The Less Interesting Times

The wife of a string theorist catches him in bed with another woman. As she gets angry, he raises his hands and says, “Honey, I can explain everything!”

אני כל הזמן כותב. המהירות, הקצב, כמות הסיפורים בו זמנית ובכלל הכל מאוד תלויים אבל אני תמיד חושב על סיפורים. כשאני כותב אני מושפע ממה שעברתי לאחרונה או שאני עובר עליו עכשיו (וכשאני אומר ‘עובר’ אני מתכוון ל’קורא’ (ספרים, קומיקס,…), ל’צופה’ (קולנוע, טלוויזיה,…) וכן הלאה). כרגע אני עובד על ארבעה רעיונות עם עוד אחד בקנה ודיי צריך להודות על כך למחזה שראיתי בעולמות. ‘מותו וחייו של ליאם או’לירי’ באמת היה מחזה נהדר וגרם לי לרצות לכתוב עוד. אם עוד לא ראיתם אותו, הבנתי שמתוכננות עוד הופעות. ברגע שאדע מתי ואיפה כנראה שאגרור לשם גם את ההורים שלי.
אז ארבע רעיונות…
המשך קריאה »

יום הזיכרון שוב. הפעם לא כתבתי שום דבר. לא היה לי שום דבר מוכן. אבל זה לא אומר ששכחתי. גם אם זאת הפעם השנייה ברציפות שאני לא ממש נמצא בבית ביום הזיכרון (לפני שנה הייתי בצבא), זה לא אומר שמשהו נעלם. הם עדיין שם, עמוק בתודעה, יוצאים רק בזמן שלהם.

כנס עולמות השנה היה בסימן סוף העולם. הפעם הרצתי ולא התנדבתי לדוכן אבל בכל מקרה לא קניתי חולצת צוות וגם לא ממש רציתי. אני בטוח שזאת לא הייתה הכוונה שלהם כשהם עיצבו אותה אבל החולצה ההיא עשתה לי יום זיכרון מוקדם מהצפוי.

על גב החולצה היה ציור של משהו בין תמונת הפתיחה של Heroes לבין צילום של פליטת מסת שמש בפוליגונים שחור ולבן. למעלה היה כתוב: “האחרון שיוצא, שיכבה את השמש”, משפט תמים וחביב בפני עצמו אבל הרסני בשביל כל מי שקרא את הספר המדובר, במיוחד אם הוא קרוב לתוכן.

בשבילי, זה יותר ממשפט מגניב על חולצה. כי אני קראתי את ‘לכבות את השמש’. אני מכיר את נפשות הפועלות. במיוחד, אני ‘לא-מכיר’ נפש אחת לחודית. אני ‘לא-מכיר’ את סבא שלי כי הוא נפטר עוד לפני שאמא שלי נולדה במה שאני מחשיב אחד מהעוולות הצבאיות היותר גדולות שאי פעם נעשו כלפי חיילים בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל.

בשבילי ‘לכבות את השמש’ לא מזכיר את הפרק השני של דוקטור הו בו השמש נגמרת, לא מזכיר את ‘מסע בין כוכבים: דורות’ בו משמידים שמש כדי להיכנס לגן-עדן, לא מזכיר את ס”ג-1 זורקים שער אל תוך השמש כדי להשמיד צי של גוא’אולד. בשבילי ‘לכבות את השמש’ מזכיר, בראש ובראשונה, שדה מלא חיילים פצועים, מועטים ולא מצוידים, תחת אש ארטילריה וטנקים ואדם אחד שצועק לשמיים: “תכבו את השמש כדי שנוכל להתפנות.”

זהו. הדמעות הגיעו אז אני הולך.

האקדמיה ללשון, הרי, עושה מה שבא לה. ממציאה מונחים בלי יותר מדי קשר למה שהולך ברחוב וכשמשהו ‘הולך’ ברחוב אז היא לא תמיד מקבלת אותו גם אם הוא נשמע טוב. בכל מקרה, בין אם נרצה או לא, היא הסמכות בנושא הזה והמילים שהיא קובעת הן המילים שיחשבו ‘בעברית’. אבל האנשים ברחוב יגידו את מה שישמע להם יותר טוב, מה שיהיה יותר נוח ואם פחות סיכויים לשגיאה. אנשים יגידו ‘אמבולנס’ כי ‘שגר-פגר’ נשמע ממש רע ופחות נוח ואותו הדבר עם ה’טלפון’ וה’שח-רחוק’.

אז למה מקלדת תפס ומרשתת לא?
למה שלט רחוק כן ושח-רחוק לא?

למישהו יש תשובה לשאלה?

בסימן סדרות מתחילות, נגמרות וממשיכות: Deadliest Warrior, Krod Mandoon, Caprica, Doctor Who, The Sarah Connor Chronicles, The Unusuals

Deadliest Warrior: (מדע, היסטוריה) לערוץ Spike יש סדרה חדשה. הרעיון שלהם הוא לקחת לוחמים שונים ממקומות ותקופות שונות בהיסטוריה ולשים אותם אחד מול השני, לראות מי ינצח. הפרק הראשון היה “אפאצ’י נגד גלדיאטור”. הם בעיקר בודקים נשקים, לפי מה שאני ראיתי, שזה גם יפה ומשעשע לראות ולא ממש מתייחסים לטכניקת הלוחמה. ויש להם “תוכנת מחשב” שאליה הם “מכניסים את כל הנתונים” והיא “מריצה 1000 קרבות” ומכריזה מי ניצח יותר מהן. הסיבה לכל הגרשיים היא כי חוץ ממשהו שנראה כמו גליון אלקטרוני והלוגו של החברה שבנתה אותה, הם לא מראים או מספרים הרבה על התוכנה. אבל אני כן שמח שהם הסכימו עם דעתי. כן, זה קצת מתנשא. אבל אני חשבתי שהאפאצ’י צריכים לנצח כי המהירות בצד שלהם, הם נלחמים במקום סתם תוקפים ומרביצים, הטווח הארוך דיי שייך להם, סגנון הלחימה שלהם מקדים את זה של הגלדיאטור (הגלדיאטור נלחם פנים אל פנים והאפאצ’י הם, ללא תיאור יותר טוב, הנינג’ות של אמריקה) והם פשוט חכמים יותר. הסיבוב הבא הוא ויקינגים נגד סאמוראים. לא יודע מה אתכם אבל נשאר לראות.
והסאמוראים צריכים לנצח, כמובן. וזאת לא רק העדפה אישית.
Krod Mandoon: (פנטזיה, פארודיה) זאת עוד סדרת פנטזיה מטופשת אבל לפחות מודעת לעצמה. חלק מהבדיחות ממש מטומטמות אבל לעתים יקפוץ משהו שישפוך אותי על הרצפה. אין הרבה יותר מה להגיד. יש שם את הלוחם שלא מאמין בעצמו וכל הבדיחות על ‘הנבחר’, חברתו הפאגאנית שמשיגה הכל עם סקס, הטרול החביב ולא יוצלח ואת המכשף שלא יודע אפילו לחש אחד. וכמובן יש את הרע-שי שחושב את עצמו יותר מדי. למי שלא אוהב את הז’אנר, גם פה לא ימצא משהו מעניין. אבל אם לראות רק תחליף-הרקולס/זינה אחד, אז כדאי לראות את זה. זה לפחות מצחיק. בכוונה.
המשך קריאה »

זאת פחות או יותר הכותרת של טור שקראתי היום.

זה התחיל מעובד שלא הגיע לעבודה וחיפשו אותו כי הקוד שלו היה חשוב. מסתבר שהוא אמר שהוא הלך לעבוד מהבית כי הוא התכוון לעבוד כל הלילה. הוא אמר את זה לשותף לעבודה שבסוף היה חולה ואף אחד לא הודיע לבוסית. בסוף הגיע הקוד והוא היה בסדר וזה באמת לא משנה איפה הוא נכתב כל עוד הקוד בסדר, נכון? (על בעיות תקשורת אפשר לדבר אחר כך)

אז מבין המקומות הפופלאריים לכתוב קוד: בקוביה, במשרד, בחוץ, במיטה, על כורסה, בית קפה, מסעדה, בתחבורה הציבורית, במטוס…

מנסיוני הדל, אני לא צריך מקום מסוים. אני צריך מקום שבו אני לא מרגיש את הסביבה בכלל (שקט – או מוזיקה שלי, טמפרטורה לא מורגשת, בלי תנועות רקע וכן הלאה), שיש לי גישה טובה לשירותים ואספקת אוכל. אז, בינתיים, נראה לי שהמקום הכי טוב בשבילי הוא חוות המחשבים של טאוב… אחרי שלוש-ארבע בבוקר.

דבר ראשון, זה מקום סגור. כשאני יושב מול המחשב שלי, אני לא רואה כמעט שום דבר אחר. יש שירותים ו(אמורה להיות)צנצנת עוגיות במרחק של מטרים ספורים. ובין סוף הלילה לתחילת הבוקר יש כמה שעות בהן החווה שוממת (חוץ מעוד שניים וגם הם דיי ישנים) ואז פשוט לא מרגישים שהזמן עובר ומסתכלים על השעון רק כשהמחשב מהדר.

בפעם האחרונה, סיימתי בערך את השליש האחרון של עבודה בכ-10-11 שעות רצופות של קידוד, הרצה ובדיקה.

כן, זה הדברים הפשוטים שגורמים לאושר.

אחרי שכבר יצאו החדשות על סרט מקדים ל-Bubba Ho-Tep, באמת מרגיש שצריך עוד כמה סרטי המשך נורמליים. ל-SciFi יש כמה הצעות מעניינות בנושא. סרטים כמו Episode VII – Knights of the New Republic, Alien – The Colony, Matrix 1.0 ו-Serenity – The Alliance Strikes Back.

—-====—-

וגם וולברין ממליץ על חלב.

—-====—-

לקח לי כמה שניות להבין את הרעיון מאחורי זה אבל כשהבנתי, זה גאוני. לפני שבוע דיברתי קצת על ה-CAPTCH, הדרך שבה מאבטחים כיום אתרים כנגד מתקפות מסיביות של בוטים. הרעיון הוא לקחת משהו שקל לבני אדם וקשה למכונה. הבעיה היא שתמיד מפצחים את זה, זה רק עניין של זמן. אז הנה הרעיון: קחו בעיה עכשווית במדעי המחשב או רובוטיקה, משהו שקל לבני אדם ועדיין קשה למכונות, משהו כמו ליישר תמונה שתהיה מוכוונת נכון, ושימו את זה כ-CAPTCHA. זה יחזיק, לזמן מסוים, עד שהמזבלים יפתרו את הבעיה ואז גם קידמנו קצת את חזית הבינה המלאכותית. יאיי!
המשך קריאה »

אז היה לי יום הולדת ביום. היה נחמד. יצאנו למסעדה. הגעתי למסקנה שאני אולי אוהב קוריאני או סיני אבל יפני לא כל כך. לא ממש אוהב את הגבלת המוצרים שהייתה להם כשהם גיבשו את המתכונים.

בכל מקרה, היחידי שהביא לי מתנה הוא עמיחי. הוא הביא לי חולצות של ה-OutCampaign שאני מאוד שמח ללבוש. ועכשיו אני חושב לעצמי, אני זכרתי את יום ההולדת שלו רק בדיעבד ומתחשק לי לעשות משהו בשבילו. הוא עושה הרבה בשבילי.

ולכן השאלה: מה אפשר לעשות?

הפרסום הקודם הוא באתר חופש.

אלוהים לא היה בגטו

בסימטאות הגטו יהלכו הצללים,
מזי רעב, מבועתים מפחד מוות ואימה,
שם, ביניהם, לא שכן אלוהים,
לא חמלה, לא רחמים, רק חרון וחימה…

הטרנספורטים ברכבות, דהרו אל היעד,
בקרונות סגורים וחתומים, עמך ישראל,
וכשהגיע המטען, את זאת יש לדעת:
בין מקבלי הפנים, לא היה שם האל…

בתאי הגזים, במשרפות אדם העשנות,
מלאכת הקטל נעשתה באין מפריע,
לפי תוכנית ולוח זמנים, ללא פשרות,
כי אל מלא רחמים, גם שם לא הופיע…

…ותינוקות בית רבן, זכים וטהורים,
אשר מחשבת חטא, טרם ידעו ידוע,
עונו והומתו בידי מפלצות רשע הצוררים,
גם לשם לא הגיע ולא היה שם אלוה…

עת גיבורי הגטאות שילחו אש המרד להצית,
אלוהי צבאות לא היה, לחולל את הנס,
לא דבר לא שחין, לא מכת בכורות להמית,
לא היכה בסנוורים את גדודי האס-אס…

במצעדי ניצחון ומסדרי פאר ברוב עם,
של הרייך השלישי, של ממלכת הרשע,
הסיסמה “אלוהים עימנו” בקע מגרונם,
האמנם שם היה יהוה, ושותף לפשע?…

לא, גם משם הוא נפקד כמו בכל אתר בחלד
שם זעקו להצלה נדכאי מאמיניו התמימים
מכיליון אכזר של אלפי ריבוא איש אישה וילד
בחרב, באש, ברעב, בחולי, איכה רחמים?

אל תאמר אלוהים רב חסד חי וקים, כי לא!
תאמר: שמים וארץ ואותך מי ברא בלעדיו?
ואומר איה אלוהיך, מה טעם יש לסגוד לו?
לא נשמע, לא נראה, כבה אורו, כלו מעשיו?…