The Less Interesting Times

• שם – VaLeSA – Variable Lethality Side Arm
• שמות חלופיים – נצק”ם – נשק צד בעל קטלניות משתנה
• תלויות – חבילת להב
• סיכום – הנצק”ם הוא נשק אלקטרוני לחלוטין ללא חלקים נעים. הוא מכיל ארבע קנים מסתובבים כשכל אחד מכיל בין חמש לשבעה כדורים, עמוסים אחד לפני השני בתוך הקנה. את הקנים ניתן להחליף וכך לטעון מחדש. בתוך ידית הנשק מוסתרת המערכת האלקטרונית השולטת בו (ממערכת זיהוי המשתמש ועד הרמקול שמודיע על סוג התחמושת הנבחרת). האקדח מיועד לשמאליים ולימניים ומתג חילוף הקנה הראשי נמצא בשני הצדדים. גוף האקדח עצמו בנוי מסיבי פחמן אך הקנים עדיין בנויים מפלדה. האקדח מגיע בתצורת ברירת מחדל של: קנה ראשון – חודרי שריון (7), קנה שני – ג’ל מהמם (6), קנה שלישי – חצי הרדמה (5) וקנה רביעי – קליעים מציתים (7). תחמושת שונה קיימת לנשק, מחלולי קנה ועד כדורי קרח. עם הנשק מגיעה טבעת שמטרתה זיהוי המשתמש המורשה מול הנשק.
• תפקיד – תפקיד הנצק”ם הוא להחליף את נשק הצד הרגיל ולספק שימושיות רבה לאבטחה והגנה. הוא מסוגל לשאת עד ארבעה סוגי תחמושת שונים בו-זמנית, ועם טכנולוגיה חדשה של קנה רותע, לשחרר פרץ של שלושה כדורים כמעט ללא סטייה מהמטרה.
• ישימות – הנצק”ם שימושי למשימות בהן הדגש הוא על רב-תכליתיות ו/או על שימוש בטוח בנשק. הנשק הוא מדור חדש של נשק חכם ומיועד למאבטחים, שוטרים וללקוחות פרטיים.
• יתרונות – סוגי תחמושת רבים ומתחלפים. מערכת זיהוי משתמש. מודיע על סוגי תחמושת. מסוגל לפרצים בעלי רתע יחיד. שומר היסטוריית שימוש.
• חסרונות – לא עובר בגלאי מתכות. חשוף לפרצים אלקטרומגנטיים חזקים.
• דוגמאות – יוני רודף אחרי פורץ הברח אל תוך מגרש חנייה נטוש. “ג’ל… ג’ל,” פולט קצרות המחשב הקטן של הנצק”ם שברשותו כשהוא מעביר לקנה השני. הוא רוצה לעצור את השודד הזה ולהביא אותו בפני שופט. פתאום הוא רואה את הפורץ בקצה השני של המגרש, מתחיל לרוץ. יוני רודף אחריו וצועק לו לעצור או שהוא יורה. הפורץ לא מקשיב וממשיך לרוץ. יוני משחרר יריית ג’ל הנמרחת על הקיר כשהפורץ פונה לרמפה לקומה התחתונה. הוא מחליט לנסות הרתעה כניסיון לפני אחרון. הוא מגביר את עוצמת הקול של הנשק ומעביר לקנה הראשון. “חלולי קנה… חלולי קנה,” חוזר המחשב בקול אחר הבחירה. הפורץ ששמע על הנשק החדש עוצר במקומו ומרים את ידיו, לא מעוניין בשלישיית כדורים בגבו שיעשו יותר נזק מפטיש חמש קילו לאבטיח.
• טעויות נפוצות – הנצק”ם שונה מכל נשק אחר שיוצר עד היום.
• בדיקת הבנה – יוני ואבי מתרגלים חילוץ בני-ערובה, כל אחד לבד. ברשותם אקדח אחד והם צריכים להיכנס, לטהר ולאבטח חדר. יוני משתמש בנצק”ם ואבי ב-9 מ”מ רגיל. מי מהם יהיה יותר מדויק? למי מהם יותר סיכוי לקחת את החוטפים בחיים? למי יש יותר סיכוי לקבל מעצור בנשק? מי מהם ישרוד אם נשקם יילקח ויושמש נגדם?

Dust Puppy: Start the rhythm, Erwin ol’ buddy. Santana’s #1 song ‘Smooth’ if you would be so kind
Erwin: Found it!

That stock’s a hot one
It’ll glow all week like the midnight sun
I heard them whisper rumours that scare everyone
but you stay so cool
You’re not a cheater
you’re just a bank account depleter
you’re my inspiraaaation
the grease in my groove
And if I said
this stock ain’t good enough
you would
make up things to lift it up
you could
change the filing to better help delude
all the V.C.’s you soothe…
And it’s like the market is under a spell
The S.E.C won’t question what they don’t know you sell
you’ve got the kind of look that just screams “OIL WELL”
sell them some stock
make it real
or else just lie about it!!

Dust Puppy: I don’t want to finish this song. It makes me feel slippery like that stuff you keep in your desk.
Stef: I need this recorded before I put my call into Linux One. Now hustle.

למה אנשים נורא לחוצים כשהטלפון שלהם מצלצל? אני לא מבין את זה. זה רק מישהו שרוצה לדבר איתך, זה לא אומר שהכיס שלך בוער. האם זה באמת בגלל שאנשים לא רוצים לתת למי שעל הקו לחכות? או אולי זה בגלל שהם לא רוצים להרעיש עם הצלצול שהם בחרו במיוחד ושמו בעוצמה הכי גבוהה שיש?

אני חושב שגמישות מחשבתית זה משהו נדיר. אני שם לב שהרבה אנשים פשוט לא אוהבים לחשוב. למה? זה כואב? זה לא נעים? זה לא מגניב או לא מקובל? האם אולי משהו לא בסדר איתי?
פעם אחת כשדיברתי עם קרן על כלכלה, הגענו למסקנה שלפחות אני ועודד Innovators במספר מובנים. זאת אומרת, מבחינה צרכנית, אנחנו שואפים קדימה לכיוון החדש והמתוחכם יותר. זה לא נכון לכל אורחות החיים, בטח שלא לצרכנות, אבל זאת עדיין הגדרה מעניינת. זה אומר שאנחנו מחפשים לנוע, להתקדם ולקדם. ואני שם לב שהרבה אנשים לא עושים את זה, הרבה אנשים שמחים לדשדש באותה ביצה בה הם נמצאים כרגע. לעמיחי יש את הטענה הזאת בדרך כלל, שהוא טורח לבדוק כל דבר חדש, להבין אותו לגמרי ואז לכוון אותו כמו שהוא אוהב. ושרוב העולם לא טורח לעשות את זה ואז או שהוא נשאר עם הסידור ברירת המחדל המעצבן או מתלונן לאחרים שיסדרו לו.
אני גמרתי אומר, שכשלי יהיו ילדים, אני דבר ראשון אחנך אותם לחשוב. לחשוב על מה שהם אומרים, על מה שהם עושים, על ההחלטות שהם מקבלים ועל כל דבר שהם קולטים. שקודם יחשבו האם יהיה לזה תוצאה חיובית או שהם מוכנים לקבל את התוצאות של זה.

הפעם הקדמנו. אכלתי קצת בבית ויצאנו לפני שמונה וחצי. גם עם הגרוטאה של דותן (סתם…) הצלחנו להגיע לפאראדייב בסביבות תשע וחצי. וזה אחרי שאמרו לי שהשמיים כחולים ויפים וכולם יכולים לבוא לצנוח. אז באנו, נרשמתי, עברתי תרגול רתמה, תרגול עגלות לצניחה המסויימת ו… אמרו לי לחכות. היו רוחות מזרחיות והעלו את דירוג הסכנה לרשיון B ומעלה. אז למרות שנרשמתי כבר ליעף השני, אמרו לי שאני תופס דפוס המתנה עד שיגידו אחרת.

המשך קריאה »

אתמול מישהו שלח לי קישור שאמור להסביר למה כל עניין החרבת הסביבה והתחממות גלובלית הוא… ובכן, ‘בולשיט!’. כל מה שהקישור הזה הוכיח לי שוב שהאמריקנים הם עם מטומטם שבדרך כלל נמנע מלחשוב. אם מסתכלים קצת על ההיסטוריה שלהם אז היו להם שתי מלחמות גדולות במאתיים וחמישים השנים האחרונות (לא כולל אלו שלא היה להם עניין בהן והם סתם התערבו). עכשיו, האמריקני הממוצע חי חיי רווחה טובים. מעמד הביניים שלהם הוא בדרך כלל מעמד טוב והכל רגוע.

היהודים, לעומת זאת, חיו חיים מתמשכים של קונפליקט. משחר ההיסטוריה הניתנת להוכחה, היהודים היו כמעט בקונפליקט אחר קונפליקט, מה שהכריח את היווצרות התחמון והמוח החריף. כמעט דארוויני. רק ב-60 השנה האחרונות, היו לנו מספר מלחמות גדולות, כאלו שהשפיעו על כל אזרח ואזרח במדינה, ולפני כן עוד יותר. והיום, היהודים נחשבים עם בעל אינטילגנציה גבוהה וישראל היא מעצמה של פיתוח טכנולוגיות. זה עניין אחר למה לא משתמשים בהם בארץ.

אני מדבר על הדברים האלו.

אני חושב שהבעיה העיקרית בנושא היא התחושות. איך שאני רואה את זה, יש שלוש תחושות עיקריות שם למטה איפה שמעכלים: יש רעב, מין הרגשה שחסר שתוקעים בך משהו כל הזמן וכאילו כל הבטן נשאבת לכיוון נקודת היחודיות. יש שובע, ההרגשה שמשהו גדול יושב לך בבטן, שהקיבה שלך העלתה את המסה שלה פי שמונה בחצי שעה האחרונה, שהעור ממש נמתח מהכוחות הפועלים עליו ואתה יודע שיש לה הרבה עבודה והדבר הבא שאתה רוצה לעשות זה לישון. ואז יש את המין כלום הזה שבין שתי התחושות האלו, איזון בין רעב לשובע שלרוב לא מרגישים.
אני חושב שרוב האנשים פשוט לא יודעים להבדיל. הם חושבים שאם הם לא שבעים אז הם רעבים ובחברה בה יש אספקה סדירה של אוכל, זה יכול להיות מסוכן.

“איפה שצריך לבחון – לא צריך לבחון, צריך לדעת. ואיפה שצריך לדעת – לא צריך לדעת, צריך להבין.”

כן, בהחלט.

והאם יש תשובה לשלוש השאלות הבאות:

1. למה יש בקברים אבנים בולטות?

2. למה תאילנדים בשדות חובשים כובע צמר לכל הפנים?

3. והאם מישהו שנוסע 70 בכביש משני, אבל מעקב בבירור הרבה רכבים, צריך לעשות משהו בנידון?

בוקר אחד הבעל חוזר מעוד יום של דייג ומחליט לקחת תנומה. למרות שלא הכירה את האגם, החליטה האישה לקחת את הסירה ולשוט באגם. היא שטה קצת בסירה,הניחה עוגן והחלה לקרוא בספרה. אחרי זמן קצר הגיע שוטר הגנים, ועצר לידה.
“בוקר טוב גברתי, מה את עושה?”
“קוראת ספר” היא נאנחה. זה לא ברור?, חשבה לעצמה.
“את באיזור האסור לדייג,” הוא הודיע לה.
“אני מצטערת שוטר אבל אני לא דגה, אני קוראת ספר.”
“כן אבל מבחינתי את יכולה להתחיל לדוג בכל רגע, יש לך את כל הציוד. אני אצטרך לקחת אותך לתחנה ולמלא טופס
תלונה.”
“כן אבל אם תעשה זאת אני אצטרך להגיש נגדך תלונה על הטרדה מינית,” אמרה האישה.
“אבל אני אפילו לא נגעתי בך!!” אמר השוטר.
“כן זה נכון, אבל יש לך את כל הציוד, ומבחינתי אתה יכול להתחיל כל רגע.”
“שיהיה לך יום טוב גברתי,” אמר השוטר והלך.

הערה: לעולם אל תתוכח עם אישה שקוראת. סביר להניח שהיא גם יכולה לחשוב!

“בוקר טוב. הגיע הזמן לקום,” אמר השעון המעורר שליד המיטה. נועם הסתובב עליו ופקח עין אחת להביט בו. השעה הייתה שבע בבוקר. “יום זה מובא לכם בחסות פלוגס, דגני בוקר–” ידו של נועם השתיקה את השעון באחת והוא התגלגל מהמיטה ולכיוון חדר השינה.

הוא הביט בעצמו במראה, פניו מכוסים בשכבה דקה של קצף לבן, והוציא את סכין הגילוח ממקומו. עוד לפני שהספיק לבצע את התנועה הראשונה כבר נפתח חלון תצוגה בפינת המראה ופרצוף דיגיטלי ניבט אליו.
“אה-הא!” אמר הפרצוף. “הינך משתמש בסכין הגילוח באך 3. בטח תהיה מעוניין בסכין החדש שלנו, פוז‘ון. יש לו שני להבים נוספים מקדימה לנוחות מקסימלית ועוד להב נוסף מאחור לטיפוח זקנים, שפמים ופאות בצורה שלא חשבת שאפשרית.”
נועם זז כמה סנטימטרים ימינה, למקום בו חלון הפרסומת לא הפריע לו לראות את מלוא פרצופו שלו, והמשיך להתגלח. התעלמות מפרסומות זה משהו שתמיד צריך להתאמן בו.

עם המפתחות כבר בידו, נועם סידר את צווארון חולצתו ליד הדלת. בהושיטו את ידו אל הדלת, כיסו צלצל. הוא לקח את תיקו ויצא החוצה, מוציא את הטלפון מכיס מעילו.
“שיחה זו מובאת לך בחסות נטקום, חברת התקשורת הזולה בישראל. ועכשיו, מבצע חדש בנטקום, 1000 דקות בחודש רק–” הוא לחץ על כפתור קבלת השיחה בשנייה שזה הופיע.
“כן,” אמר עם הטלפון באוזנו, מפעיל את האזעקה ונועל את הדלת. “כן, היא אצלי. מוכנה ומושלמת. אל תדאג. הם יאהבו את זה. הפרויקט שלנו. כן,” הוא הביט בשעונו. “אני עוד חצי שעה במשרד.”

“לאן ברצונך לנסוע?” שאל מחשב הרכב ברגע שהדלת נסגרה.
“למשרד,” אמר נועם והניע
“אנא חגור חגורת בטיחות.”
“בטח,” מלמל לעצמו ועשה כדברי המחשב.
“מסלול נקבע. מסלול זה מובא לכם בחסות משרד התחבורה והמנהל לבטיחות בדרכים. יש לחגור חגורות בטיחות גם מלפנים וגם מאחור.”
נועם ניסה ללחוץ על כפתור הביצוע של המסלול מספר פעמים אך המחשב לא נתן לו עד שנגמרה ההודעה.
“יש להדליק אורות לכל אורך היום וזכור לשמור מרחק ולתת זכות קדימה. שיהיה לך יום נפלא.”
“כן, נפלא,” אמר נועם ויצא מהחנייה.

“זה היה ‘עולם משוגע‘ של הלהקה ‘Tears for Fears’ וכשנחזור מההפסקה נגלה מי הזוכה הגדול שלנו להיום. אבל בינתיים, הפסקת פרסו–”
נועם כיבה את הרדיו לפני שהשדרן הספיק להגיד את המילה שחלחלה לכל מקום בחיים שלו. הוא ניצל את הזמן להביט מסביב. תל-אביב לא יכולה להיקרא מקום יפה לא משנה באיזו זווית ראיה מוזרה משתמשים אבל היו לה הפנים המעניינות שלה. הוא שם לב שהשלימו את בנייתו של המרקע הענק לצד נתיבי איילון. הוא הציג עכשיו רכב שטח מתפתל בין חולות וסלעים.
“אתה רוצה אותה עכשיו!” שמע לפתע בתוך מכוניתו. “הקלאודי החדשה!”
הוא חיפש בזריזות את כפתור הכיבוי… של מה שזה לא יהיה אבל הרדיו לא היה דלוק ואפילו הטלפון שלו שכב בשקט בעריסתו.
“כביש, חול, סלעים, שלג, אפילו על זכוכית שבורה – לאן שאתה רוצה לנסוע, הקלאודי החדשה תיקח אותך!”
הוא הרים את מבטו חזרה אל השלט הענק וראה את עשרות הצלחות המסתובבות בצידי התמונה. הוא נזכר ברמקולים החד-כיווניים המתבייתים. עד למרחק של קילומטר הם ישמיעו לך אות קולי חד ונקי ומוקדש לך בלבד.
בצפירה הוא בקושי הבחין מעבר לרעש שמילא את תא הנוסעים וכשהסיט את עיניו חזרה לכביש כבר היה מאוחר מדי.

“היי, תפסיק להתפתל יש לך שבר חמור!” צעק עליו הפאראמדיק.
“נתתם לי משהו נגד ה– אהה!!” החזיר נועם צעקה כשדחפו את המיטה המתקפלת שלו אל תוך האמבולנס.
“כנראה שלא מספיק.” הפאראמדיק סגר את דלתות האמבולנס וטפח על כתפו של הנהג.
“אני צריך את הטלפון שלי,” אמר נועם ונאבק להוציא את המכשיר ממעילו.
“אתה חייב להירגע!” הפאראמדיק ניסה לדחוף אותו חזרה אל המיטה.
“תן לי לעשות את זה ואני ארגע!” איים עליו נועם עם הטלפון.
הפרארמדיק חזר לשבת ונועם נשכב חזרה וחייג.
“אדפיל נוזלי-ג‘ל,” אמר המסך הדק על תקרת האמבולנס. “פתרון מהיר לכל הכאבים. ללא תופעות לוואי, ללא חוסר נוחות, אדפיל נוזלי-ג‘ל מעמעם ומחליש כאבי ראש וגב, כאבי שיניים וכאבי מחזור…”
“כן, אבי.” אמר נועם אחרי זמן המתנה של הפרסומת. “אני לא חושב שהפרויקט החדש הוא רעיון כל כך טוב. לא, לא, הפרסומות שיש היום הם מספיק גרועות. אני לא משתפן, אני פשוט חושב שצריך לשנות גישה. קצת יותר עדינות קצת פחות אגרסיביות. אני יודע אבל הפרסומות של היום כבר מסיחות מספיק את הדעת. איך בן-אדם אמור לחיות עם חיידק שמשדר לו פרסומות למחשבות?”

מבוסס על סיפור אמיתי… שעוד לא קרה.

http://www.technovelgy.com/ct/Science-Fiction-News.asp?NewsNum=903