קולומביין ו-Doom, הקשר שלא קיים
בעקבות עוד כמה דברים שקראתי בזמן האחרון, בין אם זה מועמד לנשיאות ארה”ב שחושב שהשטן נמצא במחשב הנייד או ג’ק ליברמן שחושב של-GTAIV יש משהו אישי נגדו, שוב פעם יצא לי לחשוב על נושא משחקי המחשב והאלימות. הרבה אנשים טוענים שמשחקי מחשב אלימים, סרטים אלימים או אפילו מוזיקה אלימה גורמים לאלימות במציאות. אז דבר ראשון, שעשע אותי לגלות לא מזמן שגם בתקופת יוון העתיקה היו איסורים על יצירותיהם של הומר וחבריו (אתם יודעים, האיליאדה והשירים האדירים האחרים) בגלל שהם היו אלימות… ותיארו את האלים שלהם בצורה מגוכחת אבל זה עניין אחר.
אז אני חושב לעצמי: רגע, הם באמת עדיין מאמינים בזה? הם לא יודעים שזה קשר נסיבתי בלבד ונפילה חדה וקשה לבור הלוגי הקרוי The Ad Hoc Fallacy? אולי הם לא. אז הנה סיפור שהיה (מבוסס על אירועים אמיתיים).
הירי בבית הספר בקולומביין היה ב-1999. באותו זמן עדיין הייתי בבית ספר ו-Half-Life היה משחק חדש. כתוצאה מזה, יצא לי לבלות דיי הרבה זמן באתר המשחק של רשת ה-Planet, שנקרא Planet Half-Life. זה אתר שבו אנשים מדברים על המשחק, חולקים חוויות, מפות ותמונות. הייתי מגיע לשם לפחות פעם ביום. כמובן שכשהידיעות על הירי הגיעו, הדיונים מהר מאוד סטו לכיוון הזה. אבל אני קראתי שם משהו שאני לא חושב שכולם יודעים.
יום אחד נכנסתי לאתר והסתכלתי על הדיונים המתקיימים וכמובן שלפחות אחד מהם (אני לא זוכר כמה היו) עסק בירי בקולומביין וכמובן שגם בקשר שלו למשחקי מחשב. דיברו שם על החיבה שלהם ל-Doom וכמובן שדיברו על כך שאריק האריס נהג לא רק לשחק במשחק אלא לבנות בשבילו שלבים. דיברו על האם יכול להיות שהם השתמשו במשחק, ובשלב שלו אותו עצבו לפי בית הספר, בשביל להתאמן לקראת הרצח (מה שבסוף התברר כלא נכון). ואז פתאום צץ בן-אדם אחד ואמר, “אני מכיר את האריס, הוא ישב לידי בכיתה.”
ואז הוא התחיל לספר לנו על האריס: איך שהוא היה מתבודד ומוזר מההתחלה, איך שהוא מראש הציג סימנים של התנהגות פסיכוטית, איך שהוא היה חרא של בן אדם ואיך שהוא נהג להתעלל בצפרדעים וחיות אחרות. הוא סיפר לנו, פרט אחרי פרט, איך הילד היה צריך להיות מזמן מאושפז במוסד אבל אף אחד לא שם לב, לאף אחד לא היה אכפת וגם אחרי שהרצח קרה, כל מה שידעו להיטפל אליו היו המשחקים והסרטים שהם אהבו. אף אחד לא טרח לבדוק הפרעות יותר עמוקות כי גם אף אחד לא הכיר אותם כל כך טוב.
הם היו שני ילדים מופרעים, מתבודדים ועצובים שיום אחד פשוט התפרצו בצורה אלימה.
לסיכום אני עוד אוסיף שאני חושב שכל הרעיון להפיל על משחקים וסרטים את האשמה הוא מגוכח מבחינה נוספת. אני יודע שאצלי זה ככה, וגם היה מחקר שבדק שגם אצל אנשים אחרים זה ככה, שאני משתמש במשחקים וסרטים כדרך לפרוק מרץ שלא בצורה אלימה ובצורה שלא תפגע באנשים אחרים.
אם אני עצבני, אם אני צריך להרוס משהו אז אני מפעיל את המחשב וטובח בכמה זומבים, מעלה את Red Faction ובודק כמה באמת אפשר להרוס את הסביבות שלהם או שאני פשוט מריץ פרק של South Park וצוחק על האלימות הטפשית שלהם. ואם אני ממש בצרות, תמיד אפשר לקפוץ ממטוס. אי אפשר להביס את ההרגשה של הנפילה, את הרוגע שבשיוט למטה ואת שקט המערכות הכללי שיש אחרי יום כזה.
Posted in No Category, Stories of My Life by Eran with 4 comments.
מי שמנסה לברוח מאחראיות משתמש בכל קנה רצוץ שרק נקרה בדרכו.
תושבי ארה”ב צריכים להחליט כמה דברים מאוד בסיסיים לגבי סדר העדיפויות שלהם מבחינה פרטית ותרבותית אבל זה הרבה יותר מידי קשה כשאין לך איזה לינקלן בעל חזון ותעוזה לממש אותו ולהזיז עיניינים וגם אותו רצחו אחרי הכל ועוד בתאטרון- באמצע חוויה תרבותית איכותית- מה שממחיש יפה את הכבוד שלהם לתרבות הפנאי של הזולת. מעניין שהוא לא נרצח בתא הווידוי בכנסיה.
האירוניה היא שרוב מי שמייצר את המשחקים היותר אלימים שמופצים בארה”ב הם חברות אמריקאיות – מתוך התרבות ועבור התרבות. בדיוק כמו שבפוליטיקה הם בוחרים את האנשים לשלטון מתוך העם ועבור העם. הם אוכלים את הדייסה שהם בשלו אחרי הכל. לארה”ב יש כיום תרבות אלימה, חמושה, מחונכת על ברכי המדיה, לא ממושמעת במיוחד ופזיזה. הסרטים, הסדרות והמשחקים והאשמות נגדם הם רק סימפטום של התופעה הגדולה יותר.
אל תיקח את זה אישי מידי. כל פגיעה בדמוקרטיה וזכויות הפרט בארה”ב נתקלת מיד במשוב שלילי קטלני. משחקים ימשיכו לצאת. אם האלימות וההשלכות שלה יהיו גדולות מספיק התרבות תתחיל לדרוש שינוי מבפנים. כנראה שזה עדיין לא מספיק מפריע להם חברתית כדי לטפל בבעיה האמיתית שלהם.
כשלנו בארץ היו בעיות של אוריינות בארץ או של סכנת הכחדה של פרחי בר הממשלה יצאה במבצעים לתיקון הבעיה וזה עבד- היום הרוב המוחלט יודעים לקרוא ולכתוב ואנשים פשוט לא קוטפים פרחי בר נדירים.
הם יכולים לעשות את זה אפילו עוד יותר טוב מאיתנו – ברגע שהם מחליטים לזוז ולעשות משהו.
כמו שאומרת האמרה “כשהתלמיד מוכן, המאסטר מופיע”.
וזה מזכיר לי שאחד הפרקים של העונה הראשונה של South Park מדבר על משהו דומה. אמא של קייל תופסת אותם צופים בטרנס ופיליפ וכועסת על כך שהם רואים את הזוועה המקללת הזאת.
מהר מאוד היא מגייסת את כל ההורים בעיר שהולכים למחות מול משרדי החברה המשדרת. הם מגיעים למצב שבו הם משליכים את עצמם על הבניין.
ואז סטאן או קייל, לא זוכר מי, אחרי כל הבלגן הנוראי במילא שקורה בפרק הזה, אומר שכנראה יותר מעניין אותם מה הילדים שלהם רואים בטלוויזיה מאשר מה הם עושים כי ההורים ויתרו על החינוך לטובת הטלוויזיה. הם עצלנים וחושבים שהטלוויזיה תחנך להם את הילדים בשבילם.
ואז הם חושבים שאם אי אפשר לראות טרנס ופיליפ אז אולי הם ילכו לעשן סמים או משהו.
משהו כזה… טיפשות ועצלנות הן שילוב קטלני שיכול להפיל כל רעיון טוב לקרשים. מצד שני צריך לזכור שחלק מטבע האדם הוא משוב שלילי- אנחנו לומדים מטעויות ולא תמיד הלמידה הזו באה ברמה האישית. לפעמים זה קורה דווקא ברמות החברתיות הגבוהות יותר מהאדם הבודד- כמו במקרה של דמוקרטיה כשיטת שלטון.
כן.