לא יודעת למה ציפיתי כשאחזור. גם אחרי שנים, הרבה מאוד שנים, במנזר, האחים והאחיות האחרים הסתכלו עליי כמו חוצנית. וגם כשיצאתי אל הכפר, בפעמים המעטות בהן זה קרה, השתדלתי להסתיר את זהותי עם ברדס ולקפל את זנבי מתחת לגלימות כדי שלא למשוך תשומת לב. כי כשמשכתי תשומת לב, לרוב הפחדתי ילדים וגרמתי לחלחלה אצל המבוגרים. למזלי, מי שהיה בעמדה הקדמית זיהה אותי והשערים נפתחו כשהתקרבתי. נכנסתי פנימה והם נסגרו מאחורי. חיכיתי שהאח ירד מהעמדה לברך אותי לשובי אבל הוא עצר בקצה המדרגות ואמר, “ראת’ריאל, אב המנזר ביקש שתסורי למשרדו כשאת חוזרת.” ואז הוא עלה שוב אל העמדה. לא ציפיתי לברכה חמה יותר אך זה עדיין היה מעט עצוב. לא הייתה ברירה, כך הנחתי, והלכתי אל משרדו של אב המנזר. עברתי בדרך ברחבה שם התאמנו המחזור הבא של הנזירים הלוחמים. נזכרתי שרק לפני… טוב, שנים עברו מאז שאני הייתי שם על הרחבה, יום ולילה, באימונים שנראו כאילו לעולם לא יגמרו. את המטעים ראיתי מרחוק אבל לא עשיתי את העיקוף בשבילם כדי לא להתעכב. המנזר עצמו לא השתנה. הוא כנראה לא השתנה כבר כמה מאות אם לא אלפי שנים. אז ידעתי את הדרך אל אב המנזר במדויק. לא לקחתי את הקיצור שעבר דרך המטבח. לא רציתי להפריע להם או להפתיע אותם. ולבסוף עמדתי מול דלת העץ הגדולה ודפקתי עליה קלות. “מותר,” אמר הקול העתיק מבפנים אז פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. אב המנזר היה אדם עתיק. אני לא זוכרת מתי הוא נכנס לתפקיד כי זה היה כל כך מזמן. אבל בעוד שמונים ושש שנים היו כמחצית חיים בשבילי, בשביל בני אדם, היה Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by Eran with .
Adam said, in the 14th episode of Office Hours, take one character and describe her in a situation. And then, take the same character, don’t change anything about who she is and then describe her in a science fiction setting, in a space ship, in a 1920s horror game, or a fantasy adventure… So, let’s do that, just for fun.
Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by Eran with .
Adam said, in the 14th episode of Office Hours, take one character and describe her in a situation. And then, take the same character, don’t change anything about who she is and then describe her in a science fiction setting, in a space ship, in a 1920s horror game, or a fantasy adventure… So, let’s do that, just for fun.
Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by Eran with .
Adam said, in the 14th episode of Office Hours, take one character and describe her in a situation. And then, take the same character, don’t change anything about who she is and then describe her in a science fiction setting, in a space ship, in a 1920s horror game, or a fantasy adventure… So, let’s do that, just for fun.
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with .
היום התחיל עם חמישתנו גוחנים מעל שתי גופות. יותר נכון, גופה אחת של אורק ואחת ערימת עצמות שהייתה בעבר אל-מת כלשהו. בדיון המקדים, ציינתי את כך שאני רוצה לשאול את ערימת העצמות כמה שאלות על מטות הפיצוץ בהם השתמש עלינו. ואני בטוחה שגם קוג, שקיבל אחד כזה בגב, יישמח לדעת יותר. אבל מכיוון שהייתה לנו פגישה מתוכננת עם מוראנה, גופתו של סאבאג’אג הייתה צריכה לבוא קודם. אז הם התחילו בלשאול אותו על הטופר ומה הם אולי מתכננים ולמה הם ניסו לחטוף אותו. קיבלנו קצת מידע מעניין. מתברר שהתוכניות של הטופר נרחבות יותר ממה שחשבנו. או, לפחות, נרחבות יותר ממה שאני חשבתי. אבל, זה לא נורא מפתיע אותי. לא פעם אחת האשימו אותי במיקוד מעט צר מדי. אני לא רואה בזה בעיה חמורה כל כך. אבל כן היה טוב לדעת שמה שאנחנו רואים שהטופר עושה זה רק חלק קטן מהתוכנית הכללית. אבל לפני שהגענו אל העצמות, החליטו כי הגיע הזמן לדבר עם מוראנה. ולהחזיר לה את הגופה של אח שלה. טילפרטנו אל החצר הראשית שלה, היישר אל עוד מסדר תרגול רק הפעם של פלוגה של שלדים. ביקשנו להיכנס ולדבר עם מוראנה והגמד שערך את התרגול כיוון אותנו אל חדר הקבלה של הטירה. שם חיכינו למוראנה עד שהיא הגיעה, לבושה בשריון לוחות מלא וחרב גדולה על הגב. אני לא יודעת אם היא ניסתה לעשות עלינו רושם או לא. אבל לא נורא התרשמתי בכל מקרה. ומשם הדברים רק הדרדרו. היא התחילה בלשאול מה קרה מאז הפעם האחרונה שהתראו כשהיא שלחה את החבורה לחפש את אחיה. מרתה סיפרה על הצרות שהיו להם בת’ריין ואני Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with .
לפי המאמר הזה שקושר מ-SlashDot, חוקרים עשו על כמה אנשים ניסוי של צפייה במהירות מוגברת בתוכניות טלוויזיה וסרטים. והתוצאות: הם ממש אהבו את זה! אני מרגיש מאוד… מוצדק. אני עושה את זה כבר שנים. באחת התגובות לקישור, מישהו העיר שהוא לא מרגיש צורך לצרוך הרבה מדיה כדי להנות. שהוא מרגיש בסדר גמור עם לצרוך מעט אבל בקצב נורמלי. ואני חושב לעצמי, שאם עליית האינטרנט, תרבות השיתוף ובמיוחד היכולת להפיק וידאו, ואפילו וידאו איכותי עם תוכן איכותי, בזמן האחרון גרמה לכך שיש עכשיו הרבה תוכן טוב שאפשר לצרוך. אני צריך להרים את הסטנדרטים שלי ממש גבוה בשביל שכמו הדברים שאני רוצה לראות לא תהיה גדולה מדי. ועדיין, מדובר בהרבה. אז הפתרון שלי לזה הוא לצפות בדברים בהילוך מהיר. שידורשת וספרי קול אני כבר שומע ב-1.9. כתבות שזולל ה-RSS שלי מקבל אני מקריא בקצב דומה. הצפייה שלי בטלוויזיה וסרטים השתנתה, בעיקר בהתאם לעומס הנוכחי עליי ועל היכולת שלי לפצל קשב אבל בעבר זה היה גם 1.8 ובדרך כלל לא ירד את ה-1.4. ככה אני רואה את זה: זאת דיי בחירה בין לצפות בפחות דברים טובים לבין לצפות בזה יותר מהר.
Posted in Art, Less Interesting News, Me, Practice, Thinking Out Loud by Eran with .
מצאנו את עצמנו כמה מאות מטרים מערבית להינטרשלוס. בהתחלה חשבתי שמרתה הביאה אותנו לכאן כדי לחפש את היצור שפראנץ ואני רצינו. כי הלכנו אל הטירה ההרוסה, נכנסנו אל המרתף והתחלנו לחפש במנהרות. עד שמרתה נזכרה שיש לה לחש שמוצא יצורים ואמרה שהוא לא נמצא פה או באזור. אז המשכנו אל הנקודה הבאה במסע וזאת הייתה מחנה של הגבירה של מוראנה מילר, אחותו של סאבאג’אג. פה גיליתי שהגבירה היא מי ששלחה את החבורה הזאת למשימה האחרונה שלהם בה איבדו חברה, הרבה ציוד חשוב ואת חיבתה של ת’ריין. הופענו באמצע מסדרי התרגול שלהם וביקשנו לדבר עם הגבירה. לא עברו חמש דקות של הסברים של מה שקרה ואיך הגענו עד לכאן ואיידן הצליח לציין את הפין שלו בפני בת אצולה. לא הפתיע אותי שהיא לא רצתה אותו באוהל שלה. ההסבר המשיך שם בו מרתה פירטה את עלילותיהם בת’ריין ואיך פיקששנו לחלוטין בניסיון להציל את סאבאג’אג. ההסבר היה ארוך וקצת מפרך אבל זה בסדר. סבל בונה אופי. מה שבעיקר הטריד אותי הוא הדיון בהחזרת אנשים לחיים והמכניקה שנכללת בזה. כי איידן ומרתה קצת הפתיעו אותי כששאלו אותי מה עמדתי לגבי החזרת נשמות ואם אני הייתי רוצה שינסו להחזיר אותי אם אמות. ולמען האמת, לא ממש חשבתי על זה. אף פעם חשבתי שמישהו ירצה לנסות להחזיר אותי לחיים או שתהיה סיבה. תמיד חשבתי שחיים ואז מתים וזהו. עוברים לעולם הבא ומחכים לסוף העולם. לא תיארתי שארצה לחזור לחיים אבל עכשיו, כשאני מסתובבת עם אנשים שיכולים כנראה להכניס החזרה לחיים בין טיול לספרייה לבין קניית חרב חדשה, זה משהו שאולי כדאי להשקיע בו יותר מחשבה. אחרי Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with .
כל הקטע הזה של לשחק ולצלם את עצמך משחק מתחיל לתפוס עכשיו תאוצה יותר ויותר. וכשחשבתי על זה, זה נשמע לי כמו משהו שיכול להיות כיף. הרי, אני בכל מקרה משחק מדי פעם. מה רע בלהקליט ולשדר תוך כדי? ואחרי עוד קצת מחשבה, הבנתי שחוץ ממגבלות טכניות מסוימות יש בעיה רצינית אחרת: אין לי אישיות כל כך מעניינת בשביל לבדר אנשים. אם אני משחק, אני משחק. וזהו. נו, טוב. נבדוק שוב בטרנד הבא.
Posted in Gaming, Geekdom, Humanity, No Category, Thinking Out Loud by Eran with .
אז רצתי. אבל לשבריר שנייה חשבתי שאם אנחנו כבר מסתלקים מהקרב הזה, כי להילחם ברוח זה לא כיף, אז לפחות שאני אשיג משהו לטובתי על כל מה שנתתי. אז רצתי לכיוון השלד שטיפלתי בו קודם כדי לראות אם יש עליו משהו ששווה לקחת. לפחות את מטות הפיצוץ האלו שהוא השתמש בהם. אבל כשהגעתי אליו אז חשבתי שוב על זה שאם בורחים מהקרב, לא כולם יכולים פשוט לנוע ברגל אלא כנראה נטלפרט שוב. אז לקחתי את כל החלקים של השלד שמצאתי ורצתי חזרה. בינתיים, הרוח התרחקה מהשאר לכיוון שלי. אולי גם היא החליטה שהגיע הזמן להתקפל וללכת. אבל הזומבי הגדול הספיק להשתחרר מבלוק הקרח שפראנץ כלא אותו בו ושמעתי אותו פולט את מה שפלט עלינו קודם. אז, לשימור האינטרסים העתידיים שלי, עשיתי את הדבר הראשון שיכולתי לחשוב עליו: לקפוץ על הזומבי ולנסות למשוך אותו לרצפה. אבל, מה שהוא לא היה, הוא היה גדול מדי והצליח לשרוט אותי ולנשוך אותי לנקודה שבה כבר לא יכולתי להחזיק יותר ונפלתי לרצפה. זאת הנקודה בה איבדתי הכרה לרגע. אבל אם יש דבר אחד שהעירו לי עליו לעתים קרובות, גם לרעה וגם לטובה, זאת הנחישות שלי. הצלחתי לפקוח את העיניים ולראות שלא עברו יותר מכמה שניות והחתול המוזר הזה שבדרך כלל צמוד למרתה היה לידי. הוא נגע בי והרגשתי גל של אנרגיה עובר בי, משתלב ומסדר דברים. כאילו בחילה עברה בין רגע. ובזמן שבו אני ניסיתי לעמוד שוב על הרגליים, גם איידן עשה משהו שנראה כמו פרץ של אור שגרם לי להרגיש יותר טוב ואפילו סגר כמה פצעים. אז בזמן שרוב האחרים ניסו להשתלט על סאבג’אג Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with .
את הלילה ביליתי במדיטציה. הלחש שהטיל פראנץ היה אמור למנוע מאיתנו להרגיש מנומנמים, ובהנחה ודבר לא קורה במהלך הלילה, גם לתפקד כתחליף שינה. אז בזמן שמטילי הלחשים דנו במה צריך להכין למחר ואיך לעשות את זה, אני ישבתי בצד ומדי פעם הגנבתי מבטים לכיוון קוג שנראה שמרגיש מנותק מהשיחה הזאת כמוני. בבוקר, לאחר התרעננות קצרה ולאחר שמטילי הלחשים שיננו את מה שהיו צריכים לשנן, מרתה עשתה טקס גדול מעל קלחת של מים מלוכלכים ואיך שהוא מצאה את סאבג’אג ככה. אני לא ממש מבינה איך הדברים האלו עובדים. אבל היא אמרה שהיא ראתה אותו ולכן יכולה לטלפרט אותנו לשם. אז היא התחילה את הטקס שהיה צריך לקחת אותנו לשם. ומיד לפני שיצאנו, פראנץ הטיל על כולנו לחש שאמור לגרום לנו לפעול מהר יותר ואיידן עשה משהו כדי לזמן עזרה אלוהית למטרתנו. אחזנו כולנו ידיים וקפצנו אל שדה נטוש מיד מאחורי סאבג’אג שהיה קשור בחבל לזומבי גדול שגרר אותו אחריו. התחלתי לחפש את המכשף או אילו שהם סימנים אליו. כן שמתי לב למשהו כ-40 מטר משמאלנו למרות שזה נראה כמו שלד. לא הייתי בטוחה אם זה המכשף שחיפשנו או לא אבל ברגע שהוא שלף איזה שהוא שרביט מוזר, כיוון אותו על קוג ומשהו התפוצץ, אז ידעתי שכדאי שאני אטפל בו כי אף אחד אחר יכול לזוז מהר כמוני. בזמן שקוג הלך לתפוס את סאבג’אג, פראנץ תפס את הזומבי הקיקלופ בתוך קוביית קרח ואיידן הסתובב וחיפש גם הוא את המכשף, אני עשיתי מה שאני יודעת לעשות. לקחתי צעד בין ממדי כדי להגיע אל השלד ולנסות לתפוס ולנטרל אותו. אבל כנראה שלא שמתי לב Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, No Category, Role-Playing by Eran with .