להתראות 2016

נכון, 2016 לא הייתה שנה מדהימה. היא הייתה דיי מחורבנת, סך הכל. רק תלכו לקרוא את זה. או, יותר טוב. אל תקראו את זה.

אבל היי, לא היה דבר או שפעת ספרדית למרות שאבולה קצת איים. לא הייתה התפוצצות הר געש קטסטרופית, למרות שילוסטון ועוד כמה הרים באיסלנד חשבו על זה. אבל כן קיבלנו את דראמפף, אז אני מניח שנראה.

ג’ון סקאלזי הוא בין האנשים שהחליט לכתוב על נקודות האור של השנה הזאת. גם לוויל וויטון היו כמה דברים דומים להגיד. ואז יש גם את רשימת ה-99 סיבות ש-2016 הייתה שנה טובה. אז החלטתי גם אני להסתכל רגע אחורה על השנה הזאת ולראות מה היה טוב בה.

(more…)


Posted in Art, Gaming, Geekdom, Less Interesting News, Life, Maayan, Me, Role-Playing, Work by with no comments yet.

No Man’s Sky is an Introvert’s Game

According to Steam, I have played for 36 hours since the game came out. I’ve got my Atlas Pass v1. I’ve only jumped a few systems so far. I’m still using the Omega bonus ship. I’ve installed about a dozen mods.

That’s the sad part. That I like the game. I’m enjoying it. But I can’t deny all the complaints. I know exactly what they’re talking about. I can feel it too to a degree. And I’ve installed those mods to breathe a bit more life into it, still hopeful that the devs will add more content in the future.

And after thinking about it, for just a few hours (not 36), I think No Man’s Sky is an introvert’s game. It’s not about a glorious adventure through the stars where you team up with your friends to take out pirates, track down Alosaurus size fauna, run and blast sentinels while doing… I don’t know what.

No Man’s Sky is chill. It’s slow. It’s relaxed. It’s existential.

Yes, there are hundreds of thousands of players out there. Every planet has hundreds of stations with about 4 out of 10 containing an alien. And the stations have an alien. And every ship has an alien. A single alien. Alone, sitting in solitary, interacting through barely understandable dialect and sometimes through a counter or even a view screen. And you’re there too, jumping from planet to planet, in your tiny ship. All alone.

And the universe is proc-genned. It doesn’t care about you. It doesn’t care about what you think is fair or just or even or truly random. It does what it does. It’s not our galaxy. It’s No Man’s Sky’s galaxy. And it’s weird, yes, I know. And what happened to the three big races, the ones from the ruins we keep finding? They were great once. Everything was great once. Then something happened. And now everyone is alone and weak and almost biting at you for a few units, some radioactive isotopes or just a piece of advice.

This is not an extrovert’s game. This is not a run ‘n gun, shoot ’em up, 5 minute match thrill of a game. This is slow. This is dark. This is Goth. Mention one sky squid and it’s practically Lovecraftian. It’s a game that almost laughs in the face of the premise that a game’s primary function is to deliver enjoyment to its player.

I’m not saying it’s perfect. It’s not. Far from it. It’s a great show of force. It’s a great platform with a lot of potential for things to come. It’s wide and shallow…

…and I love it as it is and as it will turn out to be.


Posted in Art, Gaming, Humanity, Philosophy, Practice, Thinking Out Loud by with 4 comments.

העתיד הוא בהילוך מהיר

לפי המאמר הזה שקושר מ-SlashDot, חוקרים עשו על כמה אנשים ניסוי של צפייה במהירות מוגברת בתוכניות טלוויזיה וסרטים. והתוצאות: הם ממש אהבו את זה!

אני מרגיש מאוד… מוצדק. אני עושה את זה כבר שנים.

באחת התגובות לקישור, מישהו העיר שהוא לא מרגיש צורך לצרוך הרבה מדיה כדי להנות. שהוא מרגיש בסדר גמור עם לצרוך מעט אבל בקצב נורמלי. ואני חושב לעצמי, שאם עליית האינטרנט, תרבות השיתוף ובמיוחד היכולת להפיק וידאו, ואפילו וידאו איכותי עם תוכן איכותי, בזמן האחרון גרמה לכך שיש עכשיו הרבה תוכן טוב שאפשר לצרוך. אני צריך להרים את הסטנדרטים שלי ממש גבוה בשביל שכמו הדברים שאני רוצה לראות לא תהיה גדולה מדי. ועדיין, מדובר בהרבה.

אז הפתרון שלי לזה הוא לצפות בדברים בהילוך מהיר. שידורשת וספרי קול אני כבר שומע ב-1.9. כתבות שזולל ה-RSS שלי מקבל אני מקריא בקצב דומה. הצפייה שלי בטלוויזיה וסרטים השתנתה, בעיקר בהתאם לעומס הנוכחי עליי ועל היכולת שלי לפצל קשב אבל בעבר זה היה גם 1.8 ובדרך כלל לא ירד את ה-1.4.

ככה אני רואה את זה: זאת דיי בחירה בין לצפות בפחות דברים טובים לבין לצפות בזה יותר מהר.


Posted in Art, Less Interesting News, Me, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.

The Creative Things We Do

גייב, מהצוות של ‘פני ארקייד’, כתב לאחרונה רשומה מאוד מעניינת בבלוג שלהם. בקצרה: אחד הדברים האחרונים בקומיקס היה סיפור קצר על עולם בו אבות המשפחה אחראים על הגנת הבית כי כל המפלצות מתחת למיטה וכל הפחדרונים שבארונות אמיתיים וצריך להיפטר מהן והסיפור עוסק בילדה קטנה שצריכה להתמודד עם זה כשאמא שלה חולה ואבא שלה כבר לא מסוגל להתמודד עם המטלה הזאת.

הרשומה עוסקת באבא של גייב. הוא מספר על איך אבא שלו בא איתו פעם אחת למשחק גולף של הצוות והקשיב להם כשהם דיברו, בשיא הרצינות, על הרקע של העולם של הסיפור, על מה מקור המפלצות, על סוגי הנסיבות שיכולות לצוץ סביב הצורך להגן על הבית, על עיצוב המפלצות והדמויות בסיפור. הוא ישב והקשיב על איך הם מדברים על “דמיון ו-make believe” בצורה רצינית לחלוטין. ובתור בן אדם שעבד בתאגיד כל חייו, היה לו קשה להבין מה הבן שלו עושה.

אני מציע לקרוא את כל הרשומה למרות שהיא ארוכה כי היא מאוד מעניינת, בעיקר לטיפוסים יצירתיים שעוסקים בהמצאות מוחלטות. הוא מדבר הרבה על איך זה להסביר את העבודה שלנו, את היצירה שלנו, את מה שאנחנו משקיעים בו את החיים שלנו, ל… מחוסר מילה טובה יותר, מוגלגים – אנשים שלצערי אני חושב שפשוט יש להם דמיון פחות מפותח. ואולי המשפחה שלנו תתמוך בנו בכל מה שנרצה לעשות אבל אלא אם כן יש להם את הנטייה לזה בעצמם, הם כנראה שאף פעם באמת יבינו איך זה, יבינו את התהום בינינו לבין שאר האנושות או את הסיבה למה אנחנו עושים את כל זה.

ולכל אחד יש את הסיבות שלו. גייב עושה את זה כדי לתת לאחרים את העולמות שהיו לו כשהיה קטן והמציאות הייתה כל כך לא נעימה שהוא היה צריך להיות בכל מקום חוץ מבה. אני עושה את זה מסיבה חינוכית – כי אני מאמין שאחת הדרכים הכי טובות לגרום לנו באמת להסתכל על עצמנו היא להסיט את נקודת המבט הכי רחוק שרק אפשר ואז לסובב חזרה, כי אני למדתי כל כך הרבה מהגישה שהייתה לי למשחקים ולז’אנר שאני חושב שכל אחד צריך את ההזדמנויות האלו.

הרשומה מאוד מעניינת ואני ממליץ לקרוא את כולה. בעיקר לקראת הסוף. אז גייב אומר שאבא שלו היה מאוד טכני ופרגמטי והעבודה שלו גרמה להם כל הזמן לעבור ממקום למקום. אז הוא אף פעם באמת התחבר לקהילה המקומית ותמיד היה לו קשה בבית הספר אז הוא ברח לעולמות הדמיון והפך לגיק כמו כל אחד אחר. ועכשיו, הבן הראשון שלו מאוד מזכיר לו את עצמו, אבל הבן השני הוא משהו אחר – סוג של הלחם בין הבריונים שמיררו לו את החיים לבין ילד מתוק שרק רוצה שיפנקו אותו – והוא כבר מרגיש את פער ההבנה שנוצר ביניהם, הפעם לכיוון השני.

וזה עצוב. וזה קשה. אבל צריכה להיות ההבנה. גם אם יש פער. הבנה ותמיכה.


Posted in Art, Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Me, Thinking Out Loud by with comments disabled.

The End

This is an attempt at a new style of storytelling/gaming/roleplaying. This is, at its base, a Twine game-story but I want to build it based on user input. It starts with the first passage. I will add choices and passages based on user input. Please say so in the comments. Tell me which passage and what option would you like. Don’t feel bad but whenever the comments will get too numerous, they will be pruned.

Thank you for participating in my experiment. This is it. This is The End.


Posted in Art, Gaming, Programming, Role-Playing, Stories by with 4 comments.

פיצה מלוחה

החלטנו היום, סוף סוף להכין פיצה. להכין פיצה ביתית זה מאוד פשוט וזול אם כי תהליך קצת ארוך. בכל מקרה, דיי שווה את זה.

2014-08-05 23.25.43

כשהכנו את הפיצה אז מעין אמרה שהיא חייבת לשמוע שיר כלשהו שעלה לה בראש. לא הבנתי מה הקטע עד שהאקורדים הראשונים החלו להתנגן.

“I do believe I have been changed for the better…”

.אני מאמין שהפיצה הזאת יצאה קצת מלוחה יותר ממה שתכננו


Posted in Art, Life by with comments disabled.

“Mr. Lane… We’ve Been Expecting You.”

“Welcome…”

We got the new one a few days ago. He’s in good company. He he he… :)


Posted in Art, Life, Maayan by with comments disabled.

Uncharted – Drake’s Fortune

Good pacing, pretty good level design, not a bad action movie. Kind of reminds me of Prince of Persia but without all the cool sword fights. So the combat was not as interesting as it could have been but a good story and a good finish.


Posted in Art, Gaming, Reviews by with comments disabled.

Here I Come to Wreck Your Day

Remembered Mighty Mouse a little while back. Thought of watching it again, for old times’ sake. Found the old series. Found The New Adventures. Watched an episode of each.

Remembered my Transformers experience, decided to let this childhood memory stay just a childhood memory and discarded the rest of the episodes.

But SWAT Kats is still awesome. And I’ve been told ThunderCats didn’t age well. And now I’m wondering about Samurai Pizza Cats.


Posted in Art, Geekdom, Life, Life Lessons, Thinking Out Loud by with 2 comments.

As Close As I Came to Violence

נכון לזמן כתיבת שורות אלו בדיוק סיימתי לשמוע את הסיפור Red Card. זה הוא סיפור, שנשמע לי כל כך מוכר שאני בטוח שכבר שמעתי אותו איפה שהוא קודם, על עולם בו הממשלה שולחת מספר מוגבל של ‘כרטיסים אדומים’ לאזרחים פשוטים, כרטיסים שמאפשרים לכל אחד לבצע רצח אחד בלי שום השלכות. הסיפור מעניין ודיי מומלץ אבל הסיבה שאני כותב היא מה שאליסטר סטוארט אומר אחרי הסיפור, על מערכת היחסים שלו עם אלימות וכמה הוא התקרב אליה.

כמו לכל אחד, גם לי היו התקלויות עם ילדים גדולים ומעצבנים ממני כשהייתי קטן. מקרה אחד, שאני חושב שכבר סיפרתי עליו, היה עם ילד גדול ממני בשנה שבגלל צירוף מקרים, וכנראה שמוח מעט חולה, התחיל רצף נקמות נגדי שכלל, בשלב מסוים, להרביץ לי עם מטאטא. הייתי בכיתה ד’ אז ההיכרות שלי עם הגנה עצמית כללה בעיקר סרטי פעולה של ג’קי צ’אן וז’אן קלוד ואן דם ולכן לא ממש התנגדתי. ובעוד למדתי קצת (ממש קצת) קראטה עוד לפני, זאת כנראה הייתה הנקודה בה החלטתי שאני אקח אומנויות לחימה מעט יותר ברצינות.

כשהייתי בכיתה ז’ וח’ היו לי גם התקלויות עם ילדים גדולים ממני. תמיד ניסיתי וגם לרוב הצלחתי לנטרל את הבעיות האלו עם מילים אבל חלק מהפעמים הגיעו לדחיפות אם כי אף פעם באמת הוכיתי. אני חושב שסבלתי מיותר בעיות בריונות מהממוצע אבל אני גם חושב ששרדתי את בית הספר בצורה לא רעה.

פעם אחת, לקראת סוף גילאי העשרה תחילת העשרים – לא זוכר במדויק, נסעתי עם ידיד שלי לראות סרט. בדרך חזרה עקבה אחרינו מכונית. הם עקפו אותנו ואז האיטו אז עקפנו אותם וחוזר חלילה. עד שהגענו לבית שאן ושם עצרנו והם יצאו מהמכונית והגיעו עלינו. הם זיינו לנו את השכל על זה שהם משטרה (הם בשום רגע לא הזדהו) ואנחנו נסענו לא כמו שצריך. ולמרות שרק מאוחר יותר חשבתי להגיד שכל עוד הם לא מזדהים כמשטרה הם עדיין זוג פרחחים עם יותר מדי זמן פנוי, באותו הרגע רק חשבתי על מה אני אעשה עם הם ינסו להפעיל עלינו אלימות, הכנתי את עצמי. אבל שום דבר לא קרה. אחרי שניסו להפחיד אותנו, הם הלכו ואנחנו המשכנו בדרכנו הביתה.

מהרגע שהתחלתי ללמוד דאיטו-ריו, היו לי המון קרבות דמה. זאת אומרת, הייתה אלימות אבל אני לא מחשיב את זה אם זה היה חלק מאימון. מאז קרו לי כמה מקרים שבהם ראיתי מצב שעלול להתפתח לאלימות והכנתי את עצמי אבל לא באמת קרה משהו אז אי אפשר להחשיב את זה. למשל, פעם אחת חזרתי באוטובוס בלילה מתל אביב ובאחת התחנות איזה שתוי אחד ירד אל הכביש ונעמד מול האוטובוס. חששתי שאולי הוא יהיה אלים אבל מישהו דיבר איתו והחזיר אותו חזרה למדרכה. הכי הרבה אלימות שהופעלה נגדי בהקשר הזה היה אימון גדול אחד שבו גם חיזקנו את הבטן (50-100-יותר אגרופים לבטן) וגם התאמנו בלהתחמק מחרבות (שינאיי במכה יורדת) עד שהיה לי סימן סגול-שחור גדול ויפה על הכתף. אבל שוב, לא מחשיב את זה.

גם בצבא היו לי כמה התקלויות אבל לא משהו שבאמת התפתח לאלימות. המקרה הכי גרוע היה כשסתם התאבקתי עם משהו בשביל הכיף. אבל הוא היה ג’ודייקא טוב מאוד ולא היה לי הרבה סיכוי. לטובתי אפשר לציין שבערך באמצע השירות שלי היכרתי מישהו שהיה איתי בפלוגה שהיה ענק חביב, שחקן רוגבי, והתיידדנו אז יכולתי לסמוך על כך שהוא יהיה בצד שלי.

אבל אם אני חייב לציין את הפעם שבו הכי התקרבתי לאלימות ממשית אז אני אספר על מקרה אחד שהיה לי בתיכון. בתיכון הייתי כבר שבע-שמונה שנים עם, פחות או יותר, אותה קבוצת אנשים. כולם הכירו את כולם. כולם ידעו שאני אחד מה”חנונים”. בתרגום להיום זה אומר שאני אהבתי לקרוא וללמוד, אהבתי מחשבים והייתי, בדרך כלל, מאוד מאוד טוב בזה והמורים חיבבו אותי. ולכן, כצפוי מילדי תיכון, היו אלו שהפכו את להציק לי לתחביב. רוב הזמן סבלתי בשקט, מדי פעם ניסיתי להחזיר, בעיקר על ידי ציון בקול רם את הרמה הנמוכה של האינטליגנציה והכישורים החברתיים והדיפלומטיים שלהם (הערה צדדית: פגשתי חלק מהם כמה וכמה שנים אחרי זה ונראה לי שהם, סך הכל, התבגרו לאנשים דיי נורמלים. אבל יש דברים שקשה לי לשכוח ואני אף פעם לא אסלח באמת). יום אחד, זה הגיע לאלימות. תפיסה בחולצה שלי יכולה להיחשב לאלימות או לא, תלוי את מי שואלים, אבל אני ראיתי הזדמנות שאני יכול לנצל. ידעתי מספיק קראטה באותו הזמן כדי לדעת מה לעשות. תפסתי עם היד ההפוכה, לחצתי, סובבתי והורדתי. כך נוצר המצב שבו הילד הגדול שכולם החשיבו כמנהיג היה נעול אצלי עם יד הפוכה כך שכל תנועה שלו רק הכאיבה לו יותר. ידעתי שאני לא אוכל להחזיק אותו ככה, ואת כל החברים שלו בטווח, עד בחינת הבגרות האחרונה אז השתמשתי בהזדמנות כדי להזהיר אותם ולנסות לשכנע אותם, קצת בכוח, שיפסיקו להציק לי. ולבסוף שחררתי.

עכשיו, אני יודע שזה לא המסר שנהוג להעביר לדור הצעיר. נהוג להגיד שצריך להיות פצפיסטים ואלימות לא פותרת כלום. בתגובה לזה אני פונה שוב לספר החכם מאוד – Starship Troopers – ומה שלו יש להגיד על אלימות. בקצרה, המסר שאני חושב שצריך להעביר הוא “תלמדו להגן על עצמכם”, לא משנה איך, לא משנה באיזו צורה, אבל תלמדו משהו שייתן לכם את הביטחון ואת הידיעה שאם המצב מדרדר אז יש מה לעשות. כי מה שבאמת חשוב בללמוד אלימות מבוקרת הוא הביטחון. אני כרגע יודע שאם יבוא מולי בן אדם ממוצע עם הכוונה להפעיל אלימות אז אני יכול, במקרה הטוב, לשתק אותו ללילה, ובמקרה הגרוע, לשים אותו בבית חולים לשבועיים. והידיעה של כמה נזק אני מסוגל לגרום נותנת לי את הביטחון והנטייה לא להגיע לשם. ואני בטוח שמי שבא מולי מסוגל לראות את זה ולדעת שאיתי לא מתעסקים סתם.

אחרי הפעם ההיא בתיכון, אותו ילד החזיק את היד שלו לכמה דקות והוא כנראה גם הרגיש אותה כל אותו היום. ההצקות המילוליות לא הפסיקו עד שסיימתי את התיכון. אבל הם לא התקרבו אליי מאז.


Posted in Art, Life, Maayan, School, Stories of My Life by with 3 comments.