The Less Interesting Times

היה חיבור של ניל סטיבנסון על מערכות הפעלה מסחריות וחינמיות ועל תרבות התוכנה של מיקרוסופט, אפל ולאחר מכן, המתחרים שלהם. ניתן לקרוא אותו במלואו באינטרנט אבל הוא יחסית ארוך. מספיק ארוך כדי להיות ספר בפני עצמו. החלק היותר מוכר שלו הוא MGBs, Tanks and Batmobiles, דרך מעניינת להסתכל על התחרות בין מערכות ההפעלה, אבל אני רוצה לחלוק פה כמה קטעים מאוד מעניינים שאני חושב שצריך לקרוא ולהבין. ואני לא חושב, לפחות על הקטעים האלו, שהם חובה רק למתכנתים או טכנאים אלא לכל משתמשי המחשב באשר הם. תמשיכו לקרוא ותבינו.

הקטע הבא מדבר על תקלות במערכות הפעלה ואיך צריך להתייחס אליהם.

החומר יכול להתערבב ואז משהו שקראת בספר אחד יכול להשפיע על איך אתה מבין משהו בספר אחר.

עכשיו אני קורא ספר אחד על בינה מלאכותית וספר אחר על רשתות מחשבים. בספר הראשון הם מדברים על בינה מלאכותית מהכיוון של מדע המוח ומסבירים על נוירונים, אקסונים וההבדל בין brain ו-mind. ואז בספר השני אני קורא על רשתות מחשבים בתחילת דרכן ואיך שהאינטרנט היא לא רשת מחשבים. היא רשת של רשתות מחשבים או אפילו רשת של רשתות של רשתות מחשבים. ו’האינטרנט’ ו’הרשת העולמית’ הן לא אותו דבר. האינטרנט היא התשתית שעליה רצה הרשת העולמית.

אז אפשר להבין את זה כאילו האינטרנט היא ה-brain, המוח, והרשת העולמית היא ה-mind או השכל.

אז להגיד Interwebs זאת אחלה דרך לשלב את שניהם ביחד ולכלול גם את החומרה וגם את התוכנה.
ולא, להגיד Intertubes זה לא אותו הדבר כי זה להתייחס לחלק מסוים מהתשתית של האינטרנט.

אבל מתברר לי שלא ממש.

זאת אומרת, הנחתי שמי שמתעסק עם מחשבים מספיק זמן לומד להקליד בצורה עיוורת כי ככה. בבית הספר עבדנו קצת עם הארנבת אבל לא הרבה יותר מדי ואני לא זוכר שהתמדנו בזה עד הסוף. אני פשוט למדתי להקליד עיוור כי אני מתעסק הרבה עם מחשבים וזה דיי היה נדרש. אבא שלי מקליד בשיטת ‘האצבע המורה והמרפק’, הוא לוחץ על אות אחת בכל פעם כשהמרפק על השולחן והראש מושען על היד. אם אני הייתי עובד בצורה הזאת אז כל דבר שהייתי עושה במחשב היה לוקח לי פי מאה זמן. למשל, בהנחה ולוקח לי כעשרים דקות להוריד רשומה ממוצעת מהמוח לדף הדיגיטלי, זה היה יכול לקחת לי אולי שעתיים. אז ככל שעובדים לומדים להקליד עיוור. אני לא מניח את הידיים שלי על שורת הבית אבל אני יודע איפה כל אות נמצאת בלי להצטרך להסתכל. אני עדיין עושה טעויות אבל מתקן אותן בלי להסתכל.

ואז אני קורא את המאמר הזה וקולט את הרעיון המופרך שיש מתכנתים שלא רק שלא יודעים להקליד עיוור אלא אולי גם חושבים שזה כישור נחות מדי בשבילם. ועכשיו אני חושב שכל מישהו שעובד בתחום בו הוא נדרש להקליד הרבה, בין אם זה מתכנת או מעצב אתרים או עורך תוכן, חייב את הכישור הזה ברשימה שלו אחרת הוא לא יהיה שווה הרבה בעבודה שלו. אני חושב שהייתי מעדיף להעסיק מתכנת בסדר שמגיע ל-70 מילים בדקה בלי להתאמץ מאשר מתכנת טוב שמצליח בקושי 10.

העניין הוא, שאני חושב שאפשר ללמוד את זה דיי בקלות ויש תוכנות שיעזרו. כל מה שצריך זה לעשות את זה בצורה תכופה (מה שאני יודע שאני לא כל כך טוב בו). אני עכשיו משתמש ב-TypeFaster ומנסה ללמד את עצמי להקליד Colemak. כל מה שצריך זה לעשות את זה כל יום ולהכריח את עצמך להשתמש בכל האצבעות. כן, זה קשה כשאין מקלדת להסתכל עליה. לכן, לא הייתי ממליץ על Z-Type או Typing of the Dead אלא אם כן משחקים אותם על מקלדת שאפשר לראות עליה בדיוק איפה כל אות. אבל עם TypeFaster יש מקלדת על המסך שאפשר לראות עליה את האותיות וכך לפחות אפשר לבנות את הזיכרון בשרירים. חבל שכשקונים מחשב ובוחרים את כל האפשרויות שלו אי אפשר לבחור מקלדת עם עיצוב שאינו QWERTY.

והדבר השני שהמאמר מדבר עליו הוא על המקלדת הוירטואלית של טלפונים חכמים חדשים ומחשבי לוח. ניסיתי, אני לא מסוגל לעבוד איתה. היא פשוט לא נוחה לי, לא נוח לי להקליד עליה. ובתור בן אדם שמקליד הרבה, אני צריך שגם בטלפון שלי תהיה מקלדת נוחה. בגלל זה אני משתמש רק בטלפון שיש לו מקלדת. כן, היא QWERTY, וכן, היא קטנה ולכן אני משתמש רק בשני אגודלים אבל, כמו שהדגמתי בעבר ואשמח גם להדגים בעתיד, היותה מקלדת פיזית עם מקשים מאפשרת לי למצוא את האותיות הרבה יותר בקלות ואני אכן מסוגל להקליד עליה לגמרי בלי להסתכל.

נסיבות הצידה, יצא לי לדבר עם נציג של אורנג’ לאחרונה. ניסיתי שוב לברר אם יש להם איזו שהיא תוכנית שמתאימה לי והאם הם מסוגלים להציע לי מחיר יותר טוב על המכשיר שאני רוצה ממה שכבר ראיתי. הוא התקרב אליי וכבר התחיל למכור. אמרתי לו לעצור. Milestone 2, אין לך מה לדבר עליי על שום דבר אחר. הוא אמר שאין להם. אין להם! ואז הוא העז להציע לי iPhone. אמרתי לו ש-iPhone זה חרא. הוא הציע לי Galaxy S. אמרתי לו Galaxy S לא עושה את זה, והראיתי לו איך הטלפון שלי נפתח ומגלה מקלדת פיזית מלאה. ואז הוא שאל אותי למה אני חייב להיות שונה.

מה שהייתי צריך להגיד לו הוא שאני עושה מה שנוח לי ולא מה שכולם עושים. אני מוצא מה שעובד בשבילי ואני דובק בו. ואם כבר מדברים על זה, בעלי ה-iPhone הם אלו ששונים, מר ‘רק 16 אחוז ממשתמשי הסלולרי בעולם’!

סתם כי רצינו לבדוק את זה וכי רציתי בעצמי לבדוק כמה מסובך יהיה לכתוב דבר כזה ב-Prolog (ממש לא מסובך, בדיוק כמו שחשבתי), אז כתבתי פרדיקט שמבצע את החישוב הזה ב-Prolog.

הנה הקובץ. וצריך מפרש Prolog בשביל להריץ אותו.

אני מאוד אוהב את ה-Hacker Culture. אחד הסרטים האהובים עליי הוא Hackers, אחד המשחקים האהובים עליי הוא Hacker ואחד ממשחקי התפקידים האהובים עלי הוא Shadowrun (עם Uplink – Hacker Elite פחות הסתדרתי).

אבל אני הרבה יותר בקטע של כובע לבן. אתם יודעים, לפרוץ לתאגידים מרושעים כדי לחשוף שחיתויות או להפיל סוכנויות ממשלתיות רעות שעושות מה שבא להן ורק פוגעות בציבור.

בגלל זה, מה שקורה עכשיו עם LulzSec קצת מפחיד אותי. Wikileaks חושפים טעויות שאנשים מנסים להסתיר ולשטח את פני המשחק לטובת כולם. Anonymous לפעמים עושים דברים לא יפים אבל הם בעיקר פועלים לטובת שיוויון חברתי ואינטרנטי. אין לי מושג מה המניפסטו של LulzSec אבל לאחרונה זה נראה כי הם מכים בלי אבחנה בכל דבר שזז ובהרבה חברות משחקים.

להעיק על Blizzard? להפיל אתרים של Sony? לשתק את השרתים של EVE Online ושל Escapist Magazine?! למה?! מה הם עשו לכם?!

ומה שהכי מטריד? הם עושים את זה שוב ושוב והם מצליחים. קצת מטריד אותי אם הטרנד הזה ימשיך. מה אם LulzSec יהפכו לכוח מחשוב כמעט בלתי ניתן לעצירה? מה אם הם יהפכו להיות הענק האיסלאמי של האינטרנט, גוף כל כך חזק שכולם יפחדו להפוך למטרות שלו? המחשבה הזאת קצת מטרידה אותי.

“להיכשל מוקדם ולהיכשל מהר” היא מתודולוגיה מעניינת. היא כנראה נשמעת מוזר ואולי אפילו אנטי-יצרנית למי שלא מבין מה זה אומר: מה זאת אומרת להיכשל? אבל אני רוצה להצליח!
ופה אני אצטט את אדיסון. כי אולי אני לא כל כך מחבב אותו כבן אדם אבל הוא אמר כמה דברים חכמים. למשל: “אני לא יכול להגיד שנכשלתי. מצאתי עשרת אלפים דרכים בהן זה לא עובד.”
כי בדרך כלל יש עשרת אלפים דרכים בהן זה לא עובד על כל דרך או שתיים בהן זה כן עובד.

אני כותב על זה כי לאחרונה חשבתי על כך שהרבה אנשים, כולל אותי, מפחדים מכישלון מספיק כדי בכלל לא לנסות אותו כאשר אם רק ינסו אז הם אולי יצליחו. ואם יכשלו אז לא נורא, לומדים ומנסים שוב אחרת ויותר טוב.
הרי, אף אחד לא עושה כל דבר מאה אחוז בפעם הראשונה. תמיד יהיו מהמורות וכשלונות מאשר הצלחות מזהירות. וכמו שאמר אלברט לברוס בבאטמן מתחיל: “למה אנחנו נופלים? בשביל ללמוד לקום על הרגליים שוב.”

וזה בדיוק הרעיון מאחורי Fail Early, Fail Fast: אתה הולך להיכשל. אתה הולך להיכשל הרבה… קבל תיקון, אתה הולך להיכשל הרבה מאוד לפני שבאמת תצליח ותשלוט בנושא. אז כל עוד אתה נכשל, תכשל הכי מוקדם שאתה יכול, כדי שיהיה לך זמן להשתפר ולעסוק בנושא אחרי שלמדת, ותכשל מהר, כדי שתוכל לחזור מהר לניסיון הבא ולהגיע יותר מהר להצלחה.

ואני חושב שאת כל זה היו צריכים להגיד לי הרבה יותר מוקדם. את הדבר הכי קרוב לזה שאני זוכר שמעתי מאבא שלי, מעט זמן לפני הגיוס, כשהוא אמר לי שאם המדריך שואל את הפלוגה מי יכול לירות במאג אז להגיד שכן, גם אם אתה לא בטוח.
חשבתי על כל הנושא הזה כי נראה לי שבהרבה דברים שאני רוצה לעסוק בהם עכשיו, אני מאוד מאחר כי התחלתי בהם מאוחר בגלל הפחד. ולמען האמת, אני עדיין עושה את זה. עכשיו בעיקר בגלל לחץ זמן אבל עדיין. אני לא מתנדב יותר לאגודה, למרות שאני רוצה, כי אני רשימת הכישורים הנדרשים או דרישות הזמן מפחידה אותי. ואני לא מתנדב להיות סגל בכנסים או לקחת תפקיד בכיר כלשהו כי מהנסיון הקיים שלי בלארגן דברים, אני חושש שאני אדפוק את הכל. אני כרגע רק מתכנת צעיר וחדש מסיבה שאני אפילו לא יכול לחשוב עליה ואני מעולם לא הנחיתי מערכת משחק תפקידים (למרות שאני משחק כבר לפחות 14 שנים) כי פחדתי מהעול הנדרש.

אני מקווה שאני אוכל לתקן את זה בעתיד. ופה אני פותח קטגוריה חדשה באתר שאקרא לה Life Lessons: כל הדברים שאני חושב עליהם שאני חושב שהם נסיון או ידע שכדאי ללמוד ממנו לחיים טובים יותר. גם אם אני לא הספקתי ללמוד את זה. אז אני הולך גם אחורה עכשיו, לסמן את כל הרשומות הקיימות.

I chose to compare these two phones because they are both leading smartphones in the world today. The iPhone has maneuvered itself into the world stage by being an Apple niche product with great design and an avid following, and is now one of the most talked about devices on the planet. The Droid 2, and specifically, the Droid 2 Global, is a QWERTY slider phone, with a full physical keyboard, is loaded with the open Android operating system and powered by a 1.2GHz CPU, making it one of the most powerful and most useful phones today.
On the surface, they are both quite the same: They both feature a very high resolution display, a high res camera, lots of RAM, good battery and are lightweight.
However, there are differences that sometimes make the world of difference. The more subtle ones are the screen, the processor, dimensions, and the talk time.
Although the Droid 2 G’s screen is slightly bigger, a 3.7″ vs the iPhone’s 3.5″, the iPhone presents a crisper image with a slightly higher resolution screen, 329 points per inch vs the Droid’s 264 PPI. The Droid is the first to feature a 1.2GHz processor while the iPhone still uses a 1GHz CPU. Both of their dimensions are roughly the same except for thinness: the iPhone is 9mm thin and the Droid is 14mm. But, considering the Droid features a full keyboard, this is hardly surprising. And while both phones provide several hours of talk time, the Droid 2G offers 8.3 hours and the iPhone only 7.
The bigger differences between the phones are storage capacity, application access, video capture capability, weight
The iPhone comes with 32Gb of internal storage space while the Droid only has 7GB, but the Droid also has a MicroSD card slot which allows for up to (according to current standards) 32 more gigabytes of storage. As far as applications are concerned, although the iPhone has access to the bigger Apple Store, the Android Market is less restricted and thus offers more variety and less censorship. In the case of video capture you do have to hand it to the iPhone for capturing 720p video while the Droid can only do DVD quality. And the iPhone also takes the cake for weight, being almost 30 grams lighter. Yet again, this is probably a consequence of the full keyboard and not unexpected.
So overall, the iPhone, with almost no standard ports, no memory extension, no Flash support and a price tag in the near 600 EUR, pales compared to the open and supportive Droid which has some minor flaws.

Brought to you from the Communication in English class.

אני רוצה לקחת את הזמן ולהמליץ על עוד שתי תוכניות נהדרות, לדעתי, של RadioLab. אחת בשל מגניבותה והרעיון המטורף שמאחוריה והשנייה כי הרעיון שהיא מציגה מעניין וצריך לדעתי לעניין כל אחד.

הראשונה, War of the Worlds, מדברת, כמובן, על התוכנית המפורסמת של אורסון וולס המבוססת על ספרו המפורסם של ה.ג’. וולס. והייתי רוצה לכתוב פה משהו מגניב עליה אבל זה כנראה יהרוס את האפקט של התוכנית ואני לא רוצה לעשות את זה. התוכנית מנסה להעביר את איך המופע הזה נתפס בזמנו, איך הוא השפיע על אנשים ומה הוא גרם להם לחשוב, לראות ולעשות. זאת תוכנית של שעה אבל יכולה לספק לכם חומר לשיחה לחודש הבא. מומלץ.

השנייה, The Obama Effect, Prehaps, מדברת על פיסת סטטיסטיקה מעניינת שנקראת Stereotype Threat ועל הקשר המעניין בין בחירת ברק אובאמה לנשיא ארצות הברית ובין עלייה בתוצאות המבחנים של אנשים אפריקאים-אמריקאים. זאת תוכנית של רבע שעה בערך וגם מאוד מעניינת בגלל ההשלכות של הרעיון.

קראתי רשומה ב’חורים ברשת’ על ה-iPad2 שגם מנתחת קצת את מה שאפל עושים עם המוצרים שלהם.

אני נאלץ להסכים לחלוטין שמה שאפל עושים, וזה גם מה שהרבה אנשים חשבו כשרק יצא ה-iPad הראשון, הוא למנוע רכיבים ואפשרויות שקיימות במכשירים בזמן הפיתוח רק כדי להוסיף אותם למכשיר ההמשך ולדרוש עבורו עוד כסף. אני נאלץ גם להסכים שאפל יודעת טוב מאוד איך לשווק אבל במקרה הזה אני חייב להשוות אותם לחברות היותר מרשעות שבונות משחקים לשוק החברתי. מדובר בחברות שכביכול מוצאות פרצות במרקם הפסיכולוגי של הלקוחות שלהם, של הציבור בכלל, ומנצלות את זה לטובת עצמם. במקום לתת ללקוח את החווייה הכי טובה שהן יכולות, הן מנצלות את תבניות ההתנהגות הצפויות בשביל להרוויח יותר כסף או לבנות מעריצים שזה פחות או יותר אותו הדבר.

דיברתי על זה עם ידיד שלי שמחזיק iPad וביחד הגענו למסקנה הידידותית שאנשים שמחזיקים אנדרואיד (ואני מרחיב את זה למחשב באופן כללי) הם אנשים שרוצים את האפשרות להגדיר כל דבר ולשנות מה שהם רוצים ואנשים שמחזיקים מוצרים של אפל (ואני ארחיב את זה לקונסולות) הם אנשים שרוצים בכוונה למנוע מעצמם את ה’סיבוך’ הזה. מה שהוא אמר זה שהוא קנה iPad כי הוא רוצה מכשיר שפשוט יעשה. הוא בכוונה רצה למנוע מעצמו את היכולת איך שהוא לפגוע במכשיר הנייד שלו. ובשביל זה הוא היה מוכן, בידיעה מראש, לוותר על כמה דברים כמו חיבוריות סלולרית או שוק פתוח.

אני לא חושב שאנשים שבוחרים באפל הם אנשים טיפשים ואני לא חושב שזה שאני רוצה אנדרואיד ומכשירים פתוחים שנותנים לי לשחק עם כל אפשרות עושה אותי חכם יותר מאחרים. אבל אני כן חושב שמי שבוחר אפל כן בוחר להגביל את עצמו וכן בוחר להיות סוג של מוגבל מבחירה. יהיו סיבותיו באשר הן, לגיטימיות או לא. אני עדיין חושב שאפל מנצלת את הרגשת ה-”Ooh Shiny!” של הלקוחות כדי למכור להם מוצרים פחות טובים ביותר כסף.

ואתם יכולים גם לעיין (גם אני לא ממש קראתי את הכל) ברשומה הזאת על מכירת מקים ולהקשיב לבן אדם הזה שמתלונן, בצדק לטעמי, על מחירים של מחשבים של אפל היום שעולים פי 2 ממחשבים מקבילים ונותנים לרוב ביצועים פחות טובים. והוא גם מדגים למה זה מצב דפוק כאשר הוא בונה מחשב שהוא פלטפורמת משחקים כמעט הכי טובה שצריך היום ב-983$ בלבד כולל הכל.

בקיצור, אני חושב שהסיבה העיקרית שאני לא מחבב אפל ואני חושב שלא צריך לחבב את אפל באופן כללי היא כי הם מעליבים את האינטליגנציה שלנו שוב ושוב. אולי אנחנו לא טיפשים, אולי גם כל מי שקונה מוצרים של אפל בכלל לא טיפש. אבל זה לא אומר שאפל לא מזלזלים לנו באינטליגנציה. ואולי יש אנשים שלא שמים לב לזה אבל האנשים שאני מכיר מבינים את זה ומוכנים לקבל את זה. אולי בשביל הנוחות והקלות, אולי בכוונה בשביל להגביל את עצמם, אולי רק בשביל להיות מגניב כאשר אפל מגדירים מה זה מגניב.

אבל אני לא מוכן לקבל את זה. אחד העקרונות שלי, שאולי לפעמים פועל נגדי אבל זה אחד שאני לא מוכן לוותר עליו, הוא שאני מתחיל מלהתייחס לכל אחד כאילו הוא חכם כמוני אם לא יותר. אני מתחיל מלכבד את האינטלגנציה של מי שעומד מולי ואני מתקן את הציפיות בהתאם למה שמשתנה. אני גם רוצה שהדברים שאני מתעסק איתם יכבדו את האינטלגנציה שלי בין אם אלו המכשירים בהם אני משתמש ובין אם אלו הספרים שאני קורא. ואין לי בעיה לראות סרט מטופש או לצפות בסדרה מפגרת מדי פעם כי לפעמים זה מה שאני רוצה. אבל זה לא יחס שאני מוכן לסבול על בסיס יומי.

סיימתי היום את הטיוטה הראשונה של התוכנה שאני כותב. לא רק שסיימתי לתקן את כל הבאגים שמצאתי בה, הוספתי עוד כמה פונקציות נוספות ועד כמה שהצלחתי לראות, הן עובדות.

אני, סך הכל, מאוד מרוצה ממה שיצא לי, בהתחשב בעובדה שזאת התוכנה הגרפית הראשונה שאני כותב.

אני משתמש ב-Qt IDE ובינתיים אני מאוד מתלהב ממה שהיא מסוגלת לעשות.

מצד שני, אני כן קצת דואג שאולי היא עושה בשבילי יותר מדי…