מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ה’

הדלת לחדר נפתחה ומוצאת הדליקה את האור. החדר שהכיל שולחן, זוג כסאות וארון היה בעל מספר מאפיינים בסיסיים של משרד אבל בכל מאפיין אחר — אור הניאון האכזרי, העיצוב הספרטני, החוסר בחלון או מאוורר — הוא דמה יותר לארון ניקיון… או חדר עינויים.
“אז למה אני כאן?” איתן שאל כשהתיישב באחד הכסאות.
“חשבתי שתרצה לראות את זה,” מוצאת אמרה וניגשה לארון. לקח לה בערך שנייה וחצי לשלוף את התיק ולהשליך אותו על השולחן לכיוון איתן. היא התיישבה בכיסא שלה באיטיות, נותנת לאיתן את הזמן לפתוח את התיק ולהתחיל לקרוא.
איתן בחן את המסמכים שנראו כמו הסיוטים שלו משיעורי מעבדה. “אני מצטער אבל התמחיתי בתיאטרון ומדעי החברה בבית הספר. לא עשיתי יותר משלוש יחידות במדעים. וגם זה בקושי.”
“מה שזה אומר הוא שהרופאים בבונקר סיימו בדיקה מעמיקה של הגנים של זרקור. למרות שכנראה שלא נקרא לא יותר ככה. בעוד רגב עדיין מחזיק בשינויים המטבוליים הנלווים למחוננים, אין לו יותר את התאים הביולומינסים.”
“ומה זה אומר בעברית?”
“לאחר שבוע של בדיקות וניסיונות חוזרים, נראה שלאחר המפגש איתך, רגב שדה כבר אינו מחונן, אינו מהווה סכנה, והוחלט לשחררו.”
איתן אפילו לא ניסה להסתיר את החיוך. “זה מצוין! הוא יכול לחזור לחיים שלו!” הוא הסתכל על מוצאת וקלט שהיא מביטה למטה. “מה קרה?”
היא הרימה את ראשה אליו וחייכה חצי חיוך לא מושקע במיוחד. היא הרימה את ידה והצביעה כלפי מטה. איתן הסתכל. ידיו זרחו באור כל כך חזק שהיה אפשר לראות אותו דרך התיק שהחזיק.
“אז אפשר להניח שאתה מצטרף? כדאי שתחשוב על כינוי.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ד’

“רגב, קודם אתה,” מוצאת אמרה.
רגב הרים את ידו באוויר והסתכל עליה בנחישות. גבותיו התכווצו מהמאמץ אבל, חוץ מזה, לא נראה שקורה משהו.
“אה… אני לא מצליח.”
“איתן?”
“פשוט לחשוב על היד שלי זוהרת?” איתן שאל.
“זה כיוון מחשבה אחד.”
“אמ…” רגב התחיל וכולם הסתכלו עליו. “דמיין שהדם שלך… מלא בכדורי אנרגיה, או… מלא בשמחה. תחשוב על… משהו שגורם לך ממש להתרגש… ממש… לשמוח. ואז… תן לזה לצאת החוצה.”
איתן הרים את ידו גם והסתכל עליה. הוא חשב על הנשיקה הראשונה שלו, על איך הוא כל כך שמח שיש לו חברה לפני שהוא הבריח אותה. הוא חשב על הפעם בה קבוצת הכדורסל של בית הספר ניצחה את הקבוצה של צפון 72-48 ואיך אחרי זה המאמן לקח את כל הקבוצה לבנק לארוחת ערב. הוא חשב על הפעם הראשונה שהלך לים.
“יש משהו?” קולה של מוצאת חדר את ערפל מחשבותיו והוא הבין שהוא בוהה ביד שלו במשך דקה כבר.
“לא נראה לי.”
מוצאת כיווצה את גבותיה וצמצמה את עיניה. “לא התוצאה שקיוויתי לה.”
“אבל לי כבר אין, נכון?” רגב הלך אל הסורגים. “אני יוכל לחזור הביתה, נכון?”
“מצטערת. זאת לא החלטה שלי. זה היה ניסוי. אבל אני כן אגיד לרופאים פה לבדוק אותך שוב ונראה מה הם יגידו. איתן, בוא.”
“אני מצטער. ניסיתי,” איתן אמר כשיצא חזרה החוצה. הוא הסתכל על רגב כשהסורגים נסגרו והבין שמה שאמר באמת היה נכון. הוא שמע על הבונקר והאנשים שנכנסים אליו אבל מעולם לא פגש מישהו שכל כך לא הגיע לו להיות פה. והוא באמת היה עצוב מכך שלא היה יכול לעשות בשבילו יותר.


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ג’

“פתח 32,” השומר שהגיע לבקשתם אמר למכשיר הקשר שלו. הוא היה אדם יחסית גדול ומלא במדים רגילים. ושנייה אחרי שביקש זאת, רשת הסורגים על התא של רגב נפתחה לכל הכיוונים בו זמנית. איתן הסתכל על מוצאת בחשש לרגע ואז צעד פנימה.
“סגור 32.”
איתן הסתכל לאחור פעם נוספת ואז הלך לפינה בה ישב רגב. ככל שהתקדם, הוא עקב אחריו במבטו. איתן רק הסתכל מטה אליו ונשך את שפתו התחתונה. “אתה מוכן לזה?” הוא אמר והושיט את ידו. רגב בחן אותו לרגע ואז הנהן. הוא תפס את היד המושטת ואיתן עזר לו לעמוד.
“מה… הולך לקרות עכשיו?” רגב שאל לאט ובשקט.
“זה הולך להרגיש לך מוזר, אולי תהיה לך בעיית שיווי משקל לרגע, אבל זה לא יכאב. ואם הכל יילך כמו שצריך, זה ייגמר תוך דקה. נסה להיות רגוע ונעשה את זה ברגע שאתה מוכן. רק תגיד מתי.”
רגב הסתכל למטה, לקח נשימה עמוקה, והחזיר את מבטו אל איתן. הוא הנהן.
“אתה בסדר? אוקיי. תחזיק אותי טוב. מוכן?”
רגב תפס את איתן במותניים והחזיק כאילו הוא על סירה קטנה בסערה. הוא הנהן שוב. איתן הגניב מבט אל הארבעה שהסתכלו עליו ממחוץ לתא.
“ההצגה עומדת להתחיל.” והוא נישק את רגב. זה לא היה ניקור אבל גם לא צרפתית ארוכה. הוא פשוט שם את הפה שלו על הפה של רגב כאילו הם חולקים העברת אוויר או נוזלים כלשהם. שזה היה קרוב מאוד למציאות. הם נשארו ככה, קפואים בתנוחה, למשך מספר שניות ארוכות. ואז זה נגמר.
הם התנתקו ואיתן מעד לרגע אבל רגב החזיק אותו ודיבר בטון הרבה יותר יציב מקודם. “תיזהר. אל תיפול. תזכור, תחזיק אותי.”
איתן שם את ידיו על כתפו של רגב ונעמד יציב שוב. “וואו,” הוא אמר בטון, הקצת יותר מדי נמוך וקצת יותר מדי נפול, של רגב. “זה באמת מוזר.”
רגב לקח נשימה עמוקה והעביר את ידיו לצווארו של איתן. “תחזיק חזק. אנחנו הולכים לעשות את זה שוב.” ובלי לחכות יותר מדי, רגב נישק את איתן בחזרה.
הם שוב עמדו שם ללא תנועה במשך כמה שניות ואז רגב כמעט נפל לרצפה אבל איתן תפס אותו והניח אותו בעדינות על המיטה. “אולי בפעם הבאה, בישיבה, כן?” הוא חייך.


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ב’

“מה אתם רוצים שאני אעשה?” איתן לקח צעד אחד אחורה משלושת הנוטרים.
“אנחנו רוצים שתיקח את היכולת שלו,” מוצאת אמרה, רגועה לחלוטין.
“מה? איך?”
“היכולת שלך. אתה מחליף גוף עם מי שאתה מנשק. האם יצא לך לעשות את זה ואז לעשות את זה שוב אבל לא עם הגוף המקורי שלך?”
“אה… לא.”
“אז אין תקדים. בכל מקרה, מכל המחקר שיש לנו עד עכשיו, ההנחה היא שהמתנות שלנו הן משהו גנטי, מוטמע בגוף, בדם ובמוח שלנו. אבל היכולת שלך יכולה לשנות את כל התפיסה הזאת, או לפחות להגדיר סוג אחר של מחוננים. השאלה היא, האם אתה מעביר את היכולת שלך להחליף גוף כשאתה עושה את זה או שאתה תלוי בכך שהגוף המקורי שלך מחזיק את היכולת? ואם אתה כן מעביר את היכולת שלך איתך, האם אתה מעביר את כל היכולות מאותו הגוף או רק את שלך? אי אפשר לבדוק דבר כזה בלעדיך ובלי מחונן שמבין, מסכים, ומקבל את העובדה שאם זה יעבוד, הוא לא יהיה מחונן יותר.”

איתן נשען על הסורגים עם ידו מעל ראשו ובהה אל תוך התא, בוחן את רגב. רגב ישב בישיבה מזרחית בפינה ונשען קצת הצידה כדי שיוכל להסתכל על כל המבקרים שלו. מוצאת נשענה עם כתפה על הסורגים ושילבה את זרועותיה.
“אז מה אתה אומר?” היא הביטה מאיתן אל רגב. “תעשה לו טובה?”
איתן לקח נשימה עמוקה ושחרר אותה כאנחה כבדה. “כן,” אמר. “במקרה הכי גרוע, זאת עוד הזדמנות לשתות בפעם הבאה שמשחקים ‘מעולם לא’.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק א’

“וואו. זה באמת מקום קטן וחשוך,” איתן אמר כשהם ירדו במדרגות מטה ומטה. גם הכניסה הייתה קצת חשוכה יחסית לצד של גבעה באמצע הנגב. ממנה, דלת הופיעה והם נכנסו והחלו לרדת במדרגות צפופות מוארות על ידי נורות רק מעט יותר חזקות מהאור באוטובוס לילי.
“ברוך הבא לבונקר,” אמרה הנוטרת שהביאה אותו. היא אמרה ששמה הוא ‘מוצאת’.
“זה המקום שהזכרת,” אמר הנוטר מאחוריו. “פה אתה באמת לא רוצה לסיים.” הוא הזדהה בתור ‘מחט’.
“רוב האנשים שפה,” הוסיפה הנוטרת השנייה, “אפילו לא קיבלו גזר דין פומבי. מסוכן מדי.” היא הייתה ‘אגרוף’.
הם לא כל כך בקטע של שמות אמיתיים בנוטרים.
“אז למה אנחנו פה?” איתן שאל. “זאת אומרת, נראה שאתם דיי טובים בלתפוס את המחוננים הרעים. איך אני יכול לעזור לכם?”
“יש לנו תיאוריה,” אמרה מוצאת. “וזרקור פה התנדב לעזור לנו לבדוק אותה,” היא החוותה כלפי התא לידו עצרו.
איתן הסתכל פנימה. כל התאים שעברו בדרך לפה נראו אותו הדבר. חדר לבן, יחסית נוח אבל חסר מאפיינים. מיטה אחת, שירותים, כיור, מדפים ושתי וערב של פלדה משוריינת בינם לבין התושב שלו. בתוך החדר הזה היה גבר צעיר, נראה בערך בגילו, עם שיער מפוזר וזיפים, יושב לו מקופל בפינה. כשאיתן הסתכל עליו, משהו בו נראה לו לא בסדר אבל הוא לא הצליח להסביר לעצמו מה.
“מה–” הוא ניסה להגיד אבל מוצאת חתכה אותו, מקריאה מהלוח שבידיה.
“זרקור. שם אמיתי: רגב שדה. בן 19. שהות בבונקר: חודשיים ושלושה ימים. פשע: כמעט גילוי תופעת המחוננים לציבור הרחב. יכולת: לנבדק יש סט נוסף של תאי עור זרחניים והוא מסוגל להפיק אור חזק מגופו בלבד. עוצמת אור הגבוהה ביותר שנמדדה: 4,740 לומנס.” היא עצרה לרגע והסתכלה על הבעת הבלבול של איתן. “4,500 לומנס זה מספיק בשביל להאיר דירה גדולה ובצורת לייזר זה יכול להצית נייר. אבל, לרגב פה יש בעיה. יש לו פגם גנטי נדיר שגורם לבעיות למידה, הפרעות קשב וריכוז, ובמחוננים… לחוסר שליטה ביכולות שלהם. זה מה שקרה לו. הוא היה בחוף עם חברים כשאיבד לגמרי שליטה על הכוחות שלו. לקח לנו הרבה זמן לעבור על כל הנוכחים, לוודא שהם לא זוכרים מה קרה, ולהסביר מי התקין מקרן זינון באמצע החוף. הוא לא אדם רע, פשוט נקלע לנסיבות ש… ובכן, דפקו אותו. דיברנו איתו ועם ההורים שלו והם הסכימו להצעה שלנו, בהנחה שאנחנו צודקים. ועכשיו תורך,” היא החוותה אל תוך התא.
“רגע רגע רגע,” איתן נפנף בידיו מולה. “איזו הצעה? על מה את מדברת?”
“רגב פה ישוחרר ויוכל לחזור הביתה… אם תיקח את היכולת שלו.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מחוננים – אואטר: פרולוג

“אתה יודע מי אנחנו?”
“בטח. צמרת. יחידת המחוננים של צה”ל. אתם מגייסים אותי כי כל המחוננים מתגייסים לצמרת. ואם אני אתנגד אז יש מקום קטן וחשוך שבו תשימו אותי. דרך אגב, ציפיתי למקום חשוך ומעורפל עם מנורה אחת מתנדנדת. למה אנחנו בבית הספר?”
איתן הסתכל מסביב. הוא ישב בחדר של כיתה י’ בבית הספר למחוננים מרכז, כמה קומות מתחת לדיזינגוף סנטר. אור יום מלאכותי הוזרם למטה דרך חלונות-דמה. כל הכיסאות חוץ מאלו בהם השתמשו היו ערומים על גבי השולחנות שלהם. מעבר לשולחן ישבה אישה בבגדים אזרחיים וגם הגבר והאישה שעמדו מאחוריה נראו כמו כל זוג בני עשרים ומשהו שהיה מסתובב בקניון כמה עשרות מטרים מעליהם.
“כן,” אמרה האישה. “לא. זה מורכב יותר מזה. וזה,” היא החוותה סביבה, “כי חשבנו שקצת נורמליות תעזור לך לעכל את מה שאנחנו צריכים ממך.”
“מה אתם צריכים? ומה זאת אומרת, לא?”
“בחזרה להערה הראשונה שלך,” היא נשענה קדימה ומיקדה באיתן את מבטה, “אנחנו צמרת וגם לא. ולא כל המחוננים מתגייסים לצמרת. חלקם נפקדים, כמו מכל יחידה. אבל אי אפשר לשלוח כל אחד לתפוס מחונן. בשביל זה אנחנו קיימים. אנחנו הסוד המלוכלך שאפילו צמרת מעדיפה לא לדבר עליו. אנחנו מוצאים מחוננים לפני שהם מגלים את עצמם לעולם. אנחנו תופסים מחוננים שנפקדים. אנחנו משטרים מחוננים שמשתמשים ביכולות שלהם לרעה. אנחנו שומרים על הציבור מאלו שהם לא יודעים שצריך להיזהר מהם. לצמרת אין מנדט לפעול בתוך אוכלוסיית ישראל האזרחית. לנו יש. ברוך הבא לנוטרים.”
“אבל למה אתם רוצים אותי?” איתן נאנח ונשען לאחור. “כל מה שאני מסוגל לעשות זה להחליף גוף עם הבחורה שאני מנשק ואז לעשות את זה בחזרה.”
כל השלושה חייכו באותו הזמן והאישה שמולו ענתה לו. “אנחנו חושבים שיש לך פוטנציאל לכל כך הרבה יותר מזה.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories by with no comments yet.

מוצא ליצירתיות

נהגתי להשתמש בבלוג הזה כדי לכתוב דברים שעולים על דעתי ולעתים קרובות גם כל מיני שטויות אקראיות כי הייתי צריך מקום לפלוט אליו את היצירתיות/גרפומניה שלי. אבל, כפי שרואים מי שעוקבים קבוע אחרי הבלוג, לא כתבתי הרבה דברים בזמן האחרון. ואם כן, זה בדרך כלל היה תיעוד כללי של משהו קצת יותר חשוב בחיים שלי. ואני חושב שהסיבה לזה היא שמצאתי מקום אחר לתעל אליו את אותה יצירתיות.

לפני קצת יותר משנה נכנסתי חזק אל קהילת משחקי התפקידים הישראלית. זאת אומרת, שיחקתי בעבר. אבל עכשיו, התעריתי הרבה יותר. זה התחיל עם גיחת משחק בדרקוניקון לפני שעבר ואחרי זה הצטרפתי לאבירי החוף, התחלתי להנחות את ליגת ההרפתקנים וזה גם נתן לי את הדחיפה להשקיע יותר במשחק שלי. פתחתי קבוצת משחק ברמת גן שרצה לתקופה מסוימת ואז הנחיתי משחק ניסיון בדרקוניקון האחרון כמו גם התנדבתי להנחות StarFinder. ועכשיו, כל שבועיים בערך, אני ‘מופיע’ בבית המרזח בתל אביב בתור מנחה מבוכים ודרקונים 5 ואני מקבל אך ורק מילים טובות. אז, יאיי אגו!

אני, כנראה, צריך לכתוב פה יותר על מה קורה, למשל, עם הלימודים שלי (חזרתי לסמסטר חורף 2018 לטכניון לעשות את הסמינר האחרון. רק עוד שבועיים וחצי להעביר הרצאה של שעה ואז אני אמור לסיים, סוף סוף, את הדרישה המעצבנת האחרונה), מה קורה עם הפרויקטים שאני עובד עליהם (הגורם האנושי עדיין באמצע שכתוב, כשיש לי זמן, והתוכנה שאני כותב נתקלת בקשיי ספריות תקשורת כי השרת צריך משהו מסוים ו-Unity כנראה לא מספק פתרון מובנה בשביל זה אז אני צריך משהו חיצוני) אבל אני מרגיש שהצורך שלי לפרוק רעיונות ולתרגל את השריר היצירתי שלי דיי מסופק מכל מה שאני עושה כרגע.

וגם, סוף סוף, כשמצאתי הנחה משמעותית, קניתי את Rocksmith 2014 במטרה באמת ללמוד לנגן על גיטרה כמו שצריך. אבל נראה מתי זה יקרה ואם זה יצליח.


Posted in Art, Life, Me by with comments disabled.

להתראות 2016

נכון, 2016 לא הייתה שנה מדהימה. היא הייתה דיי מחורבנת, סך הכל. רק תלכו לקרוא את זה. או, יותר טוב. אל תקראו את זה.

אבל היי, לא היה דבר או שפעת ספרדית למרות שאבולה קצת איים. לא הייתה התפוצצות הר געש קטסטרופית, למרות שילוסטון ועוד כמה הרים באיסלנד חשבו על זה. אבל כן קיבלנו את דראמפף, אז אני מניח שנראה.

ג’ון סקאלזי הוא בין האנשים שהחליט לכתוב על נקודות האור של השנה הזאת. גם לוויל וויטון היו כמה דברים דומים להגיד. ואז יש גם את רשימת ה-99 סיבות ש-2016 הייתה שנה טובה. אז החלטתי גם אני להסתכל רגע אחורה על השנה הזאת ולראות מה היה טוב בה.

(more…)


Posted in Art, Gaming, Geekdom, Less Interesting News, Life, Maayan, Me, Role-Playing, Work by with comments disabled.

No Man’s Sky is an Introvert’s Game

According to Steam, I have played for 36 hours since the game came out. I’ve got my Atlas Pass v1. I’ve only jumped a few systems so far. I’m still using the Omega bonus ship. I’ve installed about a dozen mods.

That’s the sad part. That I like the game. I’m enjoying it. But I can’t deny all the complaints. I know exactly what they’re talking about. I can feel it too to a degree. And I’ve installed those mods to breathe a bit more life into it, still hopeful that the devs will add more content in the future.

And after thinking about it, for just a few hours (not 36), I think No Man’s Sky is an introvert’s game. It’s not about a glorious adventure through the stars where you team up with your friends to take out pirates, track down Alosaurus size fauna, run and blast sentinels while doing… I don’t know what.

No Man’s Sky is chill. It’s slow. It’s relaxed. It’s existential.

Yes, there are hundreds of thousands of players out there. Every planet has hundreds of stations with about 4 out of 10 containing an alien. And the stations have an alien. And every ship has an alien. A single alien. Alone, sitting in solitary, interacting through barely understandable dialect and sometimes through a counter or even a view screen. And you’re there too, jumping from planet to planet, in your tiny ship. All alone.

And the universe is proc-genned. It doesn’t care about you. It doesn’t care about what you think is fair or just or even or truly random. It does what it does. It’s not our galaxy. It’s No Man’s Sky’s galaxy. And it’s weird, yes, I know. And what happened to the three big races, the ones from the ruins we keep finding? They were great once. Everything was great once. Then something happened. And now everyone is alone and weak and almost biting at you for a few units, some radioactive isotopes or just a piece of advice.

This is not an extrovert’s game. This is not a run ‘n gun, shoot ’em up, 5 minute match thrill of a game. This is slow. This is dark. This is Goth. Mention one sky squid and it’s practically Lovecraftian. It’s a game that almost laughs in the face of the premise that a game’s primary function is to deliver enjoyment to its player.

I’m not saying it’s perfect. It’s not. Far from it. It’s a great show of force. It’s a great platform with a lot of potential for things to come. It’s wide and shallow…

…and I love it as it is and as it will turn out to be.


Posted in Art, Gaming, Humanity, Philosophy, Practice, Thinking Out Loud by with 4 comments.

העתיד הוא בהילוך מהיר

לפי המאמר הזה שקושר מ-SlashDot, חוקרים עשו על כמה אנשים ניסוי של צפייה במהירות מוגברת בתוכניות טלוויזיה וסרטים. והתוצאות: הם ממש אהבו את זה!

אני מרגיש מאוד… מוצדק. אני עושה את זה כבר שנים.

באחת התגובות לקישור, מישהו העיר שהוא לא מרגיש צורך לצרוך הרבה מדיה כדי להנות. שהוא מרגיש בסדר גמור עם לצרוך מעט אבל בקצב נורמלי. ואני חושב לעצמי, שאם עליית האינטרנט, תרבות השיתוף ובמיוחד היכולת להפיק וידאו, ואפילו וידאו איכותי עם תוכן איכותי, בזמן האחרון גרמה לכך שיש עכשיו הרבה תוכן טוב שאפשר לצרוך. אני צריך להרים את הסטנדרטים שלי ממש גבוה בשביל שכמו הדברים שאני רוצה לראות לא תהיה גדולה מדי. ועדיין, מדובר בהרבה.

אז הפתרון שלי לזה הוא לצפות בדברים בהילוך מהיר. שידורשת וספרי קול אני כבר שומע ב-1.9. כתבות שזולל ה-RSS שלי מקבל אני מקריא בקצב דומה. הצפייה שלי בטלוויזיה וסרטים השתנתה, בעיקר בהתאם לעומס הנוכחי עליי ועל היכולת שלי לפצל קשב אבל בעבר זה היה גם 1.8 ובדרך כלל לא ירד את ה-1.4.

ככה אני רואה את זה: זאת דיי בחירה בין לצפות בפחות דברים טובים לבין לצפות בזה יותר מהר.


Posted in Art, Less Interesting News, Me, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.