להתראות 2016

נכון, 2016 לא הייתה שנה מדהימה. היא הייתה דיי מחורבנת, סך הכל. רק תלכו לקרוא את זה. או, יותר טוב. אל תקראו את זה.

אבל היי, לא היה דבר או שפעת ספרדית למרות שאבולה קצת איים. לא הייתה התפוצצות הר געש קטסטרופית, למרות שילוסטון ועוד כמה הרים באיסלנד חשבו על זה. אבל כן קיבלנו את דראמפף, אז אני מניח שנראה.

ג’ון סקאלזי הוא בין האנשים שהחליט לכתוב על נקודות האור של השנה הזאת. גם לוויל וויטון היו כמה דברים דומים להגיד. ואז יש גם את רשימת ה-99 סיבות ש-2016 הייתה שנה טובה. אז החלטתי גם אני להסתכל רגע אחורה על השנה הזאת ולראות מה היה טוב בה.

(more…)


Posted in Art, Gaming, Geekdom, Less Interesting News, Life, Maayan, Me, Role-Playing, Work by with no comments yet.

מה המצב?

מה קורה? מה שלומכם? אני סבבה. יופי. אז מה הולך עם החיים שלי…

מעין התחילה עבודה חדשה. חלק מהחבר’ה שהיא מכירה מהחברה הקודמת. חלק חדשים. משרדים יפים בבית רובינשטיין ובינתיים היא מאוד אוהבת את המקום. אני מקווה לטוב.

ב”7 יסודות” אנחנו ממש לפני גרסה חשובה ולכן עובדים קצת עד מאוחר. לפי מה שמוסרים לי מההנהלה, המספרים שלנו טובים. המשחק מתפקד סבבה ויש הרבה שחקנים. אנחנו כרגע מתפקדים קצת מעל מה שמצפים שזה נהדר. אבל זה קצת מפחיד אותי שהולכים לדרוש מאיתנו יותר, משהו אולי לא כל כך מציאותי שלא נוכל לספק. אבל לדאוג לזה לא יעזור לי. אז ממשיכים.

ה-Global Game Jam 2016 הוא עוד שבוע וחצי. התכנון שלי הוא לבנות סוג של סיפור אינטראקטיבי ב-Twine, מין 80 Days רק עם גודל שיותר מתאים ל-Game Jam. כי Twine מאפשר לכתוב סיפורים אינטראקטיביים אבל יש לנו גם הרבה טווח לעשות דברים מתוחכמים יותר. אפשר באמת לתכנת בו, הוא תומך ב-JavaScript ו-CSS ואני חושב בעיקר על פונקציות האקראיות שלו ואיך אני יכול להשתמש בהן כדי לזרוק על השחקן אירועים שונים בכל פעם. פירסמו כבר את ה-diversifiers ואני חושב כבר שאני יכול לקלוע לכמה מהם. את העיקר של המשחק אני אבנה סביב הנושא אבל זה אני כבר יודע שאני רוצה לעשות. אני מחליט את כל זה מראש כי אני רוצה הפעם לעשות משהו משלי, משהו שאני אעבוד עליו בלבד (אולי אם קצת עזרה חזותית או קולית אם אצטרך) כדי לראות מה אני מסוגל לעשות רק בעצמי וגם כמה אני מסוגל למתוח את השימושיות של Twine. נתראה ב-Wix, מי שמגיע.


Posted in Gaming, Geekdom, IT, Life, Maayan, Practice, Thinking Out Loud, Work by with comments disabled.

חמש שנים

שבוע שעבר, יום שבת ליתר דיוק, חגגנו, מעין ואני, את היותנו נשואים חמש שנים וביחד כבר שש. לא עשינו משהו נורא גרנדיוזי; רק את הדבר שאנחנו בדרך כלל אוהבים לעשות – לבלות אחת בחברת השני.

וגם לא כתבתי על זה עד עכשיו כי לא הרגשתי שיש לי משהו ממש לכתוב. מבחינתי, זה עוד יום בחיים שלנו. יום שצריך לציין כי סיבה לחגוג זה תמיד טוב. אבל… זה פשוט לא מרגיש כמו כל כך הרבה זמן. זה מרגיש כאילו רק אתמול היא עבדה ואני לא, כאילו רק שלשום אספנו את מוצארט מצער בעלי חיים, כאילו רק לפני שבוע היינו צפופים בדירת חדר וחצי במעונות הזוגיים של הטכניון ורק קצת לפני ארזנו את עצמנו לקפיצה זריזה לקפריסין ועמדנו מול שתי נשים זרות לנו לחלוטין אבל שערכו לנו טקס משמעותי יותר ממה שכל רבי היה יכול לספק.

וחוץ מזה, אני לא ממש רואה את זה כסוג של Achievement Unlocked. חמש שנים, אם כבר משתמשים באנלוגיה של משחק מחשב, צריך להיות כמו הסיום של האזור הראשון, משהו שכל מי שמתחיל עושה. דברו איתי אחרי 10, 20 ו-40. למה? כי, מבחינתי, להיות עם מעין זה קל. זה משהו שאני עושה כמו לנשום. זה משהו שאם אני אפסיק לעשות אז על הדרך אני כנראה גם אפסיק לנשום.

אז כן, חמש שנים וכל זה. נדבר שוב עוד חמש.


Posted in Life, Maayan, Me, Thinking Out Loud by with 1 comment.

היה הייתה 2014

אני לא אוהב את חידוני השרשרת של סוף השנה ואני גם לא ממש בקטע של החלטות תחילת שנה אבל אני כן יכול להסתכל אחורה על השנה שהייתה ולבחון אותה מעכשיו. דבר ראשון שקל לשים לב הוא שהייתי הרבה פחות פעיל פה מבעבר. זה בעיקר כי הייתי מאוד עסוק בעבודה שהתחילה רק חודש קודם ורציתי להשקיע. אבל בואו נראה מה היה.

  • 01/01 – טוב זה לא ממש 2014 אבל התחלתי עבודה חדשה בדצמבר 2013 וזה דיי צבע לי את כל השנה. תמיד רציתי לעבוד על משחקים ועכשיו קיבלתי הזדמנות. זה לא הפרויקט האישי שלי אבל רק לעבוד בתחום, לצבור נסיון, הבנה וקשרים, זה כבר נהדר בפני עצמו.
  • 24-26/01 – הלכתי ל-Global Game Jam הראשון שלי. תמיד חששתי להצטרף אבל בהשראת עמית, ראש הצוות שלי, הלכתי ועבדנו ביחד עם אנשים מגניבים והיה כיף והוצאנו משחק מגניב.
  • 31/01  – יום אחד כשחזרתי מהעבודה, שני מטורפים החליטו לרדוף אחרי במעלי ובמורד חיפה עד שנכנסתי לתאונה והם ברחו. זאת הייתה חווייה לא נעימה ששיבשה לי את הכמה חודשים שאחרי אבל אני חושב שעברתי את זה.
  • 09/02 – הבלוג של Unity הציג את המשחק שאנחנו עשינו בתור דוגמה ל-GGJ. הבלוג! הרשמי! של Unity! והמשחק! שלנו! מוצג ראשון! אההההה! כן. זה מגניב.
  • 23/02 – עברנו רשמית למרכז. אני מצאתי עבודה במרכז ומעין לומדת בפתוחה אז זאת הייתה ההחלטה ההגיונית. דירה אמיתית שנייה שלנו ביחד וכרגע אנחנו עם 2 מתוך 2 בעלי דירה נחמדים. מחזיק אצבעות.
  • 15/03 – הצלנו כלבה משוטטת ברחוב. היא ברחה ממסיבת הפורים של אחד השכנים מבנין ליד והיה קצת קשה להשיג את הבעלים אבל למחרת בבוקר הכלבה הוחזרה לביתה בשלום. זה מרגיש טוב מאוד לעשות משהו נחמד בצורה אלטרואיסטית. צריך לעשות לעתים יותר קרובות.
  • 26/03 – חגגנו 24 למעין. לא רציתי לעשות משהו ממש גרנדיוזי אבל לא רציתי לאכזב. אז אספנו כמה משפחה וחברים ועשינו מסיבה קטנה. אני חושב שהיה טוב. :)
  • 15/04 – פעם ראשונה שהלכנו לפסח חברים. היה ממש כיף ואני עדיין מתבאס על זה שהרגשתי רע ופספסתי את התמונה הגדולה. אבל עדיין היה כיף גדול ולא הייתי מוותר.
  • 18/04 – חגגתי 30, המספר הנחמד והעגול. זה נשמע מבוגר אבל אני ממש לא מרגיש ככה. אני מרגיש נהדר ואני חושב, שסך הכל, החיים שלי נהדרים.
  • 12/05 – לוג’יטק קנו אותי. בכסף. בעכבר. יצרתי קשר עם שירות לקוחות כדי לנסות לתקן את העכבר שלי. שלחו לי עכבר חדש. לוג’יטק מגניבים!
  • 19/05 – המצאתי משחק קוביות. בסדר. הוא לא מדהים אבל אני חושב שזאת התחלה טובה. עוד אין לי משחק קלפים אבל אני עובד על משחק הלוח.
  • 080911/05 – חשבתי כמה מחשבות עמוקות. כל כך עמוקות שאני חולק אותן שוב עכשיו.
  • 04050610/08 – איבדנו חברה ותיקה, אחות גדולה. בור שאי אפשר למלא. כואב נורא. סליחה.
  • 18/08 – כן, אני רואה צורך לציין את זה. ממה שאני ראיתי עד אותו הרגע, מעין שיחקה קצת משחקי תפקידים כשהייתה קטנה, כמה משחקי לוח או מחשב מאוד מסוימים שאהבה וזהו. אבל כאן ראיתי את הניצנים לכך שמעין הופכת ליותר מרק Gamer-Adjacent. ואני אוהב את זה. למרות שהחפיפה לא גדולה, אני אוהב את זה שיש לה עכשיו Wishlist.
  • 16/09 – הבלוג חוגג 9 במתכונתו הנוכחית.
  • 21/09-08/10 – יצאנו לטיול באיטליה. היה ממש כיף. הרשומות קיימות הן רק דורשות עריכה ויצאו בחודש הקרוב.
  • 07/12 – הלכתי לראשונה לכנס השנתי של עמותת GameIS. הייתי יכול לעשות יותר טוב אבל התחלה טובה.

חוץ מזה, דברים שלא מצוינים פה, הוא שדיימוס הלך לישון וסירב לקום. אני עדיין בודק את האפשרות להחזיר אותו אבל יכול להיות ש-4 שנים זה כל מה שהוא היה מסוגל לתת. אנחנו מאוד קרובים לשחרור של המשחק. אני לא יכול להגיד מתי בדיוק אבל הלחץ בעבודה בהחלט עולה. התחלתי סמסטר חורף בטכניון עם שניים מתוך שלושת הקורסים האחרונים שאני צריך לעשות. אז אני אפילו עוד יותר לחוץ. ועם כל הלחץ והרבה פחות זמן, לא ממש יצא לי לעבוד על פרויקטים פרטיים למרות שיש לי כמה רעיונות להמשך של כמה מהם. ואני מבין שהמצב הזה כנראה ימשך עד הקיץ, עד שאסיים את הסמסטר השני ואת התואר. גם הלכתי הרבה פחות לכנסים. הייתי רוצה להשתתף יותר, הייתי רוצה להריץ משחקים או לכתוב משחקים או שניהם לביגור אבל יכול מאוד להיות שאני בקרוב אצטרך לבחור בין קהילת המשחקים לקהילת המד”ב ומי מהן תהיה ההשקעה העיקרית שלי ומי רק תחביב צדדי.

אני קצת מדוכא כשאני כותב את זה ואני לא בטוח לגמרי למה. אולי זה הלחץ, אולי זה העובדה שמחר האזכרה לאסף. אבל במבט לאחור, חוץ מדבר אחד מחורבן ברמות שאי אפשר לתאר, השנה שלי הייתה דווקא דיי טובה – מוצלחת ונהדרת אפילו. אני מתגעגע לקרן. וגם לאסף. אבל אני גם בטוח ששניהם, אם עדיין היו פה, היו שמחים במה שהשגתי ולא היו רוצים שאסוג בגללם. אז את 2014 אני כנראה אזכור בגלל אותו אירוע אבל אסור לשכוח שסך הכל, זאת כן הייתה שנה טובה.


Posted in Gaming, Geekdom, High-Tech, Humanity, IT, Life, Maayan, Me, Philosophy, Role-Playing, School, Stories of My Life, Thinking Out Loud, Work by with comments disabled.

תודה לך, מעין, שהוכחת את הנקודה שלי

קורה לי עם הרבה אנשים, כשאני מעלה את נושא תחביב המשחקים לתחומיו, שהם מתחמקים, אומרים שמשחקים זה לא בשבילם, בדרך כלל מנסים להראות כמבוגרים גדולים ואחראיים ושמשחקים, מכל סוג, הם תחומו של הילד הקטן שאין לו דברים חשובים יותר לעשות. וכמו שאמרתי תמיד, האנשים שלא מפנים זמן בשביל הדברים שבאמת גורמים להם אושר, הם האנשים בלי חיים. מה שאני בדרך כלל אומר הוא שהעולם מתחלק לשני סוגים: מי שאוהב משחקים ומי שעדיין לא מצא את המשחק שהוא אוהב.

מעין שחקה משחקי תפקידים כשהייתה צעירה יותר אבל בעוד אהבתה לג’אנר לא השתנתה, תחום המשחקים קצת נזנח אצלה. רק לאחרונה, כשהייתה הולכת איתי לערבי משחקים בטכניון או כשהצלחתי לשכנע אותה לנסות משחקי מחשב מסוימים, היא חזרה לשחק יותר. או לפחות, לשחק יותר משחקים שלא מוגבלים ללחיצות אקראיות על דף Facebook. וגם עם זה, היא דיי הגבילה את עצמה למשחקי פאזלים (אחרי ההתלהבות מ-Portal היו גם Q.U.B.E, Vessel, Antichamber ו-Shuggy). היא תמיד אמרה שכל משחקי האקשן הרציניים הם לא בשבילה.

אתמול, עמית ציין בפניי שהוא הולך לשחק Towerfall: Ascension אצל חברים. שמעתי על המשחק הרבה. הבנתי שהוא ממש טוב. ממש רציתי לנסות. אבל ידעתי שהוא קיים רק על ה-PlayStation 4 ולנו אין. אז שאלתי אם אפשר להצטרף. נאמר לי שכן. עמית אמר שהוא גם יביא את RoboRally למקרה ונרצה הפסקה מהמכונה הדיגיטלית. במקרה, באותו הזמן, מעין הודיעה לי שהיא גם רוצה לשחק משהו היום. ביקשתי רשות והצעתי לה להצטרף, משתמש ב-RoboRally, משחק ששנינו מאוד אוהבים, כתירוץ שלא תשתעמם גם מול משחק כמו Towerfall.

הגענו לשם והתנענו את המשחק. Towerfall הוא משחק פעולה פלטפורמה מהיר ואינטנסיבי עם קרבות יחידים שנמשכים באזור הדקה, מקסימום, ומשחקים שלמים של עשר או חמש עשרה. הוא כמו Jump n’ Bump אם לארנבים היו חצים מתכווננים והמון סוגים של בונוסים ואפקטים מיוחדים. זה משחק ממש כיף, מאוד אינטנסיבי, מהיר ומלחיץ. אני ממש נהניתי. אבל בערך באמצע הערב, הייתי צריך קצת מנוחה משלט שאני לא רגיל אליו אז נתתי אותו למעין. היא אמרה שהיא לא ממש רגילה לזה והיא לא טובה במשחקים כמונו והיא בטח תמות הרבה. לא נורא, עדיף מאשר על משחק עם רק שלושה שחקנים.

אז היא קצת קרטעה בפעם-פעמיים הראשונות, לוקח קצת זמן להתרגל למנגנון שליטה חדש, אבל אי אפשר להגיד עליה שהיא לא לומדת מהר. ובפעם השלישית והרביעית היא כבר הפכה להיות איום של ממש עד שהובילה וכמעט לקחה משחק אחד. לא רע בשביל פעם ראשונה עם שלט, עם המשחק, עם שלושה אנשים שרגילים לשליטה הזאת ושניים מהם שכבר מכירים את המשחק טוב.

מה שמוכיח לי שגם אם מישהו אומר לך שהוא לא כל כך טוב, או לא מסתדר עם משחקים, או טוען שהג’אנר הזה לא בשבילו, שינסה קודם. והדעה הסופית? בפארפרזה, כמובן, “זה משחק ממש כיף. בוא נקנה אותו!”. אבל הוא ל-PlayStation 4, אמרתי. אנחנו מתכוונים להוציא עכשיו 2,000 שקל על מכונה חדשה? אולי. ואולי לא צריך.


Posted in Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Maayan, Thinking Out Loud by with 4 comments.

רק יום אחד

לא תכננו משהו מיוחד לעשות ביום ההולדת שלי. שזה טוב. כי לא הרגשתי יותר מדי טוב ורציתי בעיקר לנוח.

אז נחתי. ראיתי תוכניות שחיכו לי, קראתי חדשות שרציתי ושיחקתי משחקים כשהתחשק לי.

מה שמעין רצתה להכין לי אתמול אבל הכינה שלשום הוא מעדן מסקרפונה מוקצפת עם שוקולד וצימוקים. וואו!

אתם מקבלים רק תמונה

ובאותו הערב ראינו Frozen עם עמית ואמלי.

בשישי בערב הכנו פיצה וראינו עוד כמה פרקים.

אני אוהב דברים פשוטים. ואת מעין. :)

עדכון: והנה המתנות שקיבלתי ליום ההולדת. זה ממש מגניב!


Posted in Life, Maayan by with 2 comments.

להסתכל לאחור

יש אנשים שמסתכלים אחורה בגילאים כאלו, גילאים של החלפת קידומת, ומנתחים את החיים שלהם, מתלוננים על איך החיים ברחו מהם, על כמה רחוק גיל 18 מאחוריהם וכמה הם לא מרוצים מכל הדברים שהם אמרו שהם יעשו לטובת עצמם כשיהיה להם זמן אבל לא עשו. אבל אני חושב, במבט לאחור, שאני מאוד מרוצה מאיפה שאני נמצא כרגע.

מחר אני אהיה בן 30 רשמית.

המצב הבריאותי שלי, פחות כמה דברים שאני צריך בשביל לשפר את ההתעמלות שלי, הוא בסדר גמור. ה-BMI שלי עדיין בצד הנמוך של האזור הבריא. ואם אני מתגלח אז רוב האנשים יניחו שאני איפה שהוא בין 5 ל-10 שנים צעיר יותר ממה שאני באמת (תלוי כמה נדיבים הם מרגישים באותו הרגע).

יש לי אישה מדהימה בחיים שלי שעושה לי המון טוב. מישהי שכשאנחנו בנפרד אני חושב על איך אפשר שכן וכמה טוב יהיה לנו להיות ביחד, שלדבר איתה תמיד גורם לי לחייך.

יש לי כלב חמוד ומקסים שתמיד שמח לראות אותי כשאני חוזר הביתה, אוהב שמחבקים אותו ולא מהסס ללקק לי את האוזן אם ניתנת לו ההזדמנות.

יש לי חברים נהדרים שתמיד כיף לי לבלות איתם או לדבר איתם או לשחק משחקים ביחד.

יש לי עבודה שאני אוהב עם אנשים טובים ואני שש לצאת לעבודה כל יום, לעשות את מה שהוא, פחות או יותר, עבודת החלומות שלי, עד כדי כך שאני שוקל ללכת לעבודה גם בימים שבהם אמרתי לעצמי שאני חולה וכדאי שאשאר בבית לנוח.

סך הכל, להיות בן 30 זה לא כזה נורא. אני שמח בחלקי ואוהב את איפה שאני נמצא. ואני משוכנע שיהיה אפילו יותר טוב בעתיד.

אז כל האנשים האלו ומשברי שליש החיים שלהם יכולים לחפש את מי שינענע אותם. כי זה לא מצב קבוע. מספיק דוגמה נגדית אחת.


Posted in Life, Maayan by with 2 comments.

I’ve Reached a Limit

מכיוון שיום ההולדת שלי הוא ביום שישי, מכיוון שכבר עשינו פסח-יום-הולדת עם המשפחה של מעין ופסח האחרון שלנו בילינו איתם, מעין אמרה לי שהפעם ההחלטה המלאה של מה עושים בפסה נופלת אצלי. לא הייתי בטוח מה אני רוצה. לא הייתי בטוח מה אני מעדיף. לא התחשק לי לרדת למדבר השנה ואז אבא שלי הודיע שהם כבר הזמינו אנשים לפסח בקיבוץ. ופתאום ההחלטה שלי נהייתה יותר קלה: פסח חברים.

זוג החברים שאנחנו מאוד אוהבים, קרן ויואב, מארגנים פסח חברים שנתי אצלם בבית והתחשק לי להצטרף כבר הרבה זמן. אז אמרנו שאנחנו רוצים, סיכמנו שאנחנו נביא סלטים ובזה נסגר הנושא. אחרי שסיימתי את מה שרציתי לעשות בשביל העבודה, התארגנו מהר על כל מה שצריך, הכנו כמה סלטים ויצאנו לדרך. הגענו קצת באיחור, אבל לא באיחור כמו כולם P: והצטרפנו לסדר.

אחד הדברים היותר טובים בסדר חברים הוא שעושים מה שרוצים ולכן, מתחילים מתי שרוצים, באיזה סדר שרוצים ובאיזה אורך שרוצים. וכמובן שאין הגבלה על מה שמביאים לארוחה, למשל: מרק כתום, מגוון סלטים (שלנו ואחרים), עדשים ובטטה, עוף בבירה, כרובית אפויה עם שמנת צמחית ופרורי לחם, פירה תפודים ובטטה, סלמון, אורז עם תפודים ועוף וזה בלי לדבר על הקינוחים: עוגיות שוקולד וחמאת בוטנים, סלט פירות, עוגת שוקולד ובננה, עוגת שוקולד נוטלה ואז גם פאי לימון.

ופה נתקלתי בבעיה.

החברה הייתה נהדרת, המיקרו-הגדה שקראנו היא כנראה הטובה שראיתי, והיה מאוד כיף לפגוש את כל האנשים הנחמדים שאנחנו מכירים בנסיבות כאלו, שמאפשרות לנו פשוט לדבר על מה שבא ליד, להריץ בדיחות ולספר סיפורים רק בשביל הכיף. ואיפה הבעיה? האוכל.

הסתכלו שוב על הפסקה לפני הקודמת וספרו כמה מנות יש שם. עכשיו דמיינו כף או שתיים או פרוסה מכל אחת מהן. כמה זה יוצא? כנראה יותר אוכל מכל ארוחה אחת שאי פעם אכלתי. ובאתי רעב. מאוד. מצד שני, אולי זאת הייתה הבעיה. כי בסוף, אחרי שסיימנו, הרגשתי מלא באמת עד אפס מקום, כאילו לא נשאר מקום לפירור בקיבה שלי, כאילו הקיבה שלי עכשיו היא גוש בטון וזה לא היה נעים.

אני רגיל להיות מסוגל לאכול יותר מרוב האנשים ולדעת שגם כשאני מרגיש מלא, יש עוד מקום. אבל הפעם כבר לא יכולתי לעמוד יותר. מצאתי את הגבול שלי. ובזאת נגמר הערב שלי.

אבל אם אני חייב להגיע למצב שבו אכלתי עד שהרגשתי רע, אני שמח שזה היה בחברה הזאת.


Posted in Geekdom, Life, Maayan by with comments disabled.

אתמול יום הולדת (למעין)

התחלתי את התהליך לפני בערך שבוע. שלחתי הזמנה שקטה לכל האנשים שחשבתי שמעין תרצה לראות ביום ההולדת שלה ויש איזה שהוא סיכוי שיוכלו להגיע.

לא רציתי לעשות משהו נורא גרנדיוזי. התכנון כלל חברים, משפחה, קצת כיבוד, מתנות מטעמי, ובתקווה, מעין שמחה.

המקום זז במהלך השבוע מהדירה שלנו אל הדירה של ההורים שלה (כי אני אדיוט ולא חשבתי על כך שאם זה בדירה שלנו אז אבא שלה יצטרך לעלות שלוש קומות) אבל לא נראה שזה הפריע לתהליך.

תכננתי לצאת מוקדם מהעבודה, לאסוף את הספר שהיא רצתה, להכין עוגה אצל ההורים שלה ואז לאסוף את החברים, לעשות הפתעה קטנה כשאני אוסף אותה מהאוניברסיטה ואז הפתעה יותר גדולה אצל ההורים. את הספר קניתי בבוקר (אצל יואב, בערך עשר דקות הליכה מהעבודה ומחיר מצוין). מעין התקשרה אליי פעמיים אחרי שיצאתי מוקדם ולמזלי לא שמה לב לאנשים שניסו לדבר איתי או לאוטובוסים שעברו לידי. חזרתי הביתה, הוצאתי כלבלב, הכנתי את הבלילה של העוגה, שטפתי קצת כלים, נסעתי להורים להתחיל את האפייה ולוודא שהכל בסדר שם (לא נחוץ, אמא של מעין כבר טיפלה בהכל, הכינה עוד כיבוד לטבעונים וקטפה חרציות) ואז חזרתי לתל אביב לאסוף חברים ואת מעין. קצת התעכבנו בגלל הפגנה באמצע נמיר אבל זה לא העיב על הערב.

תודה לכל החברים שהגיעו בשביל לשמוח בשמחתנו.

נ.ב. כשמעין התקשרה אליי באמצע הנסיעה, הייתי צריך לתת לה לדבר עם אמילי. זה כנראה היה פחות חשוד מאשר לבקש ממנה לחכות.


Posted in Life, Maayan by with comments disabled.

המעשה הטוב של השבוע

אתמול, בחזרה מהארוחה המשפחתית אצל ההורים של מעין, מצאנו כלבה משוטטת ברחוב. היא התקרבה אל בסי כשבאנו לחנות אז מעין יצאה כדי לוודא שהיא לא נדרסת כשאני חונה. פנינו אל הזוג שהיה שם כדי שירסן את הכלבה שלהם אבל הם אמרו שהיא לא שלהם. אז אנחנו, אנשי כלבים שאנחנו, עשינו את הדבר היחידי שידענו לעשות.

הלכנו אחריה בזהירות עד שהצלחנו לתפוס אותה. חיפשנו עליה ומצאנו מספר טלפון. התקשרנו למספר טלפון, כמה וכמה פעמים, ללא תשובה. שלחנו לשם הודעה. יש לנו שתי מרפאות כלבים בשכונה אז לקחנו אותה לשם. לא היה אף אחד וגם אף אחד היה יכול להגיע. אז הגענו למסקנה שיש רק דבר אחד שאנחנו יכולים לעשות: לקחת אותה אלינו הביתה, לטפל בה במהלך הלילה בתקווה ומישהו ייצור איתנו קשר או, לכל היותר, ניקח אותה לוטרינר בבוקר כדי שיקרא את השבב שלה.

מוצארט, כמובן, מאוד התלהב מהרעיון. אבל מוצארט מתלהב מכל דבר חדש ושונה. הפרדנו ביניהם כי היא הייתה מאוד מפוחדת וגם לא ממש רצתה לאכול או לשתות. הפרדנו ביניהם ללילה וכל אחד מאיתנו נשאר לשמור על אחד מהם. ככה בילינו את הלילה. לא הלילה הכי נוח או כיפי שהיה לי בחיים אבל זה היה למטרה טובה.

בבוקר, לפני שעה בערך, מתקשרת אלינו הבת של בעלת הכלבה ששמרה אליה כשהיא, האמא, הייתה בחו”ל. ההודעה מצאה בסוף את דרכה מהטלפון של האמא אל הבת ונפגשנו ברחוב להעברת בעלי החיים. מתברר שהיא גרה בית לידנו והכלבה ברחה בלילה כשדלת נשארה פתוחה.

היא אמרה לנו שאם אנחנו צריכים משהו אז רק להגיד כי עכשיו יש לנו את מספר הטלפון. אני מחשיב את זה בתור משהו שכל חובב בעלי חיים צריך לעשות ושום תודה הינה נחוצה.


Posted in Humanity, Life, Maayan, Me, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with 1 comment.