יומן המסע של ראת’אריאל – יום 53

לאחר לילה מרענן, קמנו בבוקר לסדר את הציוד שקיבלנו מהשלל של הקרב ולתכנן את מעשינו ליום הקרוב. הסיכום היה שצריך להגיע אל המקום בו ראינו את העגלה של שני המכשפים לבית ארמסבורג. מי יודע עם השולחן הגדול שרצינו עדיין נמצא שם אבל זה היה קצה החוט הכי טוב שלנו. תכננו את הכניסה.

הרצון היה לטלפרט פנימה בלתי נראים ואז להסתנן אל המחנה ולנסות למצוא את המתקן לפני שאנחנו מתגלים ואז לקפוץ חזרה. הצלחנו להגיע אל המוסך של העגלות אבל השתמשו בו בשביל להעמיס קמח ותבואה באותו הזמן אז היינו צריכים להתחמק מאנשים ושלדים משוטטים בלי להיראות או להישמע. זה לא כל כך עבד לנו כי שני בני האדם, לפחות, זקנים ככל שהיו, שמו לב אלינו ורצו להזעיק עזרה. הצלחתי לתפוס את אחד מהם בזמן שאחד הקוסמים הרדים את השנייה. אבל בכך התגליתי וכל השלדים זינקו עליי. בזמן הזה גם חיל מצב הגיע אל הפתח של המחסן והצליח לשמוע את אוטו, תוקע אותנו במקום.

ניסיתי להתחבא מתחת לאחת העגלות. אבל כנראה שכבר היה מאוחר מדי. הדלת האחורית נפרצה, מעיפה את השלד שנסגר מאחוריה אחורה, כנראה אוטו. ואז האנשים שבחוץ ניסו להיכנס פנימה ונתקעו בקיר בלתי נראה, כנראה בגלל פרנץ. בעוד השאר הלכו אל אחורי המוסך, אני חשבתי לנסות להתחזות לאחת העובדות פה ולהסיח את דעתם אבל לפרנץ היה רעיון אחר. הוא לחש באוזננו שכדאי להעמיד פנים כי באנו לנקום גניבת חפץ קסום מאיזה שהוא כפר אקראי. סמכתי עליו בעבר ובטוח שיש לו יותר נסיון בתכנון ממני אז ניסיתי לעשות זאת כפי יכולתי.

יצאתי ממתחת לעגלה וסיפרתי למפקד של החיילים שלקחו מאיתנו גביע ועקבנו אחריו לפה. זה לא הרתיע אותם יותר מדי והם הביאו איל ניגוח לנסות להפיל את הקיר של פרנץ. אז הורדתי את האשליה ונתתי להם לראות אותי כפי שאני באמת והצעתי להם, בעדינות, לברוח מאיתנו. כי אין להם באמת סיכוי. אבל הם לא רצו לוותר. אז הלכתי גם אני אל אחורי המוסך והמחסן שמאחוריו.

מהמחסן, התברר לי כי כולם מצאו איזו שהיא דלת סודית אל משרד של מישהו. כשנכנסתי פנימה, לא ראיתי דבר חוץ מאותו אדם והחתול של מרתה. התברר כי אוטו וג’נסי רצו קדימה והצליחו למשוך לקרב את כל המצודה המרכזית של המחנה, הקשתים והשדים שלהם בזמן שפרנץ נשאר בחדר לאסוף את כל המסמכים האפשריים ומרתה נשארה לתחקר את האיש לגבי לאן נעלם השולחן שרצינו. לאחר שעזרתי לה קצת לחקור אותו, גילינו כי הבן אדם איתו באמת צריך לדבר הוא הויסגראף וון ארמסברג, אחד המכשפים שראינו בכפר, והוא נמצא במעוז, המגדל עם הקשתים והשדים.

בדרך החוצה, נתקלנו בשדים, אותם זימן הויסגראף, ובשאר חיל המצב ואחרי שלחמנו את דרכנו החוצה מהבניין, אני טילפרטתי אל תוך המגדל, מאיפה שראיתי קליעי קסם נורים. הופעתי מול הויסגראף ואיימתי כי הוא יחטוף אישית ממני אלא אם כן יגיד לנו איפה נמצא החפץ שחיפשנו. הוא אמר כי הוא נמצא על שיירה בדרך לא-טור. ואז הוא הרים קיר אש מולי ונעלם. אז אני טילפרטתי החוצה ואמרתי שיש לי את המידע שאנחנו צריכים. משום מה, לא כולם התחילו לנוע לכיווני ושנצא מפה כמה שיותר מהר. ואוטו הספיק להתגושש עוד עם שדים עד שהם עילפו אותו.

בסוף כן הצלחנו כולנו לצאת מהמוצב, פרנץ גורר אחריו אוטו מעולף, והספקתי להסביר מה בדיוק הויסגראף אמר. מרתה הספיקה להטיף לי קצת על חלוקת מידע בזמן לחץ, שאני מסוגלת להבין מאיפה היא מגיעה, ועל איך לחקור אדם, שאם זה אני פחות מסכימה. זאת לא אשמתי שהיא הייתה לא ברורה. היא אחר כך גם רצתה להיכנס חזרה למוצב לשאול את האפסנאי עוד כמה שאלות אבל ירו עליה ברקים בפנים אז היא ברחה חזרה החוצה וטילפרטנו לא-טור.


Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 52, חלק 2, המשך

חזרה במחנה של העוצרת מורנה, התיישבתי מול ג’נסי וביקשתי ממנה שתחשוב על מי ששלח אותה, שתיזכר בכל מה שהביא אותה עד לפה בזמן שאני הזרמתי את הזיכרון שלה אליי. אמרתי למרתה שמה שהיא אמרה מסתדר עם מה שראיתי אבל מרתה רצתה גם לשים אותה באזור אמת, לחקור אותה קצת יותר לעומק.

התברר לנו שהיא נשלחה לפה בידי נבואה ובידי דרקון מיבשת דרומית רחוקה ושהיא פה כדי לעצור את מביאת החורבן. אנחנו עדיין לא לגמרי בטוחים מה זה אומר אבל אם היא עוזרת לנו לנקום בטופר ולחסל את הלקח, אני לא אגיד לא לעוד קצת עזרה.

להאדון אריק הוחזר לאימו גם עצרנו לשאול את גופת הגנומית שלקחה אותו כמה שאלות. כנראה שהטופר חשב שלחטוף את בנה של הגבירה יעזור להם להוציא אותה מהמשוואה. הצלחנו למנוע את זה, כמובן. ולפי דעתי, זאת מחמאה. זה אומר כי הגבירה מסוכנת ומועילה מספיק בשביל שירצו לחסל אותה.

עזרנו לנקות את שדה הקרב, לאסוף ולרכז מה שהיה שמיש, לפי הנוהל. ביקשתי שימצאו לי שיקוי תעופה אחד לאחר שהשתמשתי בשלי והדבר שימושי כשכל שאר שותפי למשימה מסוגלים לעוף בכוחות עצמם. לבסוף כל הקצינים והבכירים נאספו בתוך המגדל של מורנה ומרתה פתחה להם את מעגל הפטריות שלה כדי שיוכלו לנוח במקום בטוח יותר. אני בחרתי לבלות את הלילה בחוץ, באוהל עם ג’נסי בזמן שאוטו ריחף לו בחוץ.


Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 52, חלק 2

ממה שאני זוכרת, התקדמתי במין מנהרה עם אור בקצה. אבל זאת לא הייתה בדיוק מנהרה. פשוט משהו התחזק בקצה לאט לאט כשהתקרבתי עד שיכולתי לראות שערים פתוחים ודרכם ערפל אפור מחניק ובתוכו דמויות עומדות ובוהות ברצפה. לא נראה שהן עושות משהו או הולכות לאן שהוא וכל המקום הדיף הרגשה של נכאות. ולא הספקתי לקלוט יותר מזה כאשר נשלפתי חזרה אל מישור החיים, רגע לפני שעברתי את השערים.

התעוררתי באמצע היער וכולם עמדו סביבי. הרגשתי הרבה יותר טוב, כאילו כרגע התעוררתי משינה טובה. עירנית אבל עם שרירים מעט תפוסים. אוטו פשוט ריחף שם, לייזה עמדה לא רחוק, מרתה נראתה יחסית מרוצה מעצמה ולפרנץ היה את המבט החיוור הזה שהיה לו אחרי שהוא הטיל לחש שהוא לא היה אמור וגם ידו דיממה. ואז משהו נצנץ מאחורי העצים.

 שאלתי את האחרים אם הם יודעים מה זה ולפני שהספקנו לתהות יותר מדי בנושא, התגלה לפנינו יצור עצום בשריון זהוב. התחלתי לקום, הגב עדיין כאב מהנפילה, ושמתי לב כי הצטרפה אלינו מישהי חדשה. לפני שהספקתי לשאול מי זאת, אותו יצור הכריז כי אנחנו עוברים על חוקי הסדר של הקיום וכי אני הייתי צריכה למות. ניסינו להסביר לו כי הטופר שרוצח עשרות ומאות אנשים מפר את הסדר ואנחנו, שמנסים לעצור אותו ולהשיג צדק על כל הנזק, מחזירים את הסדר על כנו. גם כשהתחיל לתקוף אותנו, ניסיתי להראות לו את הזיכרון של הכפר ההרוס, כשטיפסתי עליו כדי להתקרב, אבל החטאתי. לבסוף, עם כולם, כנראה שהיוונו אתגר גדול מדי והוא החליט להסתלק, דוהה לאט לאט עד שנעלם.

אמרתי תודה לפרנץ ומרתה שהחזירו אותי למצב מתפקד ואמרתי שלום לאישה החדשה שהצטרפה, אלינו, ג’נסי. היא אמרה כי היא נשלחה לעזור לנו על ידי דרקון מיבשת אחרת. זה נשמע קצת מוזר אז מרתה אמרה שאנחנו צריכים לחזור למחנה ואז נבדוק את הנושא בעזרת קסם.


Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by with no comments yet.

להתראות 2016

נכון, 2016 לא הייתה שנה מדהימה. היא הייתה דיי מחורבנת, סך הכל. רק תלכו לקרוא את זה. או, יותר טוב. אל תקראו את זה.

אבל היי, לא היה דבר או שפעת ספרדית למרות שאבולה קצת איים. לא הייתה התפוצצות הר געש קטסטרופית, למרות שילוסטון ועוד כמה הרים באיסלנד חשבו על זה. אבל כן קיבלנו את דראמפף, אז אני מניח שנראה.

ג’ון סקאלזי הוא בין האנשים שהחליט לכתוב על נקודות האור של השנה הזאת. גם לוויל וויטון היו כמה דברים דומים להגיד. ואז יש גם את רשימת ה-99 סיבות ש-2016 הייתה שנה טובה. אז החלטתי גם אני להסתכל רגע אחורה על השנה הזאת ולראות מה היה טוב בה.

(more…)


Posted in Art, Gaming, Geekdom, Less Interesting News, Life, Maayan, Me, Role-Playing, Work by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 52, המשך

העוצרת הלכה לנהל את סוף הקרב. הגבירה נכנסה למגדל שלה. אוטו הלך לעזור לסיים את הקרב. מרתה הלכה להרים את מי שנפל ויכול לקום. פרנץ הלך לחפש את אריק. אני נכנסתי למגדל לשאול את הגבירה אם היא צריכה עזרה. גם דיווחתי לה מה אנחנו יודעים הרגע על ה-Contrivance of Adjoining. היא ביקשה שקודם רק נמצא את אריק, הבן שלה.

יצאתי החוצה לעזור. מצאתי את איידן. חבל שהוא מת, באמת. הוא היה שימושי. הלכתי להוריד אנשים מניצבי קרח. הספקתי להוריד את המכשפה ובדיוק להסיר עוד מישהו כשפרנץ התחלף איתי. שכחתי שעדיין הייתה לי הטבעת שלו. לייזה אמרה לי שאני צריכה לתחקר את הגמדה שעמדה מולי. הגמדה אמרה שהיא ראתה גנום מטפס על הגדר סוחבת מישהו. היא חלקה איתי את הזיכרון שלה.

אמרתי לאוטו שיחפש והוא זיהה כיוון. עליתי לעמדה על החומה וזיהיתי נצנוץ. טילפרטתי קדימה 300 מטר והמשכתי לנוע דרך היער. הצלחתי להשיג אותה. זינקתי עליה בניסיון לתקל אותה ולקחת אותה לרצפה. היא ניסתה להתנגד אבל הצלחתי להוריד אותה ולרסן אותה. רק כשבאתי להוציא את האזיקים כדי לסיים איתה, הם נפלו לי לרצפת היער. היא הצליחה לשחרר יד והכניסה בי אגרוף שגרם לי להתעלף.

התעוררתי מרגישה כאילו אני נחנקת והקאתי שאריות של שיקוי ריפוי. כולם הופיעו מעליי. החתול של מרתה היה לידי. הוא התחכך בי, חלק מהקטע שלו, והרגשתי יותר טוב, חלק מהכאב העמום נעלם. מרתה ואוטו ולייזה נעלמו. פרנץ לקח אותי בטילפרוט קדימה. היינו יכולים לראות את הניצנוץ אבל לא את הגנום. מרתה החלה לטוס לאחור, אל מאיפה שהגענו, על המטאטא שלה ואני לקחתי עוד שיקוי ריפוי. הקרב עוד לא נגמר. מעליי, אוטו נראה כמתכונן לשגר משהו על מישהו.

מרתה צעקה ואז נדמה. אז ניצלתי את שיקוי התעופה שלי ועליתי אל מעל העצים. אוטו הצטרף. לו זה יותר קל. התחלנו לנוע לכיוון הצעקה ולחפש את הגנום מולנו ולמטה. הצלחתי לשים לב אליה אחרי שכבר שעברתי אותה.

אוטו ניסה לזרוק עליה כדור ברקים. היא קפצה עליו, הרביצה לו והוא התעלף. אני קפצתי עליה ונתתי לה אגרוף לטחול. וכשניסיתי להכות בה שוב, מתחתי שריר ולא הצלחתי להיכנס כמו שצריך. היא החזירה לי בתורה ואז איבדתי הכרה.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 52

על הבוקר, כן החלטנו לדבר עם הקצין. סביר שיש לו עוד מידע שעוד לא ידענו. אז ניסינו להוציא ממנו מה שיכולנו לגבי העצם ומה רוצים ממנו. הוא לא ידע על הדבר יותר מאשר שזה חשוב, רב עוצמה, בגודל של שולחן וכבד. הוא ידע לאן רצו לקחת אותו, מקום שנקרא Loom Keep, אז אולי נוכל לדבר שם עם מישהו.

אז מרתה ניסתה למצוא את הזוג עם הקליקאנגים בעזרת כוחות הראייה הרחוקה שלה. היא הצליחה מצאה את העגלה ואת אחד הקליקאנגים. העגלה הייתה במוסך עם עגלות טופר ועגלון אחד. הקליקאנגים היו במין מחסן ליצורים כאלו והם ראו את החיישן הקסום.

ואז התחיל דיון ארוך לגבי מה עושים עכשיו. אני ואוטו חשבנו שהדרך הכי טובה היא לטלפרט לשם ולהתגנב בשקט, לראות מה אפשר לראות ומקסימום לברוח אם המצב מדרדר. מרתה לא הסכימה כי היא חשבה שזה מסוכן מדי. פרנץ דאג שאולי יגלו אותנו ואם נצטרך לברוח אז החזרה לשם תהיה יותר מסובכת. אבל לפני שהחלטנו ולפני ששאלנו את הגבירה מה דעתה, קיבלנו הודעה לבוא להגן עליה.

עשינו הכנות קצרות לקרב וטילפרטנו. הגענו מחוץ למחנה. השער היה סגור מבחוץ. אוטו עף למעלה. ראיתי אותו יורה חשמל למטה אל מאחורי השער. פרנץ ולייזה גם התרוממו לאוויר. פרנץ ניסה להרביץ לבחור שהיה מאחורי השער אבל החטיא. הבחור גם עף והמגן שלו נשך את אוטו. מרתה הפכה להיות בלתי נראית ושמעתי אותה גם עפה מעלה. החתול שלה עף שמאלה. אני ניסיתי לצעוד דרך השער אבל לא הצלחתי לעבור. משהו עצר אותי והשאיר אותי בחוץ. אז ניסיתי לטפס על השער. בדריכה וקפיצה, הצלחתי להגיע עד העץ שחסם אותו.

אוטו שרף את הבחור שלידו. פרנץ הטיל לחש קדימה. קפצתי על השער, זרקתי את עצמי קדימה, נחתתי, התגלגלתי לעמדת זינוק. ראיתי את הגבירה זוחלת משמאלי, החתול של מרתה לידה, את המכשפה מימין, משופדת על ניצב קרח והגרף לפניי, עומד לפני מגדל מתכת ונלחם בשלושה אל מתים. אז רצתי קדימה והכיתי באחוריו של אחד מהם.

אוטו עף קדימה וזרק סופת ברקים על מישהי משמאלי. פרנץ ניטרל זומבים מימין ומשמאל. ואז ראיתי את הרוח שתפסה את סאבאג’אג יוצאת מצד הבניין. הגבירה קמה והציעה איך לאגף את התוקפים. הגרף התכונן וכשאני הגעתי מצידו השני של ההוא עם החנית הרבצנו לו בבת אחת, חותכים אותו לחלוטין. המשכתי בלזרוק שוריקנים על שני השותפים שלו. אחד מהם נפל והשני עוד לא והתחיל לברוח. אז התרכזתי והזרמתי אנרגיה אל שריון סביבי.

אוטו פוצץ אל מת אחד. פרנץ ניסה להתמודד עם הרוח. הרוח לא הורשמה, עפה אל הגבירה ונכנסה אליה. הגרף התרומם ברוח מחודשת, שלף מטה וירה חצי כוח על ההוא שברח. אבל הוא המשיך לברוח. אני רצתי אל הגבירה, תפסתי לה את היד ומשכתי עד שננעלה. ידעתי שהרוח בפנים ושהפעם אני לא מתכוונת לתת למישהו למות בגלל. מי שאוטו נלחם בה קודם הגיעה מאחוריי ונגעה בי וזה כאב.

אוטו פצפץ את האל מת שברח ושבר איתו את השער. לייזה הטילה משהו על הגבירה. פרנץ זרק חץ מורעל על מי שעמדה מאחוריי ונראה שזה עבד. הגבירה התחילה לרחף מעל הרצפה, מושכת אותי איתה למעלה. מרתה הגדילה אותי והצלחתי למשוך את הגבירה לרצפה. הגרף בא לרחף לידינו והציע שנחזיק את הגבירה עד שזה יעבור לה. אני תפסתי, ריתקתי ואזקתי אותה. המכשפה זרקה כדור אש לכיווננו. לא הייתי צריך להחזיק את הגבירה יותר אז הצלחתי להתחמק אבל הגבירה והגרף לא כל כך.

אוטו ניסה לחשמל אותה אבל לא הצליח. לייזה רצה אל פרנץ, לקחה שיקוי ורצה אלינו. מרתה ארזה אותה בקרח, מופיעה על המטאטא שלה לידינו. הדלת למגדל המתכת נפתחה ומישהי שלא הכרתי יצאה החוצה, לבושה כמו קארנאת’ית מפוארת משושלת ארווינר. לא פגשתי בה בעצמי אבל לפי התיאורים וההכרה על הפנים מסביבי, זאת מורנה העוצרת. היא הסתובבה והלכה לטפל באל מתים שפרנץ השאיר. אני והגרף השקינו את הגבירה בשיקוי אבל לא נראה שזה עזר לה לחזור לעצמה.

הרוח יצאה מהגבירה ונכנסה לאדמה לידה. בזמן שהגרף ניסה להכות בה, אני לקחתי את הגבירה והרחקתי אותה מהרוח. לא רציתי עוד מקרה סאבאג’אג. משכתי אותה משם לכיוון העוצרת. הנחתי שלידה כנראה נהיה בטוחים יותר.

אוטו ריסק את הרוח ופרנץ הימם אותה. ואז פוצצנו אותה.

Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 51

הצלחנו לגרום לחייל של הטופר לדבר. הוא אמר שחיפשו משהו שנקרא Contrivance of Adjoining. זה נשמע כמו איזה שהוא מתקן עתיק שאולי איזה שהוא אל הכין מזמן. הוא סיפר לנו שהם הלכו להיכל הכפר לבצע איזה שהוא טקס. אז הלכנו לשם.

ההיכל עצמו היה מבנה לא גדול אבל דיי גבוה. הדלתות מקדימה היו סגורות. מכיוון שהדלת האחרונה שאני ניסיתי לפתוח מעט בפזיזות התפוצצה לי בפרצוף הצעתי שאולי נפתח אותה מרחוק. לקוסמים יש כל מיני דרכים לעשות את זה. אז מרתה יצרה מין כוח בלתי נראה שפתח בשבילנו את הדלת. היא לא התפוצצה או משהו בסגנון אבל מה שבפנים לא היה פחות נורא.

בפנים היה מרחץ דמים מחליא. זה נראה כאילו לקחו את כל התושבים של הכפר ומסמרו אותם לקירות, לרצפה ולתקרה באיזה שהוא טקס נוראי. נכנסתי פנימה בזהירות. לא הבנתי איך הצליחו להביא גופות לתקרה בשביל זה אבל, בפנים, לא יכולתי שלא לחשוב על הכפר שאני איבדתי. הריח בפנים היה נוראי וכמעט גרם לי להקיא אבל הצלחתי להחזיק את זה. פרנץ לא כל כך. אוטו נכנס בריחוף פנימה בזמן שאני ניסיתי להגיע לקצה השני לבחון את מעמד הדיבור שנפל ואולי למצוא רמזים למה שקרה כאן. אבל ברגע שעברנו כמחצית מהחלל, משהו שנראה כמו ערימה של גופות מודבקות ביחד צנח מהתקרה.

היא התקרבה אלינו וכל הגופות צרחו בבת אחת. זה הרגיש כמו משהו מהדהד בתור הצלעות אבל לא נתנו לזה לעצור אותנו. אחרי כמה מכות, הצלחנו להפיל את הדבר הזה. אבל פרנץ הרגיש רע והיה צריך לצאת החוצה במהלך הקרב. בסוף, לא היה פה שום דבר חוץ מסימנים לטקס נוראי ומטריד. אז היינו צריכים להחליט על מה עושים עכשיו. היו כל מיני רעיונות אבל בסוף החלטנו לפגוש את הצופים שוב ולבדוק אם הם ראו משהו שאנחנו פספסנו. בזמן שאני ומרתה הלכנו לברר, אוטו ופרנץ אמרו שהם ינסו למצוא דרך שנוכל, אולי, גם לדבר עם הקצין.

נפגשנו בחורשה שוב. מרתה הביאה את הצופה ואת הבן שלה ואני חיברתי את הזכרונות שלו, שלי ושל מרתה. שאלנו אותו מה הוא ראה והוא נזכר בשבילנו בזוג מטילי לחשים שחזר עם העוגים מרובי הזרועות ונלחם בדיבים עד שלא היו יותר. הם באו עם עגלה ונעלמו בתוך הכפר. מה שמסתדר עם מה שאנחנו יודעים על הליכת צללים. אולי הם מצאו את הדבר הזה, את החפץ שחיפשנו.

כשחזרנו, פרנץ ואוטו כבר הצליחו להרכיב לסת לקצין, בתקווה שיוכל לענות על שאלות. אמרנו להם שאולי זה כבר מיותר כי גילינו הרבה ממה שלא ידענו. מרתה הקימה אחו קסום שוב ונחנו ללילה תחת השפעת הלחש של פרנץ. אוטו ריחף בחוץ ותצפת על הכפר, שלא נפספס משהו שוב, בזמן שפרנץ לימד אותי ואת מרתה דרקונית.

בבוקר דיווחנו התקדמות לגבירה. היא ביקשה שנגלה מה זה הדבר הזה, מה זה ה-Conflux of Adjoining.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 50-51

ג’זאן התקיפה קודם למרות שמרתה רוצה לדבר. מרתה ניסתה לשכנע אותה שדווקא הכל יהיה בסדר. זה לא עבד כל כך טוב אז כן נלחמנו בה. אני שונאת להילחם ברוחות. אגרופים עוברים דרכן וכשהן נוגעות בך, זה קר ומגעיל ומרגיש כאילו הרצון שלך לחיות נשאב החוצה. והיא כל הזמן ניסתה לפגוע במרתה. היא כמעט הרגה את מרתה אבל אני ואוטו חיפינו על היציאה של כולם מהחורש. ההנחה הייתה כי כמו שמרתה יכולה למנוע ממישהו להיכנס, היא גם תוכל למנוע ממישהו לצאת. היינו צריכים לסגור אותה בפנים. אבל בכמה שניות שהיו לנו בחוץ, מרתה אמרה לנו להילחם בה כדי לשחרר את נשמתה.

לא היה לי זמן להתווכח איתה על כך שזה סתם מסוכן ואפשר להיפטר ממנה עכשיו כי ג’זאן יצאה החוצה וישר הלכה לכיוונה של מרתה. כל זה קרה כל כך מהר. לא הצלחנו לעצור אותה. היא הרביצה למרתה עם יד ערטילאית אבל המכשפה נשארה לעמוד. מרתה ניסתה להטיל אליה לחש אבל זה לא הצליח. אוטו ניסה להטיל עליה מטח אוויר אבל החטיא. פרנץ זרק עליה איזה שהוא חץ מוזר והחטיא. אז אני זינקתי עליה והיא ניסתה להרביץ לי אבל התפוגגה תוך כדי. חזרנו חזרה אל מעגל הפטריות. נשכבתי על הרצפה מרוב מעייפות.

התחיל דיון על מה לעשות עם שאריות של חברים מתים. פרנץ אמר שצריך לטפל בזה מהר. מרתה אמרה שלא היה לה זמן. ואז התווכחנו על כך שמרתה הלכה לדבר עם מלבונאר על מה שגילינו על נקודת המפגש עם מאבאר. עיקר הבעיה של פרנץ הייתה שמרתה הלכה לדבר על נושאים רגישים לקבוצה שלנו עם גורמים חיצוניים בלי לדבר איתנו קודם. אני מסוגלת להבין את זה.

לפני שהלכנו לישון, ביקשתי מאוטו שיקריא לי את הקומיקס שיש לו בנומית. וכמו שחשבתי, כמו שקרה גם עם המתרגם בספריה. הבנתי כל דבר שאמר.

51

החלטנו לטלפרט לגבירה לשיחה פנים אל פנים. אני ואוטו, בתור המהירים בחבורה, הלכנו להעביר את ההודעה. המחנה היה נטוש. רק צוות שלדי שמר עליו. השומרים שנותרו אמרו לנו שהגבירה הנהיגה את רוב החיילים לארגן מארב לקבוצה של Zangwolves. חיכינו להם ואחר הצהריים ראינו את השיירה החוזרת. החיילים שחזרו הודיעו כי הגבירה והמכשפה לקחו אסירים למקום חקירה סודי. חזרנו חזרה למחנה שלנו להודיע לפרנץ ומרתה מה גילינו. פרנץ שלח מסר למכשפה לבקש מקום מפגש והיא חזרה אלינו עם תיאור המקום שהספיק למרתה כי היא מכירה יותר את האזור.

מרתה, אוטו ואני יצאנו למפגש. כשהגענו, מרתה הלכה לדבר עם הגבירה בפרטיות. קצת לא נחמד, לדעתי. אבל היא כן שמה את התנאי שלא נספר את זה לאף אחד והעדפתי להגיד לה את האמת ישר לפרצוף. היא ביקשה ממני להביא לה משהו מהאפסנאות במחנה. אספתי את פרנץ על הדרך שעדיין הכין לחשים. טילפרטנו לא’טור, שם טיפלנו בשאריות ההשפעה של הרוח. זה היה הרבה יותר יקר משחשבתי. חזרנו אל המקום הקודם מחוץ להילדנברג והתכוננו לקרב חוזר עם הדיבים.

יצאנו ובאנו לכפר. הוא היה מאוד ריק. בלי דיבים. עלתה ההצעה לדבר עם מתים. אכן אפשרות. אז ניגשתי למשימה למצוא מישהו שיהיה אפשר לדבר איתו. היה קשה למצוא לסתות. במהלך החיפושים מצאנו עקבות של עגלה אבל הן פשוט הופיעו ואז נעלמו, כאילו הגיע דרך ממד אחר ואז נעלמה לשם. כמו שקורה לנו כשמרתה מוליכה אותנו במישור הצללים.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 50

כשהתעוררנו בבוקר, מרתה ואוטו עוד לא חזרו. היא יכולה לשלוח הודעה קסומה אבל זה משהו חד יומי, נראה לי. אז הצעתי שנלך לבדוק עם הגבירה. אם מרתה יצרה קשר עם מישהו, אולי היא יצרה קשר איתה. אז הלכתי למחנה שלה לשאול. היא אמרה שלא, מרתה לא יצרה איתה קשר אבל היא תנסה ליצור קשר עם מרתה. אז היא קראה למכשפה שלה ונעזרה בה כדי ליצור קשר עם מרתה. כך גילינו כי החישוב היה לא נכון והמסע לא לוקח כמה שעות.

לאחר מכן, הגבירה לקחה אותי ואת פרנץ לשיחה והסבירה לנו שהיא באמת ציפתה לתכנון יותר טוב של המשימה הזאת והעובדה שמרתה לקחה כל כך הרבה זמן מעצבנת אותה. היא ביקשה מאיתנו להשתמש בסמכות שלה בפעם הבאה כדי לוודא שמשימות מתוכננות כמו שצריך. זאת אומרת, אם סיכויי ההצלחה נמוכים, לא לטלפרט. ואם יוצאים לדרך, לדעת מראש כמה זמן זה ייקח. הרי יש מפות.

אז חזרנו למחנה שלנו לחכות למרתה. היא הגיעה, נראית מעט חרוכה, משום מה, ואז טילפרטנו לחורשה לפגוש את הצופים. האחראית על הצופים, מרתה, סיפרה לנו שהיא והבנים שלה ראו את המתרחש וזה נראה כאילו הבניינים בכפר אכלו את החיילים שנכנסנו פנימה. ניגשתי אליה וניסיתי לשלוף ממנה את הזיכרון המדויק. זה היה דיי מחריד. היה לי קשה לראות אנשים נרצחים באכזריות בכפר, גם אם מדובר באנשי טופר. ניסיתי לא להראות זאת.

פתאום הופיע עורב כסוף בשמיים, התקרב אלינו ונחת על כתפה של מרתה. היא אמרה לנו כי הגיע דיווח עכשיו כי יש שני יצורים שנראים כמו עוגים עם שש זרועות שהולכים לכיוון הכפר ושבקרוב יגיעו אליו. בלי הרבה זמן לחשוב, החלטתי שכדאי להגיע לשם כדי לראות מה קורה בעינינו שלנו, אז רצתי לשם ונעמדתי בקצה טווח הראייה.

אבל זה כנראה היה מספיק בשביל למשוך את תשומת ליבם והם התחילו לנוע לכיווננו וכשאוטו הגיע, אחד מהם פשוט התחיל לרוץ מעלה לכיוונו על האוויר. אוטו ניסה לזרוק עליו משהו וזה לא כל כך הצליח. אני לא רציתי להתחיל קרב אבל הם באו להילחם איתנו. אז רציתי, אם כבר, להעסיק אותם קצת עד שפרנץ ומרתה ישיגו אותנו. אז ניסינו לשמור על מרחק. אבל היצורים שינו כיוון והתחילו לרוץ אל תוך הכפר. בהתחשב שמה שידענו שקרה שם, לא הבנתי למה שירצו לעשות זאת. אבל רדפנו אחריהם עד סף הכפר.

אני נעמדתי כמה עשרות מטרים מהבניין הראשון ופרנץ ומרתה הגיעו גם על גב סוסים. אוטו עף מאלינו. עמדנו שם וניסינו לראות מה אפשר להבין על מה שקרה שם בלי להיכנס פנימה. מבחוץ, הבניינים נראו בסדר, אבל הכפר היה נטוש ושידר אווירת נכאים נוראה.

ואז, משום מקום, כדור של רוח וברד הקיף את אוטו. הוא ראה את שני היצורים בכפר ולכן הפציץ אותם בכדורי האוויר שלו עד שהצליח למוטט את הבניין בהם התחבאו. שני יצורים, אחרים לחלוטין מאלו שנלחמנו בהם קודם, פרצו מהכפר. אחד היה יצור מרובה ידיים מוכפל מספר פעמים והשני היה מין אישה עם ראש נמר. מרובה הידיים הכה באוטו עם חרב עצומה והנמרה זינקה על צווארו של פרנץ שעמד קרוב מדי.

ניסינו לצאת משם אבל הם רדפו אחרינו. הנמרה הייתה מסוגלת לנוע כמוני וגם כשאני, פרנץ ולייזה ניסינו לזנק למרחק, היא עקבה אחרינו. ניסיתי ללפות אותה כדי לאפשר לפרנץ ולייזה לברוח בזמן שמרתה יירטה את אוטו שנפל מעוצמת המכה. אחרי קצת מאמץ הספקנו לתפוס מרחק מהכפר ואז השניים, שעד אותו הזמן ניסו לשכנע אותנו להיכנס לכפר ולשעשע אותם, פשוט נעלמו.

התיישבנו לחשוב על מה שקרה כרגע. מרתה ופרנץ, אלו שידעו משהו על יצורים כאלו, חיטטו בזכרונם. הם שדים ממאבאר, מישור לא נעים במיוחד שמשרה רוע, אפלה ושליליות. יכול להיות שהם זומנו או עברו דרך אזור חפיפה.

ניסינו לחשוב על מה אפשר לעשות. תוך כדי כן נכנסנו אל ההיסטוריה של מרתה. מכיוון שחשדנו שאולי הכנסייה או הלהבה הכסופה קשורה לנושא, מרתה הסבירה את הקשר שלה למלבונאר, לא’טור, מה היא ידעה על מאבאר ומה עבר עליה שבסוף יוביל אותה לשרת את מלבונאר לשנה.

הבנו שיש לנו עוד הרבה מחקר לעשות. תכננו ללכת לא’טור, לראות אם נוכל לקנות שם מגילות עם לחשים שאולי יוכלו לעזור לנו, אולי לגלות יותר על הדיבים שראינו ואיך להילחם בהם ומה לעשות לגבי נקודת המפגש עם מאבאר. שלחנו הודעה לגבירה להסביר לה מה התוכנית ושניצור קשר שוב כשנדע יותר. היא ביקשה שננסה לברר מה הטופר רצה מהכפר ההוא ולמה הם שלחו לשם הרבה אנשים למות. אותי זה גם סקרן. מילא חיל מצב ואז משלחת קטנה לראות מה קרה. אבל אחרי זה, למה לא לשלוח צבא או קבוצה של אשפים רבי עוצמה. זה היה לא כל כך ברור.

טילפרטנו לא’טור. התפצלנו בכניסה. אני אמרתי שיש כמה דברים שרציתי לברר בספרייה של הכנסייה, אוטו הלך לתחקר חברים שלו, ופרנץ ומרתה הלכו לחקור את נושא חיבור המישורים בספרייה של האקדמיה ולמצוא מגילות.

לקח קצת זמן כי המקום היה ענק אבל הצלחתי למצוא את הספרייה. בעזרת ספרנית מרחפת מצאתי אזור שלם על דאל’קור. היא הראתה לי את הספרים הרלוונטיים אבל הם היו בדרקונית. אז ביקשתי שיביאו לי מישהו שיתרגם. כן גיליתי כמה דברים מעניינים: האוני הם יצירי חלום אבל לא ידוע אם הם מגיעים מדאל’קור או שפשוט הגיעו לשם מאברון. האוני הינם תושבים ולא שליטים בדאל’קור. הם בעצם מסוכסכים עם השליטים שם. הם מגיעים לאברון כדי לממש את הצורך שלהם להרס וחורבן.

זה יכול להסביר הרבה דברים. כמו הדחף לגרום לסבל למישהו אחר, הדחף שעדיין קשה לשלוט בו לפעמים. זה מסביר למה אין לי אבא. הוא כנראה פשוט אנס את אמא שלי ונעלם. וכשהיא ראתה מה יצא מזה, ראתה אותי, היא בטח לא רצתה כל קשר אליי והניחה אותי במקום הראשון שחשבה שיטפלו בי. *משהו מחוק*

*כתם רטוב מרוח*

מצאנו את דרכנו לפונדק לארוחת ערב ודנו במה שמצאנו ובמה שאפשר לעשות מחר. החלטנו כי עדיף לחזור למעגל הפטריות של מרתה לנוח ואז לנסות לדבר עם הדיבים למחרת, אולי לשכנע אותם לחזור למאבאר. אם לא, אז לא תהיה לנו ברירה אלא לשלוח אותם לשם בכוח. ואם זה לא יעבוד אז להרוג אותם. אבל כשחזרנו לשם, מרתה הוציאה את המטאטא מתיק הצד שלה אבל יצאה משם גם רוח אדירה שטענה שהיא ג’זאן, החברה הקודמת בחבורה שמרתה ואיידן איבדו. והיא האשימה את מרתה בשבירת הבטחה.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 49

עם קבלת המשימה, החלטנו לטלפרט לכפר ליד ומשם לרכב ללובנאו לפגוש את הצופים שדיווחו על הדברים שקורים. אז טילפרטנו לשוורצדורף. בדיעבד, אולי המשפט “הייתי שם פעם אחת לפני בערך 20 שנה” היה צריך לעורר כמה חששות. שאלתי את אחד האנשים בכפר אם זה אכן שוורצדורף והוא אמר שכן. אז מצאנו פונדק והזמנו חדר. מרתה יצאה לדרך לפגוש את הצופים, השאירה לנו את החתול שלה.

בזמן שאנחנו מחכים למרתה שתחזור, נהנים מהפרטיות שביקשנו והאוכל שהזמנו, נשמעה דפיקה בדלת. פתחנו אותה ומצאנו מאחוריה בחור מקומי בשם מארק שרצה לדעת מה מעשינו פה ואת הדגל של מי אנחנו סוחבים. הארשת הנחמדה שלו נראתה קצת לא במקום וכן שמתי לב שיש לו תליון מתחת לחולצה שבהחלט יכול להיות של הטופר. הצלחנו לשכנע אותו שאנחנו רק קבוצה של הרפתקנים שעוברים באזור בדרך לטפל בכמה צרות של מקומיים והוא הלך.

בזמן שחיכינו למרתה שתחזור, שמענו דפיקה. זה נשמע כאילו זה הגיע מהחלון אבל לא היה שם כלום אז חשבתי שבטח דמיינתי את זה וזה הגיע מהדלת. פתחתי את הדלת וגיליתי שמישהו האזין לנו מבחוץ. הוא ניסה לברוח אבל תפסתי אותו לפני שהספיק והשלכתי אותו אל תוך החדר. ניסינו לשאול אותו למעשיו ורצונותיו אבל זה נראה יותר כאילו הוא חבר של אלו שהיו אצלנו קודם והוא מנסה להסתיר את זה.

הוא צרח. לא הפסקתי להשתיק אותו בזמן וזה נשמע כאילו אנשים למטה שמו לב ואולי יבואו לבקר אותנו בקרוב. אז לקחתי כמה צעדים לאחור כדי לעמוד מאחורי הדלת לכשתפתח. ואז שלושה שומרים התפרצו פנימה, טוענים להגנת הישוב מפני תוקפים אכזריים. הם ניסו להרביץ לפרנץ אבל הוא הספיק להתחמק מהם. זרקתי את המסתנן שלנו על אחד מהם אבל לפני שהספקתי לעשות דבר נוסף, אוטו יצר כדור אוויר קשיח והטיח בהם אותו עד שכולם שכבו, מרוסקים, על הרצפה.

ראינו שאנשים מתאספים במרכז הכפר. זה בבירור היה כפר נאמן לטופר ואני התלהבתי לקראת האפשרות לרסק גולגלות של אנשי טופר אבל מרתה הגיעה. מתברר שהיא הגיעה קודם רק הייתה בלתי נראית מחוץ לחלון ורק חיכתה עד שאוטו פתח אותו. ולפני שהספקתי להביע מילת מחאה, טילפרטנו משם חזרה למחנה שלנו ליד זה של הגבירה.

לאחר דיון קצר על פוליטיקה של הטופר, המתנגדים לו וכל מי שבוחר צד, מרתה החליטה שהדרך הכי הגיונית עכשיו להגיע אל הכפר היא לעוף לשם, להתמקם ואז לטלפרט אחרי שהיא כבר ידעה איפה היא נמצאת. היא אמרה שזה ייקח כמה שעות. בתור מישהי שהסתובבה בקארנאת’ הרבה יותר ממני, האמנתי לה. אז היא ואוטו יצאו לדרך. פרנץ ניצל את הזמן בניסוי אחר אבל לי היה משעמם אז לפחות ניצלתי את היער הסמוך כדי לצוד. כשחזרתי, הוא הראה לי תעודה שהוא כתב שאומרת שהוא מטעם הטופר והיא נראתה מאוד אמינה. אבל כבר נהיה חשוך והלכנו לישון.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.