The Less Interesting Times

מחקר חדש שהתפרסם לא מזמן טוען שאם אנשים מקללים כשכואב להם, הם כנראה עושים את זה מסיבה מסוימת. אז הם עינו בדקו קבוצה של סטודנטים והכריחו אותם לשים את הידיים שלהם במים קפואים. תוך כדי הרשו להם לחזור על קללה לבחירתם או להגיד מילה ניטרלית כלשהי. הסטודנטים שקיללו דיווחו על פחות כאב והחזיקו מעמד זמן רב יותר. ההנחה היא שהקללות קשורות לאמיגדלה ולמקום במוח שממנו מגיעה תגובת ה-Fight or Flight.

אני חושב על מה זה יעשה לאנשים שצריכים לדרג תוכן של דברים כמו סרטים. לא רק שסיגריות זה פתאום מסוכן, מה אם קללות יהפכו למשהו תקין לחלוטין? איזה כיף זה לא להיות אחראי על זה.

ה-EATR הוא רובוט שטח חדש למטרות סיור שמה שמיוחד בו הוא שכמו כל חייל קומנדו טוב, הוא חי רק ממה שהטבע מספק: בשביל אנרגיה הוא גוזם דשאים ואוכל מקלות.

לאחרונה, מישהו חשב שזה יהיה רעיון טוב להציג את ה-EATR כאוכל אדם, כשהרובוט המסכן הוא אפילו לא צמחוני, הוא טבעוני. אז החברה שמייצרת אותו בשביל DARPA, חברת Cyclone, יצאה בהכרזה: “ה-EATR לא אוכל גופות. השחטת גופות זה נגד אמנת ז’נבה AND WE DON’T LIKE DOING IT!” בערך.

מי שלא עוקב אחרי החדשות אולי ירצה לדעת שאתמול נחגגו 40 שנה לנחיתה הראשונה על הירח. סיפורים מסתובבים ברשת כבר שבוע ונאסא עצמה חגגה עם שידור חוזר באיכות גבוהה של המשימה מהשיגור עד החזרה, בזמן אמת… פלוס או מינוס 40 שנה.

כל זה נורא נחמד אבל מה שהגניב אותי היא אחת הכתבות ב-New Scientist. עוד לפני שאפולו 11 שוגרה היה ברור ששורת המשימות האלו היא חד פעמית ולא מובילה לשום דבר קבוע. כבר אז החליטו לחתוך בתקציב והיה ברור שתוכנית אפולו לא תשרוד את שנות השבעים.

אבל מה אם לא? מה אם המשימה הייתה ממשיכה? מה אם ניתן התקציב וניתנה הדחיפה קדימה, רחוק יותר, גבוה יותר? ומה יהיה פה 40 שנה לאחר מכן?

הכתבה משערת הווה חללי יותר, מתקדם יותר, אופטימי יותר וגם מעט נוסטלגי וגם מעט עצוב. בהחלט מומלץ לקרוא.

קווי לילה זה מונח שאולי יראה פשוט, טריוויאלי או אפילו מיותר לאנשים מסוימים אבל הוא גורר איתו הרבה סיבוכים שאני שמח שעכשיו שמו אותם בצד.
בחולון יתחילו להפעיל קווי לילה בערב שבת אל מקומות הבילויים הרגילים עד אחת בלילה וחזרה מהם עד ארבע בבוקר.

אני חושב שכל הכבוד, הגיע הזמן. כי למנוע את קווי הלילה זאת פשוט שטות ממדרגה ראשונה. הילדים יצאו לבלות בין אם תתנו להם תחבורה ציבורית או לא, אז עדיף לתת להם תחבורה ציבורית קבועה, זולה ובטוחה (וגם לנתב את הכסף הזה לכיוון רווח מסוים) במקום שיוציאו הון על מוניות או יסתכנו בנהיגה בשכרות הביתה.

אני שמח לראות שיש עוד כמה פוליטיקאים שמבינים שתפקידם הוא לדאוג ולשרת את צרכי האזרחים במדינה ולא להכניס אותם לתלם.

חברת Ad-Astra עשתה ניסוי מוצלח ראשון בעוצמה מלאה של ה-VX-200 שלהם, מנוע פלזמה המבוסס על עיצוב VASIMR.

מה זה אומר? רקטות ומנועי חלליות קונבציונליים אבל הרבה יותר חזקים ויעילים.

Mars! Here we Come!

עכשיו יש נוהג מאוד מעניין במקומות עבודה מסוימים ביפן. כשמגיעים לעבודה, החיוך שלהם נסרק והם מקבלים עליו ציון מ-0 עד 100. עם הם עוברים את המבחן אז הם רשאים להמשיך אל יום העבודה אבל הציון שלהם נמוך מדי אז הם מתבקשים “להרים את פינות הפה יותר” ולנסות שוב.

יפנים מוזרים.

משחקים יכולים ללמד אותך הרבה בחיים. הם לא סתם להנאה. הם מאוד חינוכיים, במיוחד עם שחקנים מנוסים מריצים אותם לשחקנים חדשים. אז הנה רשימת “עשרת הלקחים לעסקים שלמדתי ממבוכים ודרקונים“.

אני מסכים שאפשר גם לקרוא לזה “עשרה דברים שכדאי לדעת בחיים והם ישימים גם בעסקים, גם במשחקי תפקידים וגם בהרבה מקומות אחרים” אבל אפשר ללמוד אותם בדרך כלשהי או שאפשר ללמוד אותם ממשחקים. ממשחקים זה בדרך כלל יותר כיף ויותר בטוח מאשר להתנסות קודם ולהכוות.

Also, on iCast.

המשך קריאה »

זה דוח מעניין ששווה לבדוק לעומק. מתברר מהנתונים שהעסק של ‘צפייה בלווייתנים’ שווה הרבה יותר כסף מאשר העסק של ‘הריגת לווייתנים’.

כנראה זה באמת נובע מהעובדה שאפשר לצפות באותם לווייתנים עוד ועוד ואפשר להרוג כל לווייתן רק פעם אחת.

משה היה חרדי. משה עכשיו משרת בצבא. קראתי את הסיפור של משה והבנתי עוד משהו. וכן, אני יודע שאני מדבר פה על חברה מאוד מאוד שמרנית גם בתוך השמרנים אבל בכל מקרה.

סיפורים כאלו הם שמפיגים את התחושה הרעה שאני מקבל כשאני תוקף את הדת, כשאני באמת יוצא במטרה להוציא בן אדם לחופשי. כי ככה זה נראה לי. כי שם, בפנים, עמוק בכוכים העתיקים והשחורים שלהם, הם פשוט לא יודעים, לא מספרים להם, משקרים להם. אני לא אומר לגרור את כולם אל האור בכוח ולהכריח אותם לספוג אבל צריך לפחות לפתוח את הדלת ולהצביע על השמש.

כי מבחינתי, הדבר הכי טוב שבן אדם יכול לעשות הוא לחשוב ולהיות מודע ואחד הפשעים הגדולים הוא לשקר למישהו ולהשאיר אותו בחוסר ידיעה. כי זה דבר אחד להגביל בן אדם פיזית. זה דבר אחר לגמרי להגביל בן אדם מנטלית. וכשאני רואה מישהו שלא ממש שונה ממני, שהאפשרויות שלו מוגבלות יותר, בעיקר בגלל כי לא אמרו לו, לא גילו לו או לא נתנו לו, שתי התגובות הראשונות שלי הן כעס על מי שעשה לו את זה ורחמים ולרצות לעזור לו למלא את הפוטנציאל שלו.

—–

כשכתבתי את ההודעה הזאת, מישהו הסתכל לי מעבר לכתף ושאל “מה רע בדת?”
אני אמנע מלציין את כל הדברים הרעים שהדת עושה, או לפחות אנשיה וממסדיה בשמה, מכיוון שהרשימה ארוכה מדי. אני אציין משהו נוסף שחשבתי עליו מאז אותו הרגע.
אני באמת עושה את כל זה רק בגלל הכפייה, אני תוקף רק כי תוקפים אותי קודם. אם מחר בבוקר אני אקום למדינה בה אין כפייה דתית, בה המאמינים מאמינים ולא מנסים להכריח אותנו להאמין, אני מניח שהכל יהיה בסדר. אולי אנהל כמה שיחות חולין על דת אבל אלו יהיו יותר בבדיחות הדעת מאשר במטרה מוכוונת. ברגע שתופרד דת ממדינה אני אכריז על ‘משימה הושלמה’ ואתמקד בדברים מחוץ.