חברים קרובים רחוקים ובלוגים
בלוגים זה רעיון טוב. לא רק לגרפומנים אלא לכל אחד. לפי דעתי, כל אחד צריך לכתוב בלוג. בין אם הוא מעדכן אותו פעם ביום או פעם בשנתיים זה לבחירתו שלו אבל אני חושב שבלוג זאת המצאה נהדרת. וכמובן שעדיף שיהיה לו גם רסס.
אני התחלתי לכתוב את הבלוג שלי בערך בגיל 14 או 15. אז עוד לא הייתה קיימת המילה בלוג או Weblog. אני קראתי לזה יומן אישי… אבל ברשת. איזה עתידן אני, הא? המטרה שלי הייתה ליצור כר למחשבות ומקום בו אני יכול לעקוב אחרי החיים שלי כי הזיכרון שלי נוראי. אני אפילו לא זוכר איפה שמתי אותו אז והוא גם נראה דיי חובבני. לא כמו דף של MySpace אבל לא בדיוק Facebook. הוא עבר כמה וכמה גלגולים מאז עד שקם מחדש עם וורדפרס טוב ויפה תחת חסות האתר של אח שלי לפני כמה שנים. בערך חצי ממה שכתבתי מאז שהתחלתי הלך קאפוט ולחלק גדול מזה גם באמת מגיע אבל עכשיו אני יציב והבלוג כבר התפתח קצת מעבר ליומן אישי.
אבל זאת המטרה העיקרית שלו וזה למה אני חושב שהוא טוב. במיוחד לאנשים ששומרים על קשר מרוחק. לדוגמה, אני ורוב החברים שלי שאני באמת אוהב. אני גר במקום דיי נידח בצפון ומעביר את רוב הזמן בחיפה. בערך 70% מהחברים שלי נמצאים במרכז או דרומה יותר. חלק מה-30% הנותרים נמצאים במקום בו התחלתי ומי שנשאר נמצא פה באזור אבל עסוק מאוד בענייניו גם כן. העניין הוא שהאנשים האלו מעניינים אותי. אני רוצה לדעת מה קורה איתם, אני רוצה לדעת מה הם עושים, האם הם מרגישים טוב, מתקדמים בחיים שלהם או צריכים תמיכה נפשית/מוסרית/רגשית/תעבורתית/קולינארית. אבל טלפון עולה כסף ואני גם לא ממש אדם של טלפונים ולהתקשר אל אנשים זה לא בהכרח מתאים. תקשורת דואר אלקטרוני צריכה להיות יזומה ולרוב האנשים אין כוח. ו-Facebook… זה המוני, מטופש, מטמטם ומעצבן. Facebook הוא סוג של תרוץ לידידות, תירוץ שמועבר מצוין בקומיקס אחד של User Friendly מלפני כמה חודשים שאין לי כוח לחפש.
בלוג, לעומת זאת, הוא מקום נוח. הוא מין לוח מודעות של “תראו מה אני עושה ומה קורה עם החיים שלי” ומי שרוצה יכול לעקוב, להעיר ולהאיר. זה חוסך את כל המאמץ ועדיין שומר על להבת הקשר בוערת. אם קרה לי משהו בחיים או חשבתי על משהו מעניין או שיש לי מה להגיד לעולם, אני כותב את זה בבלוג ומי שמעניין אותו מספיק להירשם לרסס שלי מקבל על זה הודעה תוך דקות שמחכה לו עד שיש לו זמן.
אז למי שאין לו כוח להרים אתר פרטי יש את Blogspot ואת Blogsome ואת Israblog אבל אני ממליץ על בלוגלי העברי והטוב. ידידה שלי עברה לשם לא מזמן והיא נראית לי מרוצה מהעסקה. אז ניהאו ולילי וירון וכל החברים שלי שקוראים פה ויודעים שאכפת לי מהם: בבקשה, פתחו בלוג. אם לא בשביל עצמכם אז בשביל האנשים שמסביבכם.
Posted in No Category by Eran with 6 comments.
א. כן! זה בדיוק פייסבוק, אבל בדיוק! אני כל כך שמחה שאתה אחד משלנו, סוף סוף.
ב. (זה א שם למעלה, נכון? לעזאזל עם הזיכרון הרעוע שלי והנטיה של האתר שלך לאכול את הסימן הראשון בשורה) לא! אני אוהבת תקשורת אישית, אחד על אחד. מדי פעם יש לי משהו מעניין להגיד לכלל האוכלוסייה, פעם בכמה חודשים חולפת בראשי המחשבה “חבל שאין לי בלוג”, אבל כשאני חושבת על זה לעומק, בלוג ישלול את רוב הטעם לחיי: נורא קל לכתוב דברים כאלה. אני יודעת, כי ניהלתי כמה יומני מסע, פומביים יותר ופחות. כל כך קל, כל כך ממכר, שכשאני עושה את זה אני כמעט ולא כותבת, אני הולכת ושוקעת בדיכאון, והחיים שלי נהיים מין רצף אפור כזה בין פוסט לפוסט. זה לא בריא לי. וחוץ מזה, ברגע שכל הדברים המעניינים שקורים לי ייכתבו בבלוג, איפה אני אמצא תירוצים להתקשר לאנשים, להציק להם ולדבר איתם? מה יהיה לי לכתוב במיילים? מה יהיה לי לספר כשאני פוגשת אנשים? כל הדברים האלה יהפכו כיפיים פחות, ואלה בין הדברים המעטים שאני אוהבת בעולמנו. לא, ממש לא נועדתי לכתוב בלוג. אבל אני בהחלט אשמח לכתוב לך עדכונים שבועיים במייל, או משהו, אם אתה רוצה – רק תבקש. :)
http://ars.userfriendly.org/cartoons/?id=20071017
the sad thing is that Facebook for me is basically Twitter with more options, 90% of which I don’t use
the only appeal in Facebook is that most of the work is done for you, and that you might find things you don’t expect, as a friend of mine said, it’s about friends with apps, not friends or apps, and a blog is about friends in the end, apps don’t take a part of it
oh, technically just because something is mass-market doesn’t make it bad, after all you use google right? isn’t that mass-marketed?
פייסבוק זה אחלה דבר בשביל לסיים שיחה שמתחילה ב”אתה בפייסבוק?”
כי אם אין לך פייסבוק, מיד מישהו מתחיל להסביר לך את יתרונותיו של המקום, ולמה אתה *חייב* שיהיה לך פייסבוק…
ואם אתה פשוט אוצר “כן”, אז השני אומר, “ואללה? גם אני!”, ואז אתה אומר, “נהדר, אני אחברת אותך מחר בבוקר!”, ואז אפשר לעבור לנושאים חשובים יותר (כמו מחיר האורז המאמיר).
אבל כן, זה תירוץ לידידות וקירבה מפלסטיק.
כמה טוב שיש לך בלוג :-)
בלעעההה…כמה שגיאות כתיב….
יש הבדל בין משהו שמשווק בצורה המונית למשהו שהוא פשוט המוני. עם כל ה-Web 2.0 הזה, אני מעדיף בלוגים.
וגם הקומיקס הזה מצחיק אבל אני התכוונתי יותר לזה שבא אחריו.
אין לי מה לעשות עם בלוגים. ניסיתי את זה בלייוג’ורנל ולא מצאתי מה אני אמורה לעשות עם זה שכל כך חשוב לחלוק עם העולם האינטרנטי.
את קומץ הסיפורים שלי החלטתי לשמור ביני לבין לעצמי.
רעיונות טובים אני פשוט מיישמת במציאות או מוסיפה לרשימה ליישום עתידי. שיחות לא זורמות בבלוגים כמו שצריך לסיעור מוחות טוב ופרודקטיבי.
מה גם שבחיי הפרטיים אני אדם פרטי.
אני שומרת קשר עם האנשים שמגיע להם שישמרו איתם קשר (כלומר מתחשק לי לשמור איתם על קשר כי הם מי שהם והם תומכים בזה גם מהצד שלהם).
זה מספיק :)