רכבת מחשבות יורדת מהפסים
למה אנשים נורא לחוצים כשהטלפון שלהם מצלצל? אני לא מבין את זה. זה רק מישהו שרוצה לדבר איתך, זה לא אומר שהכיס שלך בוער. האם זה באמת בגלל שאנשים לא רוצים לתת למי שעל הקו לחכות? או אולי זה בגלל שהם לא רוצים להרעיש עם הצלצול שהם בחרו במיוחד ושמו בעוצמה הכי גבוהה שיש?
אני חושב שגמישות מחשבתית זה משהו נדיר. אני שם לב שהרבה אנשים פשוט לא אוהבים לחשוב. למה? זה כואב? זה לא נעים? זה לא מגניב או לא מקובל? האם אולי משהו לא בסדר איתי?
פעם אחת כשדיברתי עם קרן על כלכלה, הגענו למסקנה שלפחות אני ועודד Innovators במספר מובנים. זאת אומרת, מבחינה צרכנית, אנחנו שואפים קדימה לכיוון החדש והמתוחכם יותר. זה לא נכון לכל אורחות החיים, בטח שלא לצרכנות, אבל זאת עדיין הגדרה מעניינת. זה אומר שאנחנו מחפשים לנוע, להתקדם ולקדם. ואני שם לב שהרבה אנשים לא עושים את זה, הרבה אנשים שמחים לדשדש באותה ביצה בה הם נמצאים כרגע. לעמיחי יש את הטענה הזאת בדרך כלל, שהוא טורח לבדוק כל דבר חדש, להבין אותו לגמרי ואז לכוון אותו כמו שהוא אוהב. ושרוב העולם לא טורח לעשות את זה ואז או שהוא נשאר עם הסידור ברירת המחדל המעצבן או מתלונן לאחרים שיסדרו לו.
אני גמרתי אומר, שכשלי יהיו ילדים, אני דבר ראשון אחנך אותם לחשוב. לחשוב על מה שהם אומרים, על מה שהם עושים, על ההחלטות שהם מקבלים ועל כל דבר שהם קולטים. שקודם יחשבו האם יהיה לזה תוצאה חיובית או שהם מוכנים לקבל את התוצאות של זה.
Posted in Thinking Out Loud by Eran with 5 comments.
באמת אנשים לחוצים לענות לטלפונים? אני נמנעת. למעשה, אני עונה רק להורים שלי ושני אחיי. ולדותן. לכל השאר לא רק שאני לא עונה, אלא גם אומרת להם מראש שאין טעם שיתקשרו כי אסנן אותם.
אנשים לא “לא אוהבים” לחשוב, אלא מתעצלים. הרי הרבה יותר פשוט וקל לעשות “סתם” דברים.
כמה פעמים שאלת מישהו “למה עשית את זה?” והוא ענה לך “סתם”? כמה פעמים _אתה_ עשית/אמרת משהו “סתם”?
יש שבשבילם לחשוב זה “בזבוז זמן” ויש כאלה שלא מפסיקים לחשוב כי מבינים את חשיבות החשיבה המחשבתית :P
הרעיון הוא שיש אנשים ו… יש אנשים.
עצלנים זה נכון. לדוגמה, יש לנו חדר עגלות. הוא בערך 3 מטר על 6 מטר. ורוב המשתמשים בו עצלנים מדי בשביל להביא את העגלה עד סוף החדר למקום בצורה מסודרת ופשוט דוחפים אותה פנימה בבלגן.
זה מה שהורים תמיד אומרים לעצמם על ילדיהם הפוטנציאליים.
ואז אילוצי עבודה וגעגועים לאיכות חיים שולחים את הזעטוטים הולכים למרכזים חברתיים* מגיל שנה וקצת והרוב העצום של החינוך נשאר בידי החברה ולהורים יש בקושי זמן לעזור עם שיעורי בית ולהסיע לחוגים ולממן מסיבות יומולדת… ואז פתאום הם מגלים איזה זרים הם גידלו כל הזמן הזה בבית. טרנספורמציה לקוקיה חברתית.
*פעוטון, מעון, גנון, גן, בי”ס יסודי, מתנ”ס, חטיבת ביניים, תיכון, גדנ”ע, צבא, אוניברסיטה ומי זה האיש הזה שמקבל שם את התעודה ומחייך אלי?
אוי ואבוי. אני מאוד מקווה שתטעי.
אני?
לי אין תוכניות הורות כלשהן.
מעולם לא היו.
לך לעומת זאת יש.
בהצלחה.