לא באתי מוכן
יום הזיכרון שוב. הפעם לא כתבתי שום דבר. לא היה לי שום דבר מוכן. אבל זה לא אומר ששכחתי. גם אם זאת הפעם השנייה ברציפות שאני לא ממש נמצא בבית ביום הזיכרון (לפני שנה הייתי בצבא), זה לא אומר שמשהו נעלם. הם עדיין שם, עמוק בתודעה, יוצאים רק בזמן שלהם.
כנס עולמות השנה היה בסימן סוף העולם. הפעם הרצתי ולא התנדבתי לדוכן אבל בכל מקרה לא קניתי חולצת צוות וגם לא ממש רציתי. אני בטוח שזאת לא הייתה הכוונה שלהם כשהם עיצבו אותה אבל החולצה ההיא עשתה לי יום זיכרון מוקדם מהצפוי.
על גב החולצה היה ציור של משהו בין תמונת הפתיחה של Heroes לבין צילום של פליטת מסת שמש בפוליגונים שחור ולבן. למעלה היה כתוב: “האחרון שיוצא, שיכבה את השמש”, משפט תמים וחביב בפני עצמו אבל הרסני בשביל כל מי שקרא את הספר המדובר, במיוחד אם הוא קרוב לתוכן.
בשבילי, זה יותר ממשפט מגניב על חולצה. כי אני קראתי את ‘לכבות את השמש’. אני מכיר את נפשות הפועלות. במיוחד, אני ‘לא-מכיר’ נפש אחת לחודית. אני ‘לא-מכיר’ את סבא שלי כי הוא נפטר עוד לפני שאמא שלי נולדה במה שאני מחשיב אחד מהעוולות הצבאיות היותר גדולות שאי פעם נעשו כלפי חיילים בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל.
בשבילי ‘לכבות את השמש’ לא מזכיר את הפרק השני של דוקטור הו בו השמש נגמרת, לא מזכיר את ‘מסע בין כוכבים: דורות’ בו משמידים שמש כדי להיכנס לגן-עדן, לא מזכיר את ס”ג-1 זורקים שער אל תוך השמש כדי להשמיד צי של גוא’אולד. בשבילי ‘לכבות את השמש’ מזכיר, בראש ובראשונה, שדה מלא חיילים פצועים, מועטים ולא מצוידים, תחת אש ארטילריה וטנקים ואדם אחד שצועק לשמיים: “תכבו את השמש כדי שנוכל להתפנות.”
זהו. הדמעות הגיעו אז אני הולך.
Posted in No Category by Eran with 2 comments.
זה היום הכי עצוב בשנה. כל שנה.
עצוב בצורה אחרת מכל יום עצוב פרטי.
עצוב גדול, מבחוץ פנימה.
זה היום הכי עצוב בשנה. כל שנה.
עצוב בצורה אחרת מכל יום עצוב פרטי.
עצוב גדול, מבחוץ פנימה.
אולי עצוב חגיגי.