומלווה בתוכנית רדיו בהתאם.

מאז עבר קצת זמן, אדאמס עבר מאיתנו ומצב הטבע השתנה. בין הדברים: כלב הים סן פרננדז כבר במצב יותר טוב, דולפין היאנג-צה כנראה נכחד ועטלפי פירות כבר לא כל כך מצחיקים. בכל מקרה, עכשיו, סטיבן פריי, חבר טוב של אדאמס ואישיות רדיו/טלוויזיה/אינטרנט בפני עצמו, משתף פעולה עם מארק לסיבוב חוזר של Last Chance to See.

הסדרה תשודר בקרוב ב-BBC והדבר היחידי שמצער אותי הוא שלא נקבל מזה גם ספר חינוכי ומשעשע כמו בפעם שעבר. בינתיים, New Scientist גם ראיינו את סטיבן פריי על דעותיו ומחשבותיו בנושא ולמה צבי ים גורמים לו לבכות. כדאי לקרוא, כדאי לראות.

ושוב, תודה רבה למר מונרו על שהסביר את זה בצורה כל כך פשוטה. אני לא חושב שהדיאגרמה שלו היא מדויקת ומוחלטת אבל זה הרעיון.

אני לא ממש צופה באליפות האתלטיקה אבל מהחדשות הגדולות קשה להתחמק. למי שפספס, יש עכשיו את אליפות העולם באתלטיקה והדבר הגדול שיוצא משם הוא ילדה קטנה מדרום אפריקה שהוריד 25 שניות מהשיא העולמי ב-1500 מטר ו-8 שניות מה-800, משאירה את שאר המתחרות שלו באבק.
הבעיה עם אותה ילדה היא שהיא לא כל כך קטנה. בגיל 18 קסטר סמניה גבוהה יותר ועבה יותר מכל מתחרותיה. עד כדי כך שעכשיו מדברים על מערך של בדיקות כדי להגיד סופית אם היא אכן אישה או לא.
המשך קריאה »