יומן המסע של ראת’אריאל – יום 53
לאחר לילה מרענן, קמנו בבוקר לסדר את הציוד שקיבלנו מהשלל של הקרב ולתכנן את מעשינו ליום הקרוב. הסיכום היה שצריך להגיע אל המקום בו ראינו את העגלה של שני המכשפים לבית ארמסבורג. מי יודע עם השולחן הגדול שרצינו עדיין נמצא שם אבל זה היה קצה החוט הכי טוב שלנו. תכננו את הכניסה. הרצון היה לטלפרט פנימה בלתי נראים ואז להסתנן אל המחנה ולנסות למצוא את המתקן לפני שאנחנו מתגלים ואז לקפוץ חזרה. הצלחנו להגיע אל המוסך של העגלות אבל השתמשו בו בשביל להעמיס קמח ותבואה באותו הזמן אז היינו צריכים להתחמק מאנשים ושלדים משוטטים בלי להיראות או להישמע. זה לא כל כך עבד לנו כי שני בני האדם, לפחות, זקנים ככל שהיו, שמו לב אלינו ורצו להזעיק עזרה. הצלחתי לתפוס את אחד מהם בזמן שאחד הקוסמים הרדים את השנייה. אבל בכך התגליתי וכל השלדים זינקו עליי. בזמן הזה גם חיל מצב הגיע אל הפתח של המחסן והצליח לשמוע את אוטו, תוקע אותנו במקום. ניסיתי להתחבא מתחת לאחת העגלות. אבל כנראה שכבר היה מאוחר מדי. הדלת האחורית נפרצה, מעיפה את השלד שנסגר מאחוריה אחורה, כנראה אוטו. ואז האנשים שבחוץ ניסו להיכנס פנימה ונתקעו בקיר בלתי נראה, כנראה בגלל פרנץ. בעוד השאר הלכו אל אחורי המוסך, אני חשבתי לנסות להתחזות לאחת העובדות פה ולהסיח את דעתם אבל לפרנץ היה רעיון אחר. הוא לחש באוזננו שכדאי להעמיד פנים כי באנו לנקום גניבת חפץ קסום מאיזה שהוא כפר אקראי. סמכתי עליו בעבר ובטוח שיש לו יותר נסיון בתכנון ממני אז ניסיתי לעשות זאת כפי יכולתי. יצאתי ממתחת לעגלה וסיפרתי למפקד של החיילים שלקחו מאיתנו Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by Eran with comments disabled.
יומן המסע של ראת’אריאל – יום 52, חלק 2, המשך
חזרה במחנה של העוצרת מורנה, התיישבתי מול ג’נסי וביקשתי ממנה שתחשוב על מי ששלח אותה, שתיזכר בכל מה שהביא אותה עד לפה בזמן שאני הזרמתי את הזיכרון שלה אליי. אמרתי למרתה שמה שהיא אמרה מסתדר עם מה שראיתי אבל מרתה רצתה גם לשים אותה באזור אמת, לחקור אותה קצת יותר לעומק. התברר לנו שהיא נשלחה לפה בידי נבואה ובידי דרקון מיבשת דרומית רחוקה ושהיא פה כדי לעצור את מביאת החורבן. אנחנו עדיין לא לגמרי בטוחים מה זה אומר אבל אם היא עוזרת לנו לנקום בטופר ולחסל את הלקח, אני לא אגיד לא לעוד קצת עזרה. להאדון אריק הוחזר לאימו גם עצרנו לשאול את גופת הגנומית שלקחה אותו כמה שאלות. כנראה שהטופר חשב שלחטוף את בנה של הגבירה יעזור להם להוציא אותה מהמשוואה. הצלחנו למנוע את זה, כמובן. ולפי דעתי, זאת מחמאה. זה אומר כי הגבירה מסוכנת ומועילה מספיק בשביל שירצו לחסל אותה. עזרנו לנקות את שדה הקרב, לאסוף ולרכז מה שהיה שמיש, לפי הנוהל. ביקשתי שימצאו לי שיקוי תעופה אחד לאחר שהשתמשתי בשלי והדבר שימושי כשכל שאר שותפי למשימה מסוגלים לעוף בכוחות עצמם. לבסוף כל הקצינים והבכירים נאספו בתוך המגדל של מורנה ומרתה פתחה להם את מעגל הפטריות שלה כדי שיוכלו לנוח במקום בטוח יותר. אני בחרתי לבלות את הלילה בחוץ, באוהל עם ג’נסי בזמן שאוטו ריחף לו בחוץ.
Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by Eran with comments disabled.
יומן המסע של ראת’אריאל – יום 52, חלק 2
ממה שאני זוכרת, התקדמתי במין מנהרה עם אור בקצה. אבל זאת לא הייתה בדיוק מנהרה. פשוט משהו התחזק בקצה לאט לאט כשהתקרבתי עד שיכולתי לראות שערים פתוחים ודרכם ערפל אפור מחניק ובתוכו דמויות עומדות ובוהות ברצפה. לא נראה שהן עושות משהו או הולכות לאן שהוא וכל המקום הדיף הרגשה של נכאות. ולא הספקתי לקלוט יותר מזה כאשר נשלפתי חזרה אל מישור החיים, רגע לפני שעברתי את השערים. התעוררתי באמצע היער וכולם עמדו סביבי. הרגשתי הרבה יותר טוב, כאילו כרגע התעוררתי משינה טובה. עירנית אבל עם שרירים מעט תפוסים. אוטו פשוט ריחף שם, לייזה עמדה לא רחוק, מרתה נראתה יחסית מרוצה מעצמה ולפרנץ היה את המבט החיוור הזה שהיה לו אחרי שהוא הטיל לחש שהוא לא היה אמור וגם ידו דיממה. ואז משהו נצנץ מאחורי העצים. שאלתי את האחרים אם הם יודעים מה זה ולפני שהספקנו לתהות יותר מדי בנושא, התגלה לפנינו יצור עצום בשריון זהוב. התחלתי לקום, הגב עדיין כאב מהנפילה, ושמתי לב כי הצטרפה אלינו מישהי חדשה. לפני שהספקתי לשאול מי זאת, אותו יצור הכריז כי אנחנו עוברים על חוקי הסדר של הקיום וכי אני הייתי צריכה למות. ניסינו להסביר לו כי הטופר שרוצח עשרות ומאות אנשים מפר את הסדר ואנחנו, שמנסים לעצור אותו ולהשיג צדק על כל הנזק, מחזירים את הסדר על כנו. גם כשהתחיל לתקוף אותנו, ניסיתי להראות לו את הזיכרון של הכפר ההרוס, כשטיפסתי עליו כדי להתקרב, אבל החטאתי. לבסוף, עם כולם, כנראה שהיוונו אתגר גדול מדי והוא החליט להסתלק, דוהה לאט לאט עד שנעלם. אמרתי תודה לפרנץ ומרתה שהחזירו אותי למצב מתפקד ואמרתי שלום לאישה Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by Eran with comments disabled.
יומן המסע של ראת’אריאל – יום 52, המשך
העוצרת הלכה לנהל את סוף הקרב. הגבירה נכנסה למגדל שלה. אוטו הלך לעזור לסיים את הקרב. מרתה הלכה להרים את מי שנפל ויכול לקום. פרנץ הלך לחפש את אריק. אני נכנסתי למגדל לשאול את הגבירה אם היא צריכה עזרה. גם דיווחתי לה מה אנחנו יודעים הרגע על ה-Contrivance of Adjoining. היא ביקשה שקודם רק נמצא את אריק, הבן שלה. יצאתי החוצה לעזור. מצאתי את איידן. חבל שהוא מת, באמת. הוא היה שימושי. הלכתי להוריד אנשים מניצבי קרח. הספקתי להוריד את המכשפה ובדיוק להסיר עוד מישהו כשפרנץ התחלף איתי. שכחתי שעדיין הייתה לי הטבעת שלו. לייזה אמרה לי שאני צריכה לתחקר את הגמדה שעמדה מולי. הגמדה אמרה שהיא ראתה גנום מטפס על הגדר סוחבת מישהו. היא חלקה איתי את הזיכרון שלה. אמרתי לאוטו שיחפש והוא זיהה כיוון. עליתי לעמדה על החומה וזיהיתי נצנוץ. טילפרטתי קדימה 300 מטר והמשכתי לנוע דרך היער. הצלחתי להשיג אותה. זינקתי עליה בניסיון לתקל אותה ולקחת אותה לרצפה. היא ניסתה להתנגד אבל הצלחתי להוריד אותה ולרסן אותה. רק כשבאתי להוציא את האזיקים כדי לסיים איתה, הם נפלו לי לרצפת היער. היא הצליחה לשחרר יד והכניסה בי אגרוף שגרם לי להתעלף. התעוררתי מרגישה כאילו אני נחנקת והקאתי שאריות של שיקוי ריפוי. כולם הופיעו מעליי. החתול של מרתה היה לידי. הוא התחכך בי, חלק מהקטע שלו, והרגשתי יותר טוב, חלק מהכאב העמום נעלם. מרתה ואוטו ולייזה נעלמו. פרנץ לקח אותי בטילפרוט קדימה. היינו יכולים לראות את הניצנוץ אבל לא את הגנום. מרתה החלה לטוס לאחור, אל מאיפה שהגענו, על המטאטא שלה ואני לקחתי עוד שיקוי ריפוי. הקרב עוד לא נגמר. Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with comments disabled.
יומן המסע של ראת’אריאל – יום 52
על הבוקר, כן החלטנו לדבר עם הקצין. סביר שיש לו עוד מידע שעוד לא ידענו. אז ניסינו להוציא ממנו מה שיכולנו לגבי העצם ומה רוצים ממנו. הוא לא ידע על הדבר יותר מאשר שזה חשוב, רב עוצמה, בגודל של שולחן וכבד. הוא ידע לאן רצו לקחת אותו, מקום שנקרא Loom Keep, אז אולי נוכל לדבר שם עם מישהו. אז מרתה ניסתה למצוא את הזוג עם הקליקאנגים בעזרת כוחות הראייה הרחוקה שלה. היא הצליחה מצאה את העגלה ואת אחד הקליקאנגים. העגלה הייתה במוסך עם עגלות טופר ועגלון אחד. הקליקאנגים היו במין מחסן ליצורים כאלו והם ראו את החיישן הקסום. ואז התחיל דיון ארוך לגבי מה עושים עכשיו. אני ואוטו חשבנו שהדרך הכי טובה היא לטלפרט לשם ולהתגנב בשקט, לראות מה אפשר לראות ומקסימום לברוח אם המצב מדרדר. מרתה לא הסכימה כי היא חשבה שזה מסוכן מדי. פרנץ דאג שאולי יגלו אותנו ואם נצטרך לברוח אז החזרה לשם תהיה יותר מסובכת. אבל לפני שהחלטנו ולפני ששאלנו את הגבירה מה דעתה, קיבלנו הודעה לבוא להגן עליה. עשינו הכנות קצרות לקרב וטילפרטנו. הגענו מחוץ למחנה. השער היה סגור מבחוץ. אוטו עף למעלה. ראיתי אותו יורה חשמל למטה אל מאחורי השער. פרנץ ולייזה גם התרוממו לאוויר. פרנץ ניסה להרביץ לבחור שהיה מאחורי השער אבל החטיא. הבחור גם עף והמגן שלו נשך את אוטו. מרתה הפכה להיות בלתי נראית ושמעתי אותה גם עפה מעלה. החתול שלה עף שמאלה. אני ניסיתי לצעוד דרך השער אבל לא הצלחתי לעבור. משהו עצר אותי והשאיר אותי בחוץ. אז ניסיתי לטפס על השער. בדריכה וקפיצה, הצלחתי להגיע עד העץ שחסם אותו. Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with comments disabled.
יומן המסע של ראת’אריאל – יום 51
הצלחנו לגרום לחייל של הטופר לדבר. הוא אמר שחיפשו משהו שנקרא Contrivance of Adjoining. זה נשמע כמו איזה שהוא מתקן עתיק שאולי איזה שהוא אל הכין מזמן. הוא סיפר לנו שהם הלכו להיכל הכפר לבצע איזה שהוא טקס. אז הלכנו לשם. ההיכל עצמו היה מבנה לא גדול אבל דיי גבוה. הדלתות מקדימה היו סגורות. מכיוון שהדלת האחרונה שאני ניסיתי לפתוח מעט בפזיזות התפוצצה לי בפרצוף הצעתי שאולי נפתח אותה מרחוק. לקוסמים יש כל מיני דרכים לעשות את זה. אז מרתה יצרה מין כוח בלתי נראה שפתח בשבילנו את הדלת. היא לא התפוצצה או משהו בסגנון אבל מה שבפנים לא היה פחות נורא. בפנים היה מרחץ דמים מחליא. זה נראה כאילו לקחו את כל התושבים של הכפר ומסמרו אותם לקירות, לרצפה ולתקרה באיזה שהוא טקס נוראי. נכנסתי פנימה בזהירות. לא הבנתי איך הצליחו להביא גופות לתקרה בשביל זה אבל, בפנים, לא יכולתי שלא לחשוב על הכפר שאני איבדתי. הריח בפנים היה נוראי וכמעט גרם לי להקיא אבל הצלחתי להחזיק את זה. פרנץ לא כל כך. אוטו נכנס בריחוף פנימה בזמן שאני ניסיתי להגיע לקצה השני לבחון את מעמד הדיבור שנפל ואולי למצוא רמזים למה שקרה כאן. אבל ברגע שעברנו כמחצית מהחלל, משהו שנראה כמו ערימה של גופות מודבקות ביחד צנח מהתקרה. היא התקרבה אלינו וכל הגופות צרחו בבת אחת. זה הרגיש כמו משהו מהדהד בתור הצלעות אבל לא נתנו לזה לעצור אותנו. אחרי כמה מכות, הצלחנו להפיל את הדבר הזה. אבל פרנץ הרגיש רע והיה צריך לצאת החוצה במהלך הקרב. בסוף, לא היה פה שום דבר חוץ מסימנים לטקס נוראי ומטריד. אז Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with comments disabled.
יומן המסע של ראת’אריאל – יום 50-51
ג’זאן התקיפה קודם למרות שמרתה רוצה לדבר. מרתה ניסתה לשכנע אותה שדווקא הכל יהיה בסדר. זה לא עבד כל כך טוב אז כן נלחמנו בה. אני שונאת להילחם ברוחות. אגרופים עוברים דרכן וכשהן נוגעות בך, זה קר ומגעיל ומרגיש כאילו הרצון שלך לחיות נשאב החוצה. והיא כל הזמן ניסתה לפגוע במרתה. היא כמעט הרגה את מרתה אבל אני ואוטו חיפינו על היציאה של כולם מהחורש. ההנחה הייתה כי כמו שמרתה יכולה למנוע ממישהו להיכנס, היא גם תוכל למנוע ממישהו לצאת. היינו צריכים לסגור אותה בפנים. אבל בכמה שניות שהיו לנו בחוץ, מרתה אמרה לנו להילחם בה כדי לשחרר את נשמתה. לא היה לי זמן להתווכח איתה על כך שזה סתם מסוכן ואפשר להיפטר ממנה עכשיו כי ג’זאן יצאה החוצה וישר הלכה לכיוונה של מרתה. כל זה קרה כל כך מהר. לא הצלחנו לעצור אותה. היא הרביצה למרתה עם יד ערטילאית אבל המכשפה נשארה לעמוד. מרתה ניסתה להטיל אליה לחש אבל זה לא הצליח. אוטו ניסה להטיל עליה מטח אוויר אבל החטיא. פרנץ זרק עליה איזה שהוא חץ מוזר והחטיא. אז אני זינקתי עליה והיא ניסתה להרביץ לי אבל התפוגגה תוך כדי. חזרנו חזרה אל מעגל הפטריות. נשכבתי על הרצפה מרוב מעייפות. התחיל דיון על מה לעשות עם שאריות של חברים מתים. פרנץ אמר שצריך לטפל בזה מהר. מרתה אמרה שלא היה לה זמן. ואז התווכחנו על כך שמרתה הלכה לדבר עם מלבונאר על מה שגילינו על נקודת המפגש עם מאבאר. עיקר הבעיה של פרנץ הייתה שמרתה הלכה לדבר על נושאים רגישים לקבוצה שלנו עם גורמים חיצוניים בלי לדבר איתנו קודם. אני Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with comments disabled.
יומן המסע של ראת’אריאל – יום 50
כשהתעוררנו בבוקר, מרתה ואוטו עוד לא חזרו. היא יכולה לשלוח הודעה קסומה אבל זה משהו חד יומי, נראה לי. אז הצעתי שנלך לבדוק עם הגבירה. אם מרתה יצרה קשר עם מישהו, אולי היא יצרה קשר איתה. אז הלכתי למחנה שלה לשאול. היא אמרה שלא, מרתה לא יצרה איתה קשר אבל היא תנסה ליצור קשר עם מרתה. אז היא קראה למכשפה שלה ונעזרה בה כדי ליצור קשר עם מרתה. כך גילינו כי החישוב היה לא נכון והמסע לא לוקח כמה שעות. לאחר מכן, הגבירה לקחה אותי ואת פרנץ לשיחה והסבירה לנו שהיא באמת ציפתה לתכנון יותר טוב של המשימה הזאת והעובדה שמרתה לקחה כל כך הרבה זמן מעצבנת אותה. היא ביקשה מאיתנו להשתמש בסמכות שלה בפעם הבאה כדי לוודא שמשימות מתוכננות כמו שצריך. זאת אומרת, אם סיכויי ההצלחה נמוכים, לא לטלפרט. ואם יוצאים לדרך, לדעת מראש כמה זמן זה ייקח. הרי יש מפות. אז חזרנו למחנה שלנו לחכות למרתה. היא הגיעה, נראית מעט חרוכה, משום מה, ואז טילפרטנו לחורשה לפגוש את הצופים. האחראית על הצופים, מרתה, סיפרה לנו שהיא והבנים שלה ראו את המתרחש וזה נראה כאילו הבניינים בכפר אכלו את החיילים שנכנסנו פנימה. ניגשתי אליה וניסיתי לשלוף ממנה את הזיכרון המדויק. זה היה דיי מחריד. היה לי קשה לראות אנשים נרצחים באכזריות בכפר, גם אם מדובר באנשי טופר. ניסיתי לא להראות זאת. פתאום הופיע עורב כסוף בשמיים, התקרב אלינו ונחת על כתפה של מרתה. היא אמרה לנו כי הגיע דיווח עכשיו כי יש שני יצורים שנראים כמו עוגים עם שש זרועות שהולכים לכיוון הכפר ושבקרוב יגיעו אליו. בלי הרבה זמן Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with comments disabled.
יומן המסע של ראת’אריאל – יום 49
עם קבלת המשימה, החלטנו לטלפרט לכפר ליד ומשם לרכב ללובנאו לפגוש את הצופים שדיווחו על הדברים שקורים. אז טילפרטנו לשוורצדורף. בדיעבד, אולי המשפט “הייתי שם פעם אחת לפני בערך 20 שנה” היה צריך לעורר כמה חששות. שאלתי את אחד האנשים בכפר אם זה אכן שוורצדורף והוא אמר שכן. אז מצאנו פונדק והזמנו חדר. מרתה יצאה לדרך לפגוש את הצופים, השאירה לנו את החתול שלה. בזמן שאנחנו מחכים למרתה שתחזור, נהנים מהפרטיות שביקשנו והאוכל שהזמנו, נשמעה דפיקה בדלת. פתחנו אותה ומצאנו מאחוריה בחור מקומי בשם מארק שרצה לדעת מה מעשינו פה ואת הדגל של מי אנחנו סוחבים. הארשת הנחמדה שלו נראתה קצת לא במקום וכן שמתי לב שיש לו תליון מתחת לחולצה שבהחלט יכול להיות של הטופר. הצלחנו לשכנע אותו שאנחנו רק קבוצה של הרפתקנים שעוברים באזור בדרך לטפל בכמה צרות של מקומיים והוא הלך. בזמן שחיכינו למרתה שתחזור, שמענו דפיקה. זה נשמע כאילו זה הגיע מהחלון אבל לא היה שם כלום אז חשבתי שבטח דמיינתי את זה וזה הגיע מהדלת. פתחתי את הדלת וגיליתי שמישהו האזין לנו מבחוץ. הוא ניסה לברוח אבל תפסתי אותו לפני שהספיק והשלכתי אותו אל תוך החדר. ניסינו לשאול אותו למעשיו ורצונותיו אבל זה נראה יותר כאילו הוא חבר של אלו שהיו אצלנו קודם והוא מנסה להסתיר את זה. הוא צרח. לא הפסקתי להשתיק אותו בזמן וזה נשמע כאילו אנשים למטה שמו לב ואולי יבואו לבקר אותנו בקרוב. אז לקחתי כמה צעדים לאחור כדי לעמוד מאחורי הדלת לכשתפתח. ואז שלושה שומרים התפרצו פנימה, טוענים להגנת הישוב מפני תוקפים אכזריים. הם ניסו להרביץ לפרנץ אבל הוא הספיק Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with comments disabled.
יומן המסע של ראת’אריאל – ימים 37-49
לגבירה לא הייתה משימה מידית בשבילנו אז היא שלחה אותנו לכל מיני שליחויות נפרדות, כל אחד לפי הכישורים שלו. אותי שלחו לסייר ביערות, להיפטר ממפלצות שמטרידות את האוכלוסייה המקומית ולהעביר משלוחים חשובים. להוציא עצבים על דוב פראי או זאב איום מדי כמה ימים נתן לי לפרוק את הדחפים שלי אבל הרגשתי כאילו אנחנו לא באמת עושים משהו אלא מדשדשים במקום או מחכים. אני שונאת לחכות. ביקשתי לדבר עם הגבירה. הסברתי לה את הצורך שלי, שעזבתי את כל מה שאני מכירה כדי לקיים הבטחה שהבטחתי לאנשים שרובם כבר לא קיימים ושאם אני לא עושה משהו כדי לקדם את הפלת הטופר או השמדת הלקח אז אני מרגישה שאני מאכזבת אותם. היא הסבירה לי שמה שאנחנו עושים כן עוזר. שהאציל שליווינו, למשל, הביא איתו מתקן מוזר מהארצות ההרוסות והשתמש בו כדי לפוצץ חדר מלא בקצינים של הטופר. זה קצת עזר לי להבין והיא הבטיחה שהיא תנסה למצוא לנו משהו משמעותי לעשות בקרוב. ואחרי כמעט שבועיים של טיפול ואחזקה, הגיעה משלחת קטנה למחנה שלנו להודיע לנו שיש לגבירה משהו בשבילנו לעשות. הם סיפרו לנו על כפר ליד הארצות ההרוסות שיחידה של הטופר רצחה ואז נעלמה שם. וכל יחידה נוספת שנשלחה לשם גם נעלמה. אז שאלו אם אנחנו מוכנים ללכת לבדוק את הנושא. מבחינתי, אם יש סיכוי למצוא משהו שלא אוהב את הטופר עד כדי כך, רק תגידו לי לאן.
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with comments disabled.