ביקור רחוק קרוב

הלכתי לבקר את ההורים שלי בסוף השבוע. עבר קצת זמן והיו עוד כמה דברים שרציתי לעשות. לא ידעתי שעבר כל כך הרבה זמן.

יצאתי ביום שישי על הבוקר, אחרי הפרק של Critical Role, ונסעתי עם מוצארט לקיבוץ. היו המון מכוניות על הכביש. כנראה שבגלל זה אני בדרך כלל מעדיף לנהוג בלילה. מכיוון שהייתי אחרי לילה קצר ובוקר מוקדם, הייתי צריך לעצור פעם אחת להתרעננות באמצע הדרך. אבל בסוף הגעתי עם מספיק בזמן בשביל ללכת לבקר את איירה בחנות הבגדים. קניתי לעצמי כמה זוגות מכנסיים חדשים וקצת גרביים. אחרי זה הלכתי לכלבו לקנות כמה דברים לבית.

ביליתי כמה שעות בלדבר עם ההורים שלי על כל מיני דברים ממה קורה בחיים ועד האולימפיאדה ובדרך על המצב בקיבוץ. הלכתי לנוח קצת ואז הלכנו לארוחת ערב והמשכנו את הדיון כמו גם אחר כך כשאבא שלי לקח אותי לסיבוב בקיבוץ וראיתי כמה דברים באמת השתנו. הדרך שבה הייתי הולך כל יום לגן או לכיתה א’ כבר לא קיימת. המועדון הישן של הילדים הפך לדירה קטנה. בית הילדים שבו היינו עושים כל מיני חוגים הפך למלון קטן והחצר שלו איפה שהיה פעם מגרש המשחקים שלנו. מקומות שבעבר הדהימו אותי שאף אחד עוד לא הרס ופינה הפכו ליחידות דיור לצעירים. בונים בניינים חדשים על כל חלקה פנויה, כולל על אזורי האחסון הישנים שליד הרפת, איפה שהלכתי לשחק בתוך הכותנה כשהייתי קטן.

ועל הדרך, דיברנו על הידרדרות ועל איך כל מיני אנשים מנצלים את הקיבוץ למטרותיהם ולרווחם הפרטי. ועל איך לא עושים משהו בנידון כי אין יותר מדי לעשות. וזה עצוב. וזה מעצבן. וגם עצוב. אבל בעיקר מעצבן. כי החיים שלי בסדר. אני עובד בעבודה שאני נהנה ממנה, אני דואג להקיף את עצמי באנשים טובים, אני מרוויח טוב (ועם מה שמעין גם מרוויחה אז אנחנו חיים טוב ועדיין חוסכים לא רע) ועדיין יש לי מספיק זמן כדי להיות בבית לפני השקיעה (נכון לשעון קיץ), לדאוג לבריאות שלי ולעשות דברים שאני רוצה לעשות. אז אני דואג להורים שלי. אני רוצה להיות מסוגל עוד עשר, עשרים ואולי אפילו גם עוד שלושים שנה, לבוא לבקר ולדעת שלפחות הם בסדר.

ואני קצת לא יודע מה יקרה עם הקיבוץ עד אז. זה גורם לי לחשוב על הסיפור שכתבתי. שאני לא יכול באמת להכחיש שהוא מאוד מבוסס על הרגשות האלו שיש לי לגבי המקום בו גדלתי. אני רק מאוד מקווה שהמציאות לא תגיע לשם.


Posted in Humanity, Life, Me, Thinking Out Loud by with comments disabled.

במי הייתם בוחרים?

בעקבות סרטון שראיתי, הנה שאלה מעניינת לאנשים הכותבים שביניכם: אתם יכולים להגיע לכל מקום ולפגוש כל אחד, יש לכם יום שלם לחטט במוח ולהסתכל מאחורי המסך של שלושה סופרים או כותבים. במי הייתם בוחרים ולמה?

אני חושב שבשבילי אלו יהיו ניל גיימן, טים פאוורס וטארול האנט (היוצר של הקומיקס Goblins).

ניל גיימן, אם צריך בכלל להוסיף את זה, כדי שיסביר לי איך הוא כותב כל כך רחוק, כל כך פנטסטי ומדהים ועדיין כל כך קרוב ללב כך שאני יכול להזדהות, להבין ולהאמין בכל מצב שהוא יוצר.

טים פאוורס בשביל שיסביר לי את תהליך המחקר שלו ואיך הוא מסוגל לעצב מצבים כל כך מוזרים ויוצאי דופן אבל כל כך מתאימים למקום שבו הם נמצאים כך שאני יכול באמת להאמין שככה הדברים קרו באמת.

וטארול האנט כדי שיראה לי מאיפה, לכל הרוחות, הוא שולף את כל הרעיונות הכל כך מגניבים ומוזרים האלו כי… פאק, גם אני רוצה.

אז מי שלכם?


Posted in Thinking Out Loud by with comments disabled.

העתיד הוא בהילוך מהיר

לפי המאמר הזה שקושר מ-SlashDot, חוקרים עשו על כמה אנשים ניסוי של צפייה במהירות מוגברת בתוכניות טלוויזיה וסרטים. והתוצאות: הם ממש אהבו את זה!

אני מרגיש מאוד… מוצדק. אני עושה את זה כבר שנים.

באחת התגובות לקישור, מישהו העיר שהוא לא מרגיש צורך לצרוך הרבה מדיה כדי להנות. שהוא מרגיש בסדר גמור עם לצרוך מעט אבל בקצב נורמלי. ואני חושב לעצמי, שאם עליית האינטרנט, תרבות השיתוף ובמיוחד היכולת להפיק וידאו, ואפילו וידאו איכותי עם תוכן איכותי, בזמן האחרון גרמה לכך שיש עכשיו הרבה תוכן טוב שאפשר לצרוך. אני צריך להרים את הסטנדרטים שלי ממש גבוה בשביל שכמו הדברים שאני רוצה לראות לא תהיה גדולה מדי. ועדיין, מדובר בהרבה.

אז הפתרון שלי לזה הוא לצפות בדברים בהילוך מהיר. שידורשת וספרי קול אני כבר שומע ב-1.9. כתבות שזולל ה-RSS שלי מקבל אני מקריא בקצב דומה. הצפייה שלי בטלוויזיה וסרטים השתנתה, בעיקר בהתאם לעומס הנוכחי עליי ועל היכולת שלי לפצל קשב אבל בעבר זה היה גם 1.8 ובדרך כלל לא ירד את ה-1.4.

ככה אני רואה את זה: זאת דיי בחירה בין לצפות בפחות דברים טובים לבין לצפות בזה יותר מהר.


Posted in Art, Less Interesting News, Me, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.

ויכוחים ואלימות

הקומיקס Leftover Soup בדרך כלל מאוד חכם אבל הפעם הרגשתי באמת את הצורך להגיד משהו על ה-strip האחרון. בעיקר על הערות המאייר שבו.

דבר ראשון, יש שם את הסיפור הקטן על אנשים שמתווכחים על דברים חשובים בשקט כי מי שמרים את הקול, מי שמשתמש באלימות (כי אפשר לטעון שלהרים את הקול זה סוג של אלימות שמיעתית), מיד מפסיד את התחרות הלוגית. זה מאוד מעניין ואני חושב שאני מאוד בעד. קודם כל, כי אני חושב שבדרך כלל אין טעם להרים את הקול אלא אם כן אתה נמצא במקום שלא שומעים אותך ואי אפשר לעבור למקום שקט יותר. אבל מצד שני, כי ככה, כמו ב-debate, השימוש באלימות (או אפילו בסמכות גבוהה יותר כדי לבטל את השני) מהווה סוף מוגדר לקו הלוגי שמעבר לו אין מה להוסיף.

לעומת זאת, אני לא מסכים עם ההמשך שהעובדה שצד אחד מפסיק להתווכח לפני הצד השני אומר שהצד השני בהכרח ניצח. יכול להיות שהצד הראשון הציג טיעון אחד שהוא יותר חזק מעשרה אחרים. כי, אם אני מצביע למעלה ואומר, תראו השמיים כחולים, זה יותר טוב מעשרה טיעונים דביליים אחרים שלא כוללים הבחנה בעובדות בשטח.

כמו כן, ויכוחים על מוסר הם תמיד יהיו, ובכן, ויכוחים על מוסר. יכול להיות שלצד אחד יש סיבות מאוד הגיוניות למה הצד השני (וכל המשפחה שלו) צריכים למות אבל מדובר פה, כנראה, במערכות ערכים ובסיס לויכוח שונים לחלוטין בין שני הצדדים. ואם יש דבר אחד שצריך בשביל לנהל ויכוח זה הסכמה על איזה שהוא בסיס.

בכל מקרה, אם נניח רגע בצד את ‘נגמרו לי הטיעונים’ ו’בסיסים שונים’, אני כן חושב שלהפעיל אלימות כלשהי בויכוח זה כמו להזכיר נאצים. ברגע שעשית את זה, לפחות לפי נקודת המבט הלוגית/מדעית, הפסדת.


Posted in Humanity, Philosophy, Thinking Out Loud by with 2 comments.

About the Whole Streaming Thing

כל הקטע הזה של לשחק ולצלם את עצמך משחק מתחיל לתפוס עכשיו תאוצה יותר ויותר. וכשחשבתי על זה, זה נשמע לי כמו משהו שיכול להיות כיף. הרי, אני בכל מקרה משחק מדי פעם. מה רע בלהקליט ולשדר תוך כדי?

ואחרי עוד קצת מחשבה, הבנתי שחוץ ממגבלות טכניות מסוימות יש בעיה רצינית אחרת: אין לי אישיות כל כך מעניינת בשביל לבדר אנשים. אם אני משחק, אני משחק. וזהו.

נו, טוב. נבדוק שוב בטרנד הבא.


Posted in Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Thinking Out Loud by with 2 comments.

מה אני רוצה ממשחקי תפקידים?

אז הצטרפתי לקבוצה חדשה, כפי שוודאי אפשר להבין משלושת הרשומות האחרונות שהעלתי. והפעם הקפדתי על תיאום ציפיות והבנת הדינמיקה של הקבוצה על ההתחלה. וכשהגיעה השאלה של “מה אתה רוצה מהמשחק?”, עניתי את התשובה הכללית שלי: אני בערך 50% מספר סיפורים, 30% שחקן תפקידים ו-20% בועט תחתים.

אבל עכשיו אני משחק שני משחקים ומריץ אחד ואם אני חושב על זה רגע, בכל אחד מהם אני מחפש משהו אחר. בעוד במשחק שאני מריץ, משחק פורום על סופר גיבורים, אני המנחה ומה שבעיקר מעניין אותי, כי זה מה שמעניין אותי בעולם הזה, הוא סיפור מעניין ופיתוח דמויות על ידי התעסקות עם כל ההשלכות של כניסה של סופר גיבורים לעולם מודרני מציאותי; במשחק שאני משחק ב-Hangout, משחק Dungeon World, בעיקר מעניין אותי לנסות לעשות משחק כיף תוך כדי שאני הולך נגד רוב ה-tropes של הז’אנר (הדמות שלי הרפתקנית בעל כורחה ולא מתלהבת בהכרח מכל הקטע, היא לא ששה לקרב אם אפשר לפתור את הבעיה בצורה דיפלומטית, קסם הוא דבר מורכב וקשה ומלוכלך ויפהפה ולא רק “שם של לחש”+”תיאור של השפעה”, ויותר חשוב, פציעות נשארות גם אחרי שמרפאים נק”פ — אני כותב מתי היא חוטפת נזק ומבחינתי כל שורה בטבלה הזאת היא צלקת או חבורה); ובמשחק שעכשיו הצטרפתי אליו, Pathfinder ב-Eberron, אני הולך גם כי אני רוצה קצת אקשן בשיטה מאוד מכנית וגם כי המכניקה הזאת נותנת דגש לדברים שמאפשרים לי לשחק נזירה מגניבה שהיא גם יוצאת דופן מאוד בשטח של המערכה הזאת (טיפלינג, נזירה לוחמת, היא תכל’ס Evil ו-doesn’t take shit). כמו כן, זאת הפעם הראשונה שאני משחק דמות של אישה במשחק פנים-אל-פנים ורציתי לראות איך זה יילך.

ולסיכום, וולט וויטמן:

Do I contradict myself?
Very well then I contradict myself,
(I am large, I contain multitudes.)


Posted in Practice, Role-Playing, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Working for Seven Elements Studios

First of all, despite the fact I’m leaving, there is no ill will. I do not regret the last two and a half years. I mean, there were a few moments that I wouldn’t mind not happening but I do consider it time well spent. I did learn a lot. I believe I made some good friends. I evolved my skills.

And while I do have some issues with the design and production flow over there, and I would definitely have made some different decisions when it comes to gameplay (Yes, also with an eye to monetisation) but I’m still willing to bet on their success. I just think that a live worldwide game with a few thousand users is still no excuse for the stress and crunch that goes on.

I only told everyone I was leaving after the deal has been set and sealed. I didn’t want to get leverage for better conditions. I wanted something new. So, instead of a back and forth negotiations, I got my managers’ opinions about my decided move.

We talked about career progression. When I came to the company and when I talked to Tal, it was almost always with an eye on professional evolution. I might not want to be a manager but I still want to lead. I want to be in charge of direction and vision and convention. But that will not happen in Seven Elements. And it will probably take time to get there in Compedia (or maybe in the next company) but, most of all, I do not consider this move a step backwards. I consider it a step forward. In technology, in my well being, in my march towards my ultimate dream of self fulfillment and self direction.

In Compedia, I plan to learn the tech, get professional at it, hopefully do some great things with it, get to know the educational side of the industry, maybe even pursue a second degree in education, who knows? This could be a whole new frontier which has yet to be properly explored.

It’s exciting.


Posted in Life, Practice, Thinking Out Loud, Work by with 2 comments.

החתונה של עמית

אתמול היינו בחתונה של עמית ואורטל. חתונת שישי בצהריים, שזה משהו שלא ייצא לי לראות הרבה. אבל בהחלט היה כיף כי הם גם גיקים ויש לנו הרבה חברים טובים משותפים.

לצפות בטקס שוב שלח אותי לרגע ההוא בחתונה קודמת שהיינו בה ובו לא יכולתי שלא לראות את זה מנקודת מבט אנתרופולוגית שמסתכלת על טקס מיושן ומוזר. במיוחד היה לי מוזר כי עמית אמר בעבר שהוא לא בדיוק מגדיר את עצמו כדתי כי הוא מאמין באיזה שהוא כוח עליון אבל הוא לא בהכרח אוהב את כל מה שבנו סביב זה. אני יכול לכבד את הדעה הזאת. הרי ככה פחות או יותר הגדרתי דמות שכתבתי שהיא דיי אני אם אני הייתי מאמין במשהו כזה.

בכל מקרה, הם כן עשו את הכל מגניב יותר כשלפני כן התנגנו מנגינות מהארי פוטר ומלחמת הכוכבים והם ניקדו את ה”מקודשת מקודשת מקודשת” הדתי עם צליל מציאת האוצר ממשחקי זלדה.

המוזיקה הייתה קצת לא אחידה ובעיקר מלאה בשירים שאני זוכר יותר בהקשר של בית ספר מאשר כל דבר אחר (אין לי ממש בעיה עם החלק השני. יש לי קצת בעיה עם החלק הראשון). והעוגה הייתה מאוד מגניבה רק חבל שחלק ממנה בסוף הגיע לרצפה.

סך הכל, אני אוהב את האנשים האלו ומקווה שיהיו להם חיים טובים ביחד ואני מצפה להיות חבר שלהם לאורך זמן. וזאת גם תהיה חתונה שאני בטוח שהרבה מהאורחים גם ייזכרו להרבה זמן. שזה דבר מאוד חיובי בעיניי. כי זה גם אחד הדברים שאני כיוונתי אליהם בחתונה שלנו.


Posted in Humanity, Life, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Polyphasic Addiction

I posted on the Facebook group about my situation and asked for advice before seeing the doctor and everyone pretty much said to get a blood test, that I should just rest more, etc… But nothing really helped.

On Thursday, I’ve had enough of the headaches so I decided to do pretty much the one thing I thought of doing in the last three weeks but haven’t done yet: go back to polyphasic sleeping.

On Friday, I felt much better. Just a residual kind of headache. Still there but not very bothersome. I kept Maayan company at work and then we went to meet some friends for dinner.

On Saturday, the only thing that was left of the headache was a tiny fraction I could ignore. Everything felt better. The world looked better. I had more energy than I had in a while. I felt less stressed. Then we stayed up until 4:00 to finish a puzzle. <shrug>

And Sunday I went back to work. I’m not at a 100% yet but I put in a full day with no problem. I even napped properly and benefited from it.

And now I’m sitting here writing this. Yes, it’s after 2:00. But, besides some tiredness because, well, it’s 2:00 and I’m not reacclimated yet, I feel great. I don’t even feel a headache.

I posted an update to my Facebook thread about what I did and what happened. Then someone replied and said I’m addicted to polyphasic sleeping. I’m not sure it was meant as a completely comedic comment. And I’m starting to think there might be some truth to that.


Posted in Life, Me, Practice, Thinking Out Loud by with 2 comments.

מחשבה על מתנות

אז יום ההולדת שלי עוד חודשיים וקצת. והיה סנטה סודי לפני חודשיים (פחות קצת). וזה גורם לי לחשוב קצת על מתנות.

מה שקיבלתי לסנטה הסודי היה מטורף…

לא בתמונה: עוד הרבה ממתקים ובקבוק של סיידר אגסים של ווסטון.

לא בתמונה: עוד הרבה ממתקים ובקבוק של סיידר אגסים של ווסטון

אבל, למען האמת, הייתי מסתפק בהרבה פחות. מבחינתי, אם מישהו היה יודע שאני מאוד אוהב משהו, גם אם הוא פשוט, ורק מביא לי המון ממנו, אני אהיה שמח. זאת אומרת, אם כל מה שמעין תביא לי ליום ההולדת הוא דלי אחד מלא פלאפל ועוד דלי לידו מלא בצימוקים אז אני אהיה ממש שמח.

רמז, רמז… לא, לא באמת. זאת אומרת, אני אשמח אבל זה לא משהו שאני דורש.

זהו. פריים מסטארגייט המקורי זה פשוט מדהים. אבל צנצנת של לוטוס ומשקה מארס גם היה משמח אותי מאוד.


Posted in Life, Me, Thinking Out Loud by with comments disabled.