The Less Interesting Times

בלוגים זה רעיון טוב. לא רק לגרפומנים אלא לכל אחד. לפי דעתי, כל אחד צריך לכתוב בלוג. בין אם הוא מעדכן אותו פעם ביום או פעם בשנתיים זה לבחירתו שלו אבל אני חושב שבלוג זאת המצאה נהדרת. וכמובן שעדיף שיהיה לו גם רסס.

אני התחלתי לכתוב את הבלוג שלי בערך בגיל 14 או 15. אז עוד לא הייתה קיימת המילה בלוג או Weblog. אני קראתי לזה יומן אישי… אבל ברשת. איזה עתידן אני, הא? המטרה שלי הייתה ליצור כר למחשבות ומקום בו אני יכול לעקוב אחרי החיים שלי כי הזיכרון שלי נוראי. אני אפילו לא זוכר איפה שמתי אותו אז והוא גם נראה דיי חובבני. לא כמו דף של MySpace אבל לא בדיוק Facebook. הוא עבר כמה וכמה גלגולים מאז עד שקם מחדש עם וורדפרס טוב ויפה תחת חסות האתר של אח שלי לפני כמה שנים. בערך חצי ממה שכתבתי מאז שהתחלתי הלך קאפוט ולחלק גדול מזה גם באמת מגיע אבל עכשיו אני יציב והבלוג כבר התפתח קצת מעבר ליומן אישי.

אבל זאת המטרה העיקרית שלו וזה למה אני חושב שהוא טוב. במיוחד לאנשים ששומרים על קשר מרוחק. לדוגמה, אני ורוב החברים שלי שאני באמת אוהב. אני גר במקום דיי נידח בצפון ומעביר את רוב הזמן בחיפה. בערך 70% מהחברים שלי נמצאים במרכז או דרומה יותר. חלק מה-30% הנותרים נמצאים במקום בו התחלתי ומי שנשאר נמצא פה באזור אבל עסוק מאוד בענייניו גם כן. העניין הוא שהאנשים האלו מעניינים אותי. אני רוצה לדעת מה קורה איתם, אני רוצה לדעת מה הם עושים, האם הם מרגישים טוב, מתקדמים בחיים שלהם או צריכים תמיכה נפשית/מוסרית/רגשית/תעבורתית/קולינארית. אבל טלפון עולה כסף ואני גם לא ממש אדם של טלפונים ולהתקשר אל אנשים זה לא בהכרח מתאים. תקשורת דואר אלקטרוני צריכה להיות יזומה ולרוב האנשים אין כוח. ו-Facebook… זה המוני, מטופש, מטמטם ומעצבן. Facebook הוא סוג של תרוץ לידידות, תירוץ שמועבר מצוין בקומיקס אחד של User Friendly מלפני כמה חודשים שאין לי כוח לחפש.
בלוג, לעומת זאת, הוא מקום נוח. הוא מין לוח מודעות של “תראו מה אני עושה ומה קורה עם החיים שלי” ומי שרוצה יכול לעקוב, להעיר ולהאיר. זה חוסך את כל המאמץ ועדיין שומר על להבת הקשר בוערת. אם קרה לי משהו בחיים או חשבתי על משהו מעניין או שיש לי מה להגיד לעולם, אני כותב את זה בבלוג ומי שמעניין אותו מספיק להירשם לרסס שלי מקבל על זה הודעה תוך דקות שמחכה לו עד שיש לו זמן.

אז למי שאין לו כוח להרים אתר פרטי יש את Blogspot ואת Blogsome ואת Israblog אבל אני ממליץ על בלוגלי העברי והטוב. ידידה שלי עברה לשם לא מזמן והיא נראית לי מרוצה מהעסקה. אז ניהאו ולילי וירון וכל החברים שלי שקוראים פה ויודעים שאכפת לי מהם: בבקשה, פתחו בלוג. אם לא בשביל עצמכם אז בשביל האנשים שמסביבכם.

Dorus climbed up the rock face to where Torin was crouching. His upper left hand was carrying the bag over his back, the bag containing the wretched armor which was getting heavier and heavier, and all of the rest were sinking claws into the stone in order to climb. He placed one hand on the end of the boulder and pulled himself up so he could see what Torin was watching.
“Over by the second cliff,” The illusionist whispered. “Behind the boulder. See?”
In this state of the world, with the clouds constantly covering the skies, with ash and rubble omnipresent in the air, Dorus’ eyes were better than Torin and he spotted the creatures easily. They looked like a pack of mongrel, mangled dogs with some important parts subtracted and some strange parts added. They hovered over something, presumably the carcass of the last unfortunate being to travel through these passes.
המשך קריאה »

תקציר הפרקים… (כי אין לי כוח לכתוב שלושה ימים בפירוט)

ויהי יום ויהי לילה – יום שני
נתקעתי קצת בפקקים אז הגעתי לסדנת הנחיית מועדוני קריאה באיחור. חיכו לי! כמה נחמד. טוב, ציפיתי לקצת יותר. זה היה תרגול כמו הסדנה של גיא חסון על סיפורים נושכים באייקון. לא יודע כמה אבל אני מקווה שזה עזר.
הסדנה שהייתה אמורה להיות ארבע שעות התקצרה לפחות משעתיים אז ניצלתי את ההזדמנות לקפוץ להרצאה של קרן לנדסמן. היה מרתק ומשעשע ובאמת הייתה צריכה להרחיב יותר על מחלות כי זה באמת מה שמעניין. :) קשת שולתת!!!1
אחרי ההרצאה לא היו לי הרבה תוכניות אז, אחרי שליוויתי את לילי ואלישבע לקנות אוכל, תפסתי את לירן, ידיד מהטכניון וישבנו לשחק משחקים. החרמנו את השולחן של האגודה לחקר העב”מים בטענה שאנחנו עב”מים אז מותר לנו. משכנו עוד כמה אנשים ושיחקנו עד אחת בלילה בערך כשהייתי צריך ללכת לישון.
שרדתי את הדרך לדירה של עודד וקרן בהרצליה שם ציפיתי שאנשים יהיו ישנים או בדרך אבל מצאתי את אחי משלים קומיקסים. העברתי בלבדוק אינטרנט ובלי לשים לב היה ארבע בבוקר ו”מי הפליל את רוג’ר ראביט” נגמר. החלטנו שנגמרה לנו הסבלנות לחכות לקרן והגיע הזמן לישון. לא הספקתי יותר מלהתמקם והיא הגיע והסבירה שהיא הייתה עסוקה בלהכין דמויות למשחק שאמור להתרחש מחר.
המשך קריאה »

Awake: אי אפשר לצפות הרבה מסרט של היידן כריסטנסן במיוחד אם מופיעה בו גם ג’סיקה אלבה (לא שיש לי משהו נגדה אבל היא בוחרת גרוע בזמן האחרון). הרעיון של הסרט הוא טוב ומעניין אבל כל הסרט מרגיש כמו הכנה להנחתה והנחתה מפוספסת. ממש לא חובה.
The Mist: רוב הסרטים שנעשו לפי סטיבן קינג יצאו גרועים. זה למה חששתי מהסרט הזה, במיוחד בתור הסרט המרכזי של הערב. אבל דיי התבדיתי. הערפל והיצורים עשויים יפה מאוד והכתיבה המצויינת בנוסף למשחק המתאים מוציאים את הסיפור האנושי המרתק הזה כמו שצריך. ואחרי הכל, למרות שזה היה דיי צפוי, כזה סנסאבעסה לא הייתה לי כבר הרבה זמן.
30 Days of Night: הרעיון עצמו חביב אבל הביצוע ממש גרוע. הסיפורים האנושיים כמעט לא יוצאים החוצה. הסרט ממהר. קטעי הפעולה לא מצדיקים את עצמם. והערפדים הם פשוט חיות ולא מעניינים בכלל. הסיום היה לא רע אם רק היה אכפת לי מהדמויות.
Frostbiten: כאן, לפי מה שאמרו לי, לוקחים את הרעיון של ערפדים בחוג הארקטי ועושים אותו כמו שצריך. כן, הם מתייחסים לעובדה שיש להם לילה באורך חודש אבל זה לא החלק החשוב של הסרט. יש שם סיפור, לא סיפור חדש ומקורי אבל סיפור קיים ומבוצע בצורה סבירה ביותר. הציק לי שחלק גדול מהדמויות פשוט מטומטמות אבל אני מניח שאפשר לתרץ את זה בכך שרובם ילדים. סך הכל סרט חביב ואם הרעיון הזה מעניין אז הוא בהחלט עדיף על 30 Days of Night.
ודרך אגב, שם הסרט לא מתרגם ל”נכווה מקור”. הוא בגרמנית או שוודית או משהו כזה ומתרגם פשוט ל”כוויית קור”.
המשך קריאה »

ואחזור שוב פעם על הרעיון למען אצה מסוימת שכנראה לא עקבה מההתחלה. :)
הקטעים האלו הם כמו קטעים לסדנאות כתיבה, הם רעיונות שמתרוצצים לי בראש ושאני רוצה לשמור ולבחון איפה שהוא. הם מדברים על דמויות שיצרתי ושעדיין לא שווים סיפור מלא או לא יחזיקו אותו. אבל הם כנראה יופיעו בצורה כזאת או אחרת בהמשך אם וכאשר אחליט באמת לכתוב אותם כמו שצריך. בינתיים הם ברמה אחת יותר מלוטשים ממחשבות קלות. אני לא מצפה שישרדו מפגש של סדנת כתיבה בלי נזק נרחב אז כמובן שהם דורשים עריכה נרחבת.

“Please, man. I need the stuff.”
“What you need is to get me my money.”
The two men, one in a much better shape than the other, were whispering their arguments away near a green dumpster and a pile of black nylon trash bags. What none of them considered, when this fight began, was that they would soon have a third party.
“I don’t have it right now. I need the stuff, man. Or I’ll die.”
“I don’t care if you died right here. All I care about is my money.”
“What’s going on here?” Asked the tall guy with the flaming red hair.
The man who was standing and whose clothes had been washed more than once in the past year turned a grumpy face towards the newcomer and uttered the most probable response. “What the fuck do you care?”
Velorum, who was already ticked off as it is, stuck on this planet with its dominant inhabitants being the poor excuse for a civilized society that they were, did what was probably unacceptable even from where he came from. He took the dealer by the throat, picked him off his feet and slammed the back of his neck against the opposite wall. The thug who took a second to realize what just happened, clawed at the iron grip to no avail, the alien was faster and stronger then him.
When that didn’t help, he turned to pleading, squeezing noises through the thinning gap that was his air pipe. “Please, dude. I’ll give you anything you want. Let me go. Please, anything.”
Velorum only fixed him with a dead eyed stare. “You people have a saying: ‘act like a human being’. You say it to misbehaved people, anyone who performs some act society deems immoral. The funny thing is, these people, the ones you address it too, they are the ones that act like human beings. After all, they are being selfish, self-centered, brutal, inconsiderate, ego-maniacal, anti-social, and all that good stuff. You, right now, are acting like a human being; disgusting, filthy thing; selling slow death in a bag to others without guidance, those who don’t understand. You fail as a civilized, advanced creature. You are acting like a human being.”
Velorum saw that the drug dealer was changing his color after being held up by his neck for a long period so he dropped him, leaving him to cough his way back to a breathing state while he walked back to the junkie.
“And you,” He said, only pulling the disheveled man up by his collar but with enough force for the homeless to feel more like the ground was dropping than he was rising. “You weak, pathetic man. You turn to substance, to a minor temporary feeling, to a road that could end in your death only because you find no comfort in life. You are almost as bad as he is.”
Then the junkie felt the ground’s solid touch leaving him completely as Velorum threw him across the short distance to the other side of the alley were the drug dealer was trying to regain his footing. The two bodies impacted harshly and collapsed on the dark asphalt in a knot of limbs. He was ready and willing to inflict more punishment on them when his earthly guide showed up at the end of the alley facing the street.
“Lor, are you in here?” Asked Jack. The human ran into the alley to find Velorum with his hands raised and the two previous adversaries now scrounging for each other’s help to escape this new menace. “What the fuck are you doing?”
“Getting some pressing issues off my chest,” Said the alien.
“Do something, man,” Cried the drug dealer.
“Yeah, take’m away fom us,” Added the homeless.
“Fuck. You’re supposed to keep a low profile,” Jack muttered and grabbed Velorum by the arm, pulling him away.

אז הייתה לי אתמול יום הולדת. כמה אנשים נחמדים זכרו לשלוח הודעה או לדרוש לשלומי. תודה לכולם. אני עדיין בסדר.

היה לי חלום שאיך שהוא המשיך מחלומות קודמים שהיו לי. הייתי בטירה עתיקה אבל עדיין בשימוש. בחלומות הקודמים הייתי רק סוג של גופר של הבעלים אבל הפעם אני הייתי מסמר המסיבה. קיבלתי המון דברים ביניהם את האינציקלופדיה בריטניקה החדשה בכריכה אדומה מרהיבה (זה היה מגניב מאוד בחלום) ו-B2 על שלט רחוק.

במציאות לא קיבלתי כלום.

1) לבן אדם אחד נפלו על הבית חמישה מטאורים מאז נובמבר האחרון. הסיבה הסבירה? “חייזרים מטווחים אותי. כנראה עצבנתי אותם אבל אני לא יודע איך.”

2) מחקר חדש ממערב וירג’יניה: ילדים ששיחקו Dance Dance Revolution השמינו פחות מילדים שלא שחקו. טוב שהוכיחו שהתעמלות זה טוב אחרת לא הייתי בטוח.

3) הדמייה של הסופה הגדולה של צדק על בועת סבון. כמובן. איך אפשר לחשוב אחרת.

4) גם מדענים משתמשים בסמים. 70% מקוראי המגזין המדעי הבין-לאומי “טבע” הודו בשימוש בסמים להגברת היכולת המנטלית. 80% אמרו שצריך להרשות את השימוש בסמים האלו.

5) IBM חוזרים לעשות דברים טובים: עוד לפני מחשוב קוונטי, ייצא לנו מ-IBM סוג חדש של זיכרון שצריך לשלב את המהירות של RAM והמחיר של צלחות HDD. בתקווה רבה.
המשך קריאה »

בעקבות עוד כמה דברים שקראתי בזמן האחרון, בין אם זה מועמד לנשיאות ארה”ב שחושב שהשטן נמצא במחשב הנייד או ג’ק ליברמן שחושב של-GTAIV יש משהו אישי נגדו, שוב פעם יצא לי לחשוב על נושא משחקי המחשב והאלימות. הרבה אנשים טוענים שמשחקי מחשב אלימים, סרטים אלימים או אפילו מוזיקה אלימה גורמים לאלימות במציאות. אז דבר ראשון, שעשע אותי לגלות לא מזמן שגם בתקופת יוון העתיקה היו איסורים על יצירותיהם של הומר וחבריו (אתם יודעים, האיליאדה והשירים האדירים האחרים) בגלל שהם היו אלימות… ותיארו את האלים שלהם בצורה מגוכחת אבל זה עניין אחר.

אז אני חושב לעצמי: רגע, הם באמת עדיין מאמינים בזה? הם לא יודעים שזה קשר נסיבתי בלבד ונפילה חדה וקשה לבור הלוגי הקרוי The Ad Hoc Fallacy? אולי הם לא. אז הנה סיפור שהיה (מבוסס על אירועים אמיתיים).
המשך קריאה »

1) אמת בפרסום: סיפור של ניר יניב על חיידק שמציק לפונדקו לקנות ולקנות. גם אני כתבתי על פרסומות מעצבנות. ועכשיו, מפרסמים קוראים לנו את המחשבות כדי לדעת איך לפרסם.

2) Jhonny 5 is Alive! או בקיצור, מחדשים את Short Circuit. הדבר היחידי שקצת מטריד אותי הוא שווינשטיין עושים את זה.

3) מדען מניו-יורק טוען שמחשבים קרובים לעבור את “מבחן הגרפיקה של טורינג”, מצב בו שופט אנושי לא יכול להבדיל בין עולם וירטואלי לאמיתי. שנתחיל לתכנן את המטריקס?

4) מפה של מפגעי כביש (זאת אומרת, מלכודות מהירות) בטלפון הנייד? אני חושב שיש לי עוד רעיון לדחוף לסיפור.

5) ראיתי שכמות התרומות של FreeRice ירדו בזמן האחרון אז אני דוחף את זה פה שוב פעם. שחקו משחק, תרמו אוכל לנזקקים. מה לא בסדר בזה?
המשך קריאה »

כבר היו כמה אנשים שאמרו לי שיש לי OCD.
לא נכון, אני אומר. אה… לא כל כך.

אז כן, כשאני הולך אני משתדל לא לדרוך על הקווים.
וכשיש בכביש אבנים אז אני דורך רק עליהן.
אני מוצא את עצמי כל הזמן מסדר דברים.
גם אם הם לא שלי, ללא ידיעת בעליהם.

החדר שלי מסודר אם כי לא כל כך נקי.
ואני לא סובל שמבלגנים את התוכניות שלי.
לכל דבר קטן וגדול יש מיקום.
ולכל מה שאני עושה יש מקום בסדר יום.

אז יש כאלו שיגידו שאני לא ספונטאני.
אבל תאמינו לי שלא כל כך רע לי.
אני דווקא מסוגל להחליט בהנף מחשבתי.
אבל ככה אני מוצא את כל מה שנאבד לי.

אין לי שום בעיה להיות אובססיבי.
אם זה מה שצריך, אולי דווקא עדיף לי.