Guides, not Game Masters

Dungeon Master has been used in the #dnd game since inception and is the most known title for the person actually orchestrating the game. It is definitely used in official settings by @Wizards_DND . However, it is quite exclusive, is easily misunderstood in “normie” society, and even an easy source for silly memes.
Different games have different unique names for the role — be it Space Master or Master of Ceremonies — but the general term has been shifted, or tried to shift, into Game Master.
I still find an issue with this name as Master is a very overbearing title. Even if you lose the connotation of a person completely in charge and in control of the game as opposed to another player whose character is the world, this implies much responsibility that is not necessarily the GM’s purview or singular domain.
In Hebrew, there is another word that is coming more and more into use and that is “Mancheh” (Hard Ch’) which is, roughly, translated as “Guide” (Roughly because it’s missing some of the attached cultural nuances).
This, I believe, is a better way of describing what that person actually does. They take part in the story in the same way everyone else does, they share the responsibility, but they are the guide. Like the Tour Guide, they know the world, the environments, the dangers, and the inhabitants better than the players but their job is to explain and show, not wrangle and Master.
I also believe this term will make the job feel less intimidating and more inviting to new guides who are afraid to be Game Master but could still be wonderful Guides.
Language is powerful and it affects thought. Let’s rethink our use of it and make the dungeon masters and game masters into Guides.


Posted in Gaming, Philosophy, Practice, Role-Playing, Thinking Out Loud by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ה’

הדלת לחדר נפתחה ומוצאת הדליקה את האור. החדר שהכיל שולחן, זוג כסאות וארון היה בעל מספר מאפיינים בסיסיים של משרד אבל בכל מאפיין אחר — אור הניאון האכזרי, העיצוב הספרטני, החוסר בחלון או מאוורר — הוא דמה יותר לארון ניקיון… או חדר עינויים.
“אז למה אני כאן?” איתן שאל כשהתיישב באחד הכסאות.
“חשבתי שתרצה לראות את זה,” מוצאת אמרה וניגשה לארון. לקח לה בערך שנייה וחצי לשלוף את התיק ולהשליך אותו על השולחן לכיוון איתן. היא התיישבה בכיסא שלה באיטיות, נותנת לאיתן את הזמן לפתוח את התיק ולהתחיל לקרוא.
איתן בחן את המסמכים שנראו כמו הסיוטים שלו משיעורי מעבדה. “אני מצטער אבל התמחיתי בתיאטרון ומדעי החברה בבית הספר. לא עשיתי יותר משלוש יחידות במדעים. וגם זה בקושי.”
“מה שזה אומר הוא שהרופאים בבונקר סיימו בדיקה מעמיקה של הגנים של זרקור. למרות שכנראה שלא נקרא לא יותר ככה. בעוד רגב עדיין מחזיק בשינויים המטבוליים הנלווים למחוננים, אין לו יותר את התאים הביולומינסים.”
“ומה זה אומר בעברית?”
“לאחר שבוע של בדיקות וניסיונות חוזרים, נראה שלאחר המפגש איתך, רגב שדה כבר אינו מחונן, אינו מהווה סכנה, והוחלט לשחררו.”
איתן אפילו לא ניסה להסתיר את החיוך. “זה מצוין! הוא יכול לחזור לחיים שלו!” הוא הסתכל על מוצאת וקלט שהיא מביטה למטה. “מה קרה?”
היא הרימה את ראשה אליו וחייכה חצי חיוך לא מושקע במיוחד. היא הרימה את ידה והצביעה כלפי מטה. איתן הסתכל. ידיו זרחו באור כל כך חזק שהיה אפשר לראות אותו דרך התיק שהחזיק.
“אז אפשר להניח שאתה מצטרף? כדאי שתחשוב על כינוי.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ד’

“רגב, קודם אתה,” מוצאת אמרה.
רגב הרים את ידו באוויר והסתכל עליה בנחישות. גבותיו התכווצו מהמאמץ אבל, חוץ מזה, לא נראה שקורה משהו.
“אה… אני לא מצליח.”
“איתן?”
“פשוט לחשוב על היד שלי זוהרת?” איתן שאל.
“זה כיוון מחשבה אחד.”
“אמ…” רגב התחיל וכולם הסתכלו עליו. “דמיין שהדם שלך… מלא בכדורי אנרגיה, או… מלא בשמחה. תחשוב על… משהו שגורם לך ממש להתרגש… ממש… לשמוח. ואז… תן לזה לצאת החוצה.”
איתן הרים את ידו גם והסתכל עליה. הוא חשב על הנשיקה הראשונה שלו, על איך הוא כל כך שמח שיש לו חברה לפני שהוא הבריח אותה. הוא חשב על הפעם בה קבוצת הכדורסל של בית הספר ניצחה את הקבוצה של צפון 72-48 ואיך אחרי זה המאמן לקח את כל הקבוצה לבנק לארוחת ערב. הוא חשב על הפעם הראשונה שהלך לים.
“יש משהו?” קולה של מוצאת חדר את ערפל מחשבותיו והוא הבין שהוא בוהה ביד שלו במשך דקה כבר.
“לא נראה לי.”
מוצאת כיווצה את גבותיה וצמצמה את עיניה. “לא התוצאה שקיוויתי לה.”
“אבל לי כבר אין, נכון?” רגב הלך אל הסורגים. “אני יוכל לחזור הביתה, נכון?”
“מצטערת. זאת לא החלטה שלי. זה היה ניסוי. אבל אני כן אגיד לרופאים פה לבדוק אותך שוב ונראה מה הם יגידו. איתן, בוא.”
“אני מצטער. ניסיתי,” איתן אמר כשיצא חזרה החוצה. הוא הסתכל על רגב כשהסורגים נסגרו והבין שמה שאמר באמת היה נכון. הוא שמע על הבונקר והאנשים שנכנסים אליו אבל מעולם לא פגש מישהו שכל כך לא הגיע לו להיות פה. והוא באמת היה עצוב מכך שלא היה יכול לעשות בשבילו יותר.


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ג’

“פתח 32,” השומר שהגיע לבקשתם אמר למכשיר הקשר שלו. הוא היה אדם יחסית גדול ומלא במדים רגילים. ושנייה אחרי שביקש זאת, רשת הסורגים על התא של רגב נפתחה לכל הכיוונים בו זמנית. איתן הסתכל על מוצאת בחשש לרגע ואז צעד פנימה.
“סגור 32.”
איתן הסתכל לאחור פעם נוספת ואז הלך לפינה בה ישב רגב. ככל שהתקדם, הוא עקב אחריו במבטו. איתן רק הסתכל מטה אליו ונשך את שפתו התחתונה. “אתה מוכן לזה?” הוא אמר והושיט את ידו. רגב בחן אותו לרגע ואז הנהן. הוא תפס את היד המושטת ואיתן עזר לו לעמוד.
“מה… הולך לקרות עכשיו?” רגב שאל לאט ובשקט.
“זה הולך להרגיש לך מוזר, אולי תהיה לך בעיית שיווי משקל לרגע, אבל זה לא יכאב. ואם הכל יילך כמו שצריך, זה ייגמר תוך דקה. נסה להיות רגוע ונעשה את זה ברגע שאתה מוכן. רק תגיד מתי.”
רגב הסתכל למטה, לקח נשימה עמוקה, והחזיר את מבטו אל איתן. הוא הנהן.
“אתה בסדר? אוקיי. תחזיק אותי טוב. מוכן?”
רגב תפס את איתן במותניים והחזיק כאילו הוא על סירה קטנה בסערה. הוא הנהן שוב. איתן הגניב מבט אל הארבעה שהסתכלו עליו ממחוץ לתא.
“ההצגה עומדת להתחיל.” והוא נישק את רגב. זה לא היה ניקור אבל גם לא צרפתית ארוכה. הוא פשוט שם את הפה שלו על הפה של רגב כאילו הם חולקים העברת אוויר או נוזלים כלשהם. שזה היה קרוב מאוד למציאות. הם נשארו ככה, קפואים בתנוחה, למשך מספר שניות ארוכות. ואז זה נגמר.
הם התנתקו ואיתן מעד לרגע אבל רגב החזיק אותו ודיבר בטון הרבה יותר יציב מקודם. “תיזהר. אל תיפול. תזכור, תחזיק אותי.”
איתן שם את ידיו על כתפו של רגב ונעמד יציב שוב. “וואו,” הוא אמר בטון, הקצת יותר מדי נמוך וקצת יותר מדי נפול, של רגב. “זה באמת מוזר.”
רגב לקח נשימה עמוקה והעביר את ידיו לצווארו של איתן. “תחזיק חזק. אנחנו הולכים לעשות את זה שוב.” ובלי לחכות יותר מדי, רגב נישק את איתן בחזרה.
הם שוב עמדו שם ללא תנועה במשך כמה שניות ואז רגב כמעט נפל לרצפה אבל איתן תפס אותו והניח אותו בעדינות על המיטה. “אולי בפעם הבאה, בישיבה, כן?” הוא חייך.


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ב’

“מה אתם רוצים שאני אעשה?” איתן לקח צעד אחד אחורה משלושת הנוטרים.
“אנחנו רוצים שתיקח את היכולת שלו,” מוצאת אמרה, רגועה לחלוטין.
“מה? איך?”
“היכולת שלך. אתה מחליף גוף עם מי שאתה מנשק. האם יצא לך לעשות את זה ואז לעשות את זה שוב אבל לא עם הגוף המקורי שלך?”
“אה… לא.”
“אז אין תקדים. בכל מקרה, מכל המחקר שיש לנו עד עכשיו, ההנחה היא שהמתנות שלנו הן משהו גנטי, מוטמע בגוף, בדם ובמוח שלנו. אבל היכולת שלך יכולה לשנות את כל התפיסה הזאת, או לפחות להגדיר סוג אחר של מחוננים. השאלה היא, האם אתה מעביר את היכולת שלך להחליף גוף כשאתה עושה את זה או שאתה תלוי בכך שהגוף המקורי שלך מחזיק את היכולת? ואם אתה כן מעביר את היכולת שלך איתך, האם אתה מעביר את כל היכולות מאותו הגוף או רק את שלך? אי אפשר לבדוק דבר כזה בלעדיך ובלי מחונן שמבין, מסכים, ומקבל את העובדה שאם זה יעבוד, הוא לא יהיה מחונן יותר.”

איתן נשען על הסורגים עם ידו מעל ראשו ובהה אל תוך התא, בוחן את רגב. רגב ישב בישיבה מזרחית בפינה ונשען קצת הצידה כדי שיוכל להסתכל על כל המבקרים שלו. מוצאת נשענה עם כתפה על הסורגים ושילבה את זרועותיה.
“אז מה אתה אומר?” היא הביטה מאיתן אל רגב. “תעשה לו טובה?”
איתן לקח נשימה עמוקה ושחרר אותה כאנחה כבדה. “כן,” אמר. “במקרה הכי גרוע, זאת עוד הזדמנות לשתות בפעם הבאה שמשחקים ‘מעולם לא’.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק א’

“וואו. זה באמת מקום קטן וחשוך,” איתן אמר כשהם ירדו במדרגות מטה ומטה. גם הכניסה הייתה קצת חשוכה יחסית לצד של גבעה באמצע הנגב. ממנה, דלת הופיעה והם נכנסו והחלו לרדת במדרגות צפופות מוארות על ידי נורות רק מעט יותר חזקות מהאור באוטובוס לילי.
“ברוך הבא לבונקר,” אמרה הנוטרת שהביאה אותו. היא אמרה ששמה הוא ‘מוצאת’.
“זה המקום שהזכרת,” אמר הנוטר מאחוריו. “פה אתה באמת לא רוצה לסיים.” הוא הזדהה בתור ‘מחט’.
“רוב האנשים שפה,” הוסיפה הנוטרת השנייה, “אפילו לא קיבלו גזר דין פומבי. מסוכן מדי.” היא הייתה ‘אגרוף’.
הם לא כל כך בקטע של שמות אמיתיים בנוטרים.
“אז למה אנחנו פה?” איתן שאל. “זאת אומרת, נראה שאתם דיי טובים בלתפוס את המחוננים הרעים. איך אני יכול לעזור לכם?”
“יש לנו תיאוריה,” אמרה מוצאת. “וזרקור פה התנדב לעזור לנו לבדוק אותה,” היא החוותה כלפי התא לידו עצרו.
איתן הסתכל פנימה. כל התאים שעברו בדרך לפה נראו אותו הדבר. חדר לבן, יחסית נוח אבל חסר מאפיינים. מיטה אחת, שירותים, כיור, מדפים ושתי וערב של פלדה משוריינת בינם לבין התושב שלו. בתוך החדר הזה היה גבר צעיר, נראה בערך בגילו, עם שיער מפוזר וזיפים, יושב לו מקופל בפינה. כשאיתן הסתכל עליו, משהו בו נראה לו לא בסדר אבל הוא לא הצליח להסביר לעצמו מה.
“מה–” הוא ניסה להגיד אבל מוצאת חתכה אותו, מקריאה מהלוח שבידיה.
“זרקור. שם אמיתי: רגב שדה. בן 19. שהות בבונקר: חודשיים ושלושה ימים. פשע: כמעט גילוי תופעת המחוננים לציבור הרחב. יכולת: לנבדק יש סט נוסף של תאי עור זרחניים והוא מסוגל להפיק אור חזק מגופו בלבד. עוצמת אור הגבוהה ביותר שנמדדה: 4,740 לומנס.” היא עצרה לרגע והסתכלה על הבעת הבלבול של איתן. “4,500 לומנס זה מספיק בשביל להאיר דירה גדולה ובצורת לייזר זה יכול להצית נייר. אבל, לרגב פה יש בעיה. יש לו פגם גנטי נדיר שגורם לבעיות למידה, הפרעות קשב וריכוז, ובמחוננים… לחוסר שליטה ביכולות שלהם. זה מה שקרה לו. הוא היה בחוף עם חברים כשאיבד לגמרי שליטה על הכוחות שלו. לקח לנו הרבה זמן לעבור על כל הנוכחים, לוודא שהם לא זוכרים מה קרה, ולהסביר מי התקין מקרן זינון באמצע החוף. הוא לא אדם רע, פשוט נקלע לנסיבות ש… ובכן, דפקו אותו. דיברנו איתו ועם ההורים שלו והם הסכימו להצעה שלנו, בהנחה שאנחנו צודקים. ועכשיו תורך,” היא החוותה אל תוך התא.
“רגע רגע רגע,” איתן נפנף בידיו מולה. “איזו הצעה? על מה את מדברת?”
“רגב פה ישוחרר ויוכל לחזור הביתה… אם תיקח את היכולת שלו.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: פרולוג

“אתה יודע מי אנחנו?”
“בטח. צמרת. יחידת המחוננים של צה”ל. אתם מגייסים אותי כי כל המחוננים מתגייסים לצמרת. ואם אני אתנגד אז יש מקום קטן וחשוך שבו תשימו אותי. דרך אגב, ציפיתי למקום חשוך ומעורפל עם מנורה אחת מתנדנדת. למה אנחנו בבית הספר?”
איתן הסתכל מסביב. הוא ישב בחדר של כיתה י’ בבית הספר למחוננים מרכז, כמה קומות מתחת לדיזינגוף סנטר. אור יום מלאכותי הוזרם למטה דרך חלונות-דמה. כל הכיסאות חוץ מאלו בהם השתמשו היו ערומים על גבי השולחנות שלהם. מעבר לשולחן ישבה אישה בבגדים אזרחיים וגם הגבר והאישה שעמדו מאחוריה נראו כמו כל זוג בני עשרים ומשהו שהיה מסתובב בקניון כמה עשרות מטרים מעליהם.
“כן,” אמרה האישה. “לא. זה מורכב יותר מזה. וזה,” היא החוותה סביבה, “כי חשבנו שקצת נורמליות תעזור לך לעכל את מה שאנחנו צריכים ממך.”
“מה אתם צריכים? ומה זאת אומרת, לא?”
“בחזרה להערה הראשונה שלך,” היא נשענה קדימה ומיקדה באיתן את מבטה, “אנחנו צמרת וגם לא. ולא כל המחוננים מתגייסים לצמרת. חלקם נפקדים, כמו מכל יחידה. אבל אי אפשר לשלוח כל אחד לתפוס מחונן. בשביל זה אנחנו קיימים. אנחנו הסוד המלוכלך שאפילו צמרת מעדיפה לא לדבר עליו. אנחנו מוצאים מחוננים לפני שהם מגלים את עצמם לעולם. אנחנו תופסים מחוננים שנפקדים. אנחנו משטרים מחוננים שמשתמשים ביכולות שלהם לרעה. אנחנו שומרים על הציבור מאלו שהם לא יודעים שצריך להיזהר מהם. לצמרת אין מנדט לפעול בתוך אוכלוסיית ישראל האזרחית. לנו יש. ברוך הבא לנוטרים.”
“אבל למה אתם רוצים אותי?” איתן נאנח ונשען לאחור. “כל מה שאני מסוגל לעשות זה להחליף גוף עם הבחורה שאני מנשק ואז לעשות את זה בחזרה.”
כל השלושה חייכו באותו הזמן והאישה שמולו ענתה לו. “אנחנו חושבים שיש לך פוטנציאל לכל כך הרבה יותר מזה.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

במשחקים Tropes עשרה

אז IGN פרסמו כתבה עם 10 ה-Tropes שצריך כבר להיפטר מהם. אני קצת מסכים ובעיקר לא מסכים.

1. אני לא מסכים שצריך להיפטר מהלוגים והפתקים לגמרי. אבל כן אפשר לשפר את ההגיוניות שלהם. דבר ראשון, אם זה קולי אז צריך להיות אפשר לנגן את זה ולהמשיך לשחק בלי שפס קול אחר יקטע את זה בהמשך. זה משהו ש-Subnautica עושה טוב. אפשר לנגן ולהמשיך. ואם יש עוד פס קול, הוא לרוב יחכה. ואם זה מסמכים אז זה צריך להיות מרוכז ולא מבולגן כאילו מישהו כתב יומן ואז פוצץ אותו לכל חדר אפשרי.

2. אני בכלל נגד cut-scenes שנועלות את השליטה כשאני בבירור הייתי עושה משהו אחר. זה בעיקר הציק לי ב-Rage 2. כשידעתי בדיוק מה איריס הולכת לעשות ורציתי לקטוע אותה באמצע אבל אי אפשר. אני לא מבין מה הבעיה. מעולם לא שיחקתם Half Life? זה יצא ב-98′. ושם, היית יכול להישאר להקשיב או ללכת. והיית יכול גם לירות במדענים.

3. הגרסה של באטמן ל-Detective Vision הייתה מפגרת. אני כמעט ולא זוכר את Arkham Asylum בצבעים נורמלים. וב-Arkham City ו-Knight הם ניסו לגמול אנשים מזה. אבל אין עם זה דבר רע באופן כללי. זה רק צריך להיות דומה ל-Mirror’s Edge, Deus Ex או Rage 2. הדברים לא באמת אדום בולט, צהוב בולט או ורוד בולט, אבל זאת דרך טובה להדגיש משהו שהדמות, או שהמכניקה של המשחק, יודעת ואנחנו לא בהכרח וזה מגשר את הפער יופי.

4. אני דווקא אוהב את הרעיון של המיני-משחקים האלו. אבל הם צריכים להיות רלבנטיים. למען האמת, רוב האלו של Spiderman היו גרועים. המיני-משחק של לפרוץ מכונות ב-Bioshock? זה פשוט Pipe Dream. אבל אם המשחק הוא משחק התגנבות וגניבה, ובשביל לפרוץ את המנעול צריך לסדר את השיניים בדיוק על ידי כמה כלים שצריך להחזיק יציב (בונוס נקודות עם עושים את זה עם בקרת תנועה ו/או במציאות מדומה), וזה נהיה יותר קל ככל שהמיומנות של הדמות עולה, זה נשמע נהדר. אם סתם בא לכם לדחוף עוד משחק סטודנטים שנה א’ לתוך ה-AAA שלכם בשביל להאריך את זמן המשחק, עזבו. פשוט גלגלו קוביה ברקע ותגידו לי מה יצא. כמו כן, עזבו אתכם ממרוצים במשחקים שאינם משחקי מרוצים. אף אחד אוהב את זה.

5. עם זה אני מאוד מסכים. בכל נקודה, במיוחד בתפריט בהתחלה, צריכה להיות אפשרות: ‘תפסיק ללמד אותי לשחק’. כי אולי אני חוזר למשחק מחדש, אולי אני מנסה לעשות Speedrun, אולי אני סתם אוהב לגלות הכל בעצמי. בנוסף לזה, בכל נקודה גם צריכה להיות אפשרות של: ‘תזכיר לי איך משחקים את זה ומה קרה עד עכשיו’. כי אני לא היחידי שחוזר למשחק אחרי שלושה חודשים ומנסה להמשיך במקום בו עזבתי.

6. פה אני גם מסכים. אם זה לא חלק חשוב במשחק והדמות לא אמורה להיות טובה בזה, בסדר, שטיפוס יהיה קשה (רק לא Getting Over It קשה). אבל אם זה חלק עיקרי והדמות אמורה להיות טובה בזה, זה צריך להיות מהיר ואלגנטי. אני מצפה שהנסיך הפרסי, לארה קרופט, ניית’ן דרייק ובמיוחד כל ג’דיי יהיו מאוד טובים בזה. פה אני דווקא חושב ש-Assassin’s Creed מצליח. כל עוד לא מדובר בטיפוס-קפיצה-סיבוב-35-מעלות-תפיסה-הנפה שצריך לעשות תוך 2.6 שניות, זה מאוד זורם. והבנתי שמ-Unity זה אפילו יותר טוב.

7. זה אני דווקא אוהב. זאת טקטיקה נהדרת ו-trope מצוין בכל מקום. רק, כמובן, צריך שהתמה של המשחק תתמוך בזה. אחד הדברים שדווקא מאוד אהבתי ב-Assassin’s Creed, עוד מהראשון, הוא שכל הדברים שהמתנקש צובר זה ציוד. הוא כבר יודע את כל הטריקים ויודע מה לעשות. הוא רק צריך את הציוד שלו. וכשלוקחים לו אותו (כי הוא לא התנהג יפה), הוא חוזר למשבצת אפס וצריך לאסוף הכל מההתחלה. מצד שני, כמו בסדרת ארקאהם, אם כבר יש את כל הציוד, אפשר להמשיך לשחק בלי להכריח להשיג את כולו מההתחלה.

8. אני דווקא אוהב Crafting. אני אוהב את החקירה של העולם ושל עץ האפשרויות ולגלות מה עוד אפשר לעשות. מצד שני, למה אני צריך לצאת ל-wiki חיצוני בשביל לדעת משהו? ולמה אני צריך לסדר את המרכיבים בצורה מסוימת בשביל לקבל את מה שאני רוצה. זה עוד משהו ש-Subnautica עושה מצוין, במיוחד אחרי שמתקינים את ה-mod של ה-autosorting: צריך לסרוק דברים כדי להיות מסוגל לייצר אותם ואז הם זמינים. חוזרים לבסיס עם חומרים, שמים אותם ב-Autosorter וה-Fabricator כבר שולף מכל מה שזמין בבסיס. רק צריך להגיד לו מה אני רוצה לייצר.

9. עם זה אני גם מסכים. כל דיאלוג או מונולוג דו-כיווני צריך להיות בר-דילוג. זאת בעיה שלי אם אני לא מקשיב ולא יודע דברים חשובים. וגם, תתייחסו למי שכבר ראה את כל זה ורק רוצה להגיע לאקשן. ובאותו הקשר, כל כפתור, כולל הכפתור לדלג, צריך להיות בר-כיוונון מהאפשרויות. ואף פעם על תניחו איך המשתמשים שלכם עושים דברים. אני כיוונתי את המקשים ב-Rage 2 אבל האופנועים עבדו עם מקשים ברירת מחדל אז לא יכולתי להשתמש בהם. Hob בכלל לא היה אפשר לכוון. המשחקים של Telltale היו מגניבים אבל כל פעם שניגשתי לאחד פחדתי מהמקשים שאי אפשר לכוון. זה כבר בלתי נסבל.

10. תחזוקה זה דווקא טוב. אם זאת מכניקה חשובה. זה שב-Death Stranding דברים כל הזמן מתפרקים זה חלק חשוב מהעולם. זה שבמשחק רומנטיקה צריך לעבוד על מערכות היחסים זה מאוד מתאים. זה שבמשחקי השרדות צריך לשים לב לבריאות, לאוכל ולמים, זה מאוד רלבנטי. ומצד שני, בהתאם, צריכה להיות אפשרות לא להתעסק בזה. עוד נקודה טובה ל-Subnautica בו אפשר לשחק עם כל המדדים כמו שהתכוונו או שאפשר להגיד, ‘לא בא לי כל הזמן לדאוג למים ולאוכל כי אני רוצה לחקור בחופשיות’ וזהו.

11. אני רוצה להוסיף עוד משהו שמאוד מציק לי ואני יודע שמציק לעוד אנשים: פעולה שדורשת החזקת כפתור. למה? מאיפה זה הגיע? למה זה טוב? נתקלתי בזה בכמה מקומות אבל זה בעיקר הפריע לי ב-No Man’s Sky. בשביל להרים משהו אני צריך להחזיק את הכפתור חצי שנייה? בשביל להיכנס לחללית צריך להחזיק את הכפתור? בשביל לסחור? בשביל להתקין טכנולוגיה? בשביל לייצר חומר חדש? אתם יודעים כמה חצאי שנייה כאלו היו ולכמה זה מצטבר כשמשחקים 3, 4, או יותר שעות? זה בזבוז זמן משווע. מילא בקשת אישור אם הולכים לעשות משהו דרסטי אבל החזקת הכפתור זה משהו מעצבן, מטומטם, that we need to disinvent.


Posted in Gaming, Less Interesting News, Practice, Thinking Out Loud by with no comments yet.

Sticky Things

In case you didn’t know. On the side, I play video games and stream them to whomever wishes to see. And now I can (or I should be able to) embed them here.

Powered by Restream.io


You can also join my Discord server where we play games and talk about stuff.


Posted in Gaming by with no comments yet.

Temp Logs into Documentation

Here’s an idea I had while writing a server application I needed to test on a remote computer with limited debugging abilities…

I insert debug logs, temporary logs, before and/or after important sections of flow so I could see in the console what is going on and what is failing. But I wouldn’t want them there when the app rolls into production.

And then I thought, people hate writing in-line documentation but it’s quite important. And here I have all these debug logs explaining what is going on. So, instead of deleting them, comment them out. Then I have them for later, if I want, and they pretty much function like in-line documentation.

Win-Win!


Posted in IT, Life, Practice, Programming, Thinking Out Loud, Work by with no comments yet.