מחוננים – אואטר: הוכחת הרעיון, חלק ה’

הדלת לחדר נפתחה וסטטית הדליקה את האור. החדר שהכיל שולחן, זוג כסאות וארון היה בעל מספר מאפיינים בסיסיים של משרד אבל בכל מאפיין אחר — אור הניאון האכזרי, העיצוב הספרטני, החוסר בחלון או מאוורר — הוא דמה יותר לארון ניקיון… או חדר עינויים.
“אז למה אני כאן?” איתן שאל כשהתיישב באחד הכסאות.
“חשבתי שתרצה לראות את זה,” סטטית אמרה וניגשה לארון. לקח לה בערך שנייה וחצי לשלוף את התיק ולהשליך אותו על השולחן לכיוון איתן. היא התיישבה בכיסא שלה באיטיות, נותנת לאיתן את הזמן לפתוח את התיק ולהתחיל לקרוא.
איתן בחן את המסמכים שנראו כמו הסיוטים שלו משיעורי מעבדה. “אני מצטער אבל התמחיתי בתיאטרון ומדעי החברה בבית הספר. לא עשיתי יותר משלוש יחידות במדעים. וגם זה בקושי.”
“מה שזה אומר הוא שהרופאים בבונקר סיימו בדיקה מעמיקה של הגנים של זרקור. למרות שכנראה שלא נקרא לו יותר ככה. בעוד רגב עדיין מחזיק בשינויים המטבוליים הנלווים למחוננים, אין לו יותר את התאים הביולומינסים.”
“ומה זה אומר בעברית?”
“לאחר שבוע של בדיקות וניסיונות חוזרים, נראה שלאחר המפגש איתך, רגב שדה כבר אינו מחונן, אינו מהווה סכנה, והוחלט לשחררו.”
איתן אפילו לא ניסה להסתיר את החיוך. “זה מצוין! הוא יכול לחזור לחיים שלו!” הוא הסתכל על סטטית וקלט שהיא מביטה למטה. “מה קרה?”
היא הרימה את ראשה אליו וחייכה חצי חיוך לא מושקע במיוחד. היא הרימה את ידה והצביעה כלפי מטה. איתן הסתכל. ידיו כבר זרחו באור כל כך חזק שהיה אפשר לראות אותו דרך התיק שהחזיק.
“אז אפשר להניח שאתה מצטרף? כדאי שתחשוב על כינוי.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories and tagged , , , by with comments disabled.