מתמטיקה מורכבת
באוטובוס לטכניון. הכרטיס עולה 6.90. אני נותן לנהג 12. הוא מנסה להחזיר לי את השנקל. וכשאני אומר לו את העודף הנכון הוא מתחיל להתלונן על מתמטיקה מורכבת על הבוקר.
חוץ מזה ש-8:30 זה לא כל כך מוקדם ונהגי אוטובוסים בטוח קמים הרבה לפני, 12 – 6.9 זה מסובך? 2 + 3.1 זה מסובך?
עצוב לי אם זה המצב הממוצע היום.
Posted in Humanity, Life, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
Remember, Remember the Fifth of November
I’m not going to reiterate past posts, they’re available under each November in the right menu. There are only two “new” things I have to say.
One, as Israel “officially” marks this event on the Hebrew calendar and this is the 19th anniversary, it finally falls on the correct, Gregorian, date.
I will reserve further comment on this because I’m in a bad mood.
Second, besides her birthday, which is in my calendar for years now, this will be another date that will remind me of Keren. The Fifth of November was something we talked about every year. Because of Yitzhak Rabin. Because of V for Vendetta. Because of Guy Fawkes especially.
So I’ll also remember the Fifth of November because of that
Posted in Humanity, Life, Practice, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
יום הולדת 9
זה מעניין ש-Whatever חוגג יום הולדת רק כמה ימים לפני The Less Interesting Times. טכנית, הבלוג הזה קיים מאז ה-16 לספטמבר 2005. אבל אני כותב משהו דומה עוד מימי בית הספר. מה שעקרונית אומר שהבלוג קיים יותר ל-15 או יותר שנים. אבל זו לא תחרות ואין צורך להיכנס לפרטים הקטנים. יש לי 1,616 רשומות מפורסמות (כולל זאת) ב-9 שנים, שזה כלום לעומת ה-10,000 של סקאלזי אבל גם בלי הקהל שלו, אני כותב רק כשיש לי משהו באמת חשוב להגיד וכרגע, רוב מה שמעניין אותי ותופס לי זמן, אני עוד לא יכול לדבר עליו. אז אני כותב, בממוצע, רשומה כל יומיים וקצת במקום כמעט שתיים ביום.
בכל מקרה, ברשומה הזו, ג’ון סקאלזי מדבר על כך שהוא שם לב שמרכז הנוכחות שלו ברשת זז, לאט לאט, הרחק מהבלוג ואל הרשתות החברתיות (בעיקר טוויטר) בגלל הדרישות המשתנות והעולם שמשתנה ואין כבר יותר מדי פעמים שיש את הזמן לכתוב רשומה ארוכה בבלוג ויותר קל לשפוך כמה מילים ברשת החברתית. מצד אחד, אני מסוגל להבין את זה, גם אני משתמש יותר ברשתות חברתיות עכשיו מאשר בעבר אבל אני לא מוכן לעבור לגמרי להשתמש בפלטפורמה שהיא לא שלי. נכון, האתר הזה יושב על האתר של אח שלי ונכון שהוא כבר כמה זמן לא נמצא על שרת פרטי אבל אני יכול, מתי שבא לי, להוריד אותו בשלמותו ולשמור אותו ואת כל התוכן שלו איפה שבא לי. ואם אני פה, זה המקום שלי. אני לא נמצא בחצר של מישהו אחר כשאני לא בטוח איך להשתמש בכל הצעצועים ויש דברים שאסורים רק שאני לא יודע את כולם ובעיקר אני פשוט רק אחד מהרצף ולא המרכז.
אני כן שם דברים קטנים ופחות חשובים ברשתות החברתיות אבל את כל המחשבות הגדולות, הרציניות והמובנות שלי אני שם פה, איפה שאני יודע שהם ישמרו. ומבחינת הלעקוב אחרי אנשים כדי לדעת מה קורה איתם ומה שלומם, אני תמיד אמרתי שצריך לכתוב בלוג (משהו שכל הזמן אמרתי לקרן, דרך אגב, והיא כל הזמן התנגדה. אמרתי לה שאם היא תכתוב בלוג אז הוא יהיה ממש מעניין ואולי גם מאוד פופלארי אבל היו לה דברים יותר חשובים לעשות). כי אם מישהו כותב בלוג אז אני יכול להירשם אליו כ”באמת מעניין אותי מה יש לבן אדם הזה לאמר” וזה גם דיי מכריח אותך להתנסח יותר ולהשקיע יותר כי לא מדובר בשורה או שתיים שאתה פולט אל הואקום ולא ידוע אם אפילו החברים הקרובים שלך ישימו לב אליהם – אפילו מעין, למשל, הצליחה לפספס משהו שכתבתי ב-Facebook כנראה כי פשוט יש יותר מדי זבל – אלא במחשבה יותר ארוכה ומחושבת.
אז אני מתכוון להמשיך לכתוב כאן כל עוד אני יכול וכל עוד השרתים יעמדו, יהיה אפשר למצוא אותי ואת מחשבותיי. כי בכל מקרה, אני חולק (כמעט) כל רשומה מכאן גם בגוגל+ וב-Facebook.
Posted in Humanity, Less Interesting News, Life, Thinking Out Loud by Eran with 1 comment.
תודה לך, מעין, שהוכחת את הנקודה שלי
קורה לי עם הרבה אנשים, כשאני מעלה את נושא תחביב המשחקים לתחומיו, שהם מתחמקים, אומרים שמשחקים זה לא בשבילם, בדרך כלל מנסים להראות כמבוגרים גדולים ואחראיים ושמשחקים, מכל סוג, הם תחומו של הילד הקטן שאין לו דברים חשובים יותר לעשות. וכמו שאמרתי תמיד, האנשים שלא מפנים זמן בשביל הדברים שבאמת גורמים להם אושר, הם האנשים בלי חיים. מה שאני בדרך כלל אומר הוא שהעולם מתחלק לשני סוגים: מי שאוהב משחקים ומי שעדיין לא מצא את המשחק שהוא אוהב.
מעין שחקה משחקי תפקידים כשהייתה צעירה יותר אבל בעוד אהבתה לג’אנר לא השתנתה, תחום המשחקים קצת נזנח אצלה. רק לאחרונה, כשהייתה הולכת איתי לערבי משחקים בטכניון או כשהצלחתי לשכנע אותה לנסות משחקי מחשב מסוימים, היא חזרה לשחק יותר. או לפחות, לשחק יותר משחקים שלא מוגבלים ללחיצות אקראיות על דף Facebook. וגם עם זה, היא דיי הגבילה את עצמה למשחקי פאזלים (אחרי ההתלהבות מ-Portal היו גם Q.U.B.E, Vessel, Antichamber ו-Shuggy). היא תמיד אמרה שכל משחקי האקשן הרציניים הם לא בשבילה.
אתמול, עמית ציין בפניי שהוא הולך לשחק Towerfall: Ascension אצל חברים. שמעתי על המשחק הרבה. הבנתי שהוא ממש טוב. ממש רציתי לנסות. אבל ידעתי שהוא קיים רק על ה-PlayStation 4 ולנו אין. אז שאלתי אם אפשר להצטרף. נאמר לי שכן. עמית אמר שהוא גם יביא את RoboRally למקרה ונרצה הפסקה מהמכונה הדיגיטלית. במקרה, באותו הזמן, מעין הודיעה לי שהיא גם רוצה לשחק משהו היום. ביקשתי רשות והצעתי לה להצטרף, משתמש ב-RoboRally, משחק ששנינו מאוד אוהבים, כתירוץ שלא תשתעמם גם מול משחק כמו Towerfall.
הגענו לשם והתנענו את המשחק. Towerfall הוא משחק פעולה פלטפורמה מהיר ואינטנסיבי עם קרבות יחידים שנמשכים באזור הדקה, מקסימום, ומשחקים שלמים של עשר או חמש עשרה. הוא כמו Jump n’ Bump אם לארנבים היו חצים מתכווננים והמון סוגים של בונוסים ואפקטים מיוחדים. זה משחק ממש כיף, מאוד אינטנסיבי, מהיר ומלחיץ. אני ממש נהניתי. אבל בערך באמצע הערב, הייתי צריך קצת מנוחה משלט שאני לא רגיל אליו אז נתתי אותו למעין. היא אמרה שהיא לא ממש רגילה לזה והיא לא טובה במשחקים כמונו והיא בטח תמות הרבה. לא נורא, עדיף מאשר על משחק עם רק שלושה שחקנים.
אז היא קצת קרטעה בפעם-פעמיים הראשונות, לוקח קצת זמן להתרגל למנגנון שליטה חדש, אבל אי אפשר להגיד עליה שהיא לא לומדת מהר. ובפעם השלישית והרביעית היא כבר הפכה להיות איום של ממש עד שהובילה וכמעט לקחה משחק אחד. לא רע בשביל פעם ראשונה עם שלט, עם המשחק, עם שלושה אנשים שרגילים לשליטה הזאת ושניים מהם שכבר מכירים את המשחק טוב.
מה שמוכיח לי שגם אם מישהו אומר לך שהוא לא כל כך טוב, או לא מסתדר עם משחקים, או טוען שהג’אנר הזה לא בשבילו, שינסה קודם. והדעה הסופית? בפארפרזה, כמובן, “זה משחק ממש כיף. בוא נקנה אותו!”. אבל הוא ל-PlayStation 4, אמרתי. אנחנו מתכוונים להוציא עכשיו 2,000 שקל על מכונה חדשה? אולי. ואולי לא צריך.
Posted in Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Maayan, Thinking Out Loud by Eran with 4 comments.
קרן אמבר – הרבה יותר מדי מוקדם
זאת לשון ההמעטה, ההחלשה וההפנמה של הידיעה שקיבלנו אתמול. שקרן אמבר, ידידתנו מאלו כמה שנים טובות, נפטרה לאחר מאבק בוירוס שחטפה במהלך המחקר שלה בפינלנד. עדיין קשה לעכל את הבשורה. ואני עדיין מקווה שאיך שהוא יתברר שזה לא נכון, למרות שכבר דיברנו עם האיש שיש לנו את האינטרס הכי גדול שזה יהיה לא נכון.
את קרן אני הכרתי ממש מזמן. כל כך מזמן שהדבר היחידי שאני בטוח אליו בקשר לזמן הזה הוא שהגיל שלי כבר היה דו ספרתי. אח שלי הכיר אותה קודם כי היא הייתה קול מאוד פעיל בפורום משחקי התפקידים של תפוז (וכל הזמן מאז, היא הייתה אחת הסיבות היחידות בשבילי לחזור לשם מדי פעם). ופעם אחת כשהוא הלך למפגש פורום, הוא לקח אותי איתו. אני לא בטוח אם זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בקרן אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי במעין.
מאז פגשתי אותה ואת רן בכל מיני מקרים, לרוב כנסים ומפגשי פורום אבל גם בנסיבות פחות קשורות ופחות רועשות. שיחקנו משחקים, דיברנו על דברים פחות חשובים ומעבר לאחת המרצות הבולטות, הנחשבות והמגניבות ביותר של קהילת הגיקים בארץ גם למדתי להכיר את האישה הנהדרת באופן אישי. מישהי עם התלהבות ואכפתיות כמעט בלתי נדלית – היא הפסיקה לנהל כנסים ולהכין הרצאות רק כשהמחקר שלה תפס לה 120% מהזמן.
היא אהבה את פראצ’ט. בבית של רן ושלה יש את כל הספרים. זה כולל גם את הגיבור האחרון ואת המשחק.
היא נתנה לי לקרוא את Wolverine: Origins. טוב, נתנה זאת המעטה. היא דחפה לי את הספר ליד באיום שבפעם הבאה שאנחנו נפגשים הוא יהיה קרוא עד סופו ובדיוק באותו המצב כמו שקיבלתי אותו.
היא לימדה אותי איך להעביר הרצאות. כשאני התנדבתי בפעם הראשונה להרצות בכנס, באתי אליה בשביל טיפים, בשביל שיעורים שלמים, על איך לעשות הרצאה כיפית, מעניינת ומגניבה.
היא תמיד הייתה נדיבה. כל פעם שבאנו לביקור היא הציעה לנו משהו, גם אם ידעה שכרגע חזרנו מארוחה. ואיך אפשר להגיד לא?
אחד הדברים האחרונים שעשינו ביחד זה לראות סרט. מעין, אני, קרן ורן ראינו ביחד את RED ועוד כמה סרטים בקולנוע או שלא אבל לפני כמה חודשים, כשמעין יצאה לבלות לבד, אני פשוט קפצתי אליהם בשביל לבלות. וראינו שוב סרט ששלושתנו כבר ראינו רק כי זה סרט טוב שאנחנו אוהבים וכיף לעשות דברים ביחד.
היינו נפגשים בכנסים כדי לדבר. היא הייתה מרצה, אני הייתי מעביר משחקים ואז היינו פשוט יושבים בצד, catching up. הייתי מספק לה ספרים שהיא רצתה ומוזיקה. יש אפילו תמונה שלנו מאחד האייקונים, עומדים בצד, iPod מחובר למחשב, ואנחנו מעבירים את הזמן עד שהם יסיימו לדבר.
לא הכרתי אותה יותר משלום-שלום בכנסים ומפגשים עד שרן הזמין אותי ואת עמיחי למשחק אצליהם. הוא בנה מערכת סופר-גיבורים בשיטת הגיבור ואני קפצת על ההזדמנות. ולא רק בגלל שזה הז’אנר האהוב עליי. אני ועמיחי היינו מגיעים אליהם מדי שבת כזאת או אחרת והיינו משחקים שעות. אז למדתי גם להכיר את הסגנון שלה: מה שטוב לי טוב, מה שלא יכול ללכת לפח ואם זה שובר את החוקים והמסוכמות אז לא אכפת לי. פה, דרך אגב, היה המקור של נתנאל אור-שחר. הוא היה הדמות ששיחקתי ומשם פיתחתי אותו.
זאת כל כך הייתה הגישה שלה שבמשחק ההוא, משחק שבו צריך לשתף פעולה ולהיות חבורה, היא שיחקה את הדמות הכי אנטי-חברתית שרק אפשר, שגם היה פיראט. ופעם אחת, כשדיברנו על משחק יוצא דופן באמת, היא אמרה שהיא רוצה לנסות לשחק מישהו שהוא פשוט רע, לראות לאן זה יילך. לא אנטי-גיבור או משהו מסכן אחר אלא מניאק אנוכי וחסר מוסר. בשביל זה אני בניתי עולם היסטוריה אלטרנטיבית שמשלב מסורות יהודית, נוצריות וקלטיות עם פנטזיה אפלה ומסעות הצלב – כנראה הכי הרבה שהשקעתי בדבר כזה חוץ מאשר במחוננים – והרצתי לה את זה בהתכתבות כמשחק ליחיד. לצערי, לא התקדמנו הרבה עד שהיא נאלצה להפסיק לתקופה לא ידועה עד שתסיים את התואר. ציפיתי וקיוויתי שנחזור לזה בהקדם. עדיין יש לי את הרשומות שלנו.
ומהכל, זה כנראה הדבר הכי עצוב. כל פעם שנפגשנו ואמרנו שאנחנו צריכים לעשות את זה לעתים יותר קרובות, במיוחד כשהיא מטיילת בעולם עם המחקרים שלה, היא אמרה שזה בסדר ויש עוד המון זמן. וכשאמרנו שתודיע לנו כשהיא במרכז שנבוא לבקר, היא אמרה שזה בסדר אם נפספס כי יש עוד המון זמן. וכשתכננו את הטיול שלנו, פחות או יותר מסביב לביקור אצלה בתחנת המחקר, היא אמרה שלא צריך לדאוג כי יש המון זמן.
תמיד חשבתי שיהיה המון זמן. היא הבטיחה ואנחנו חיכינו. זה לא הוגן. למה זה קורה דווקא ככה? קרן הייתה מהאנשים הכיפיים, הנחמדים, האדיבים והאוהבים ביותר שהכרתי. היא ורן היו מהזוגות המדהימים האלו שהקשר שלהם כל כך חזק שהוא כבר לא נושא לדיון יותר. הם היו ועברו את שלב הטלפתיה. ועכשיו היא איננה. ואני עדיין מקווה שזה לא נכון. אני עדיין מקווה שנקבל את השיחה שתגיד לנו שזו הייתה טעות, שהחיו אותה או שזו לא באמת הייתה היא, אפילו שהיא הייתה סוכנת חשאית והייתה צריכה לזייף את המוות שלה. הכל יהיה יותר קל מאשר להתמודד עם זה. היא הייתה אמורה להיות פרופסורית מדופלמת, מובילה בתחומה, אישה נערצת, חברה ללא תחליף. הכל חוץ מזה.
.איפה ה”המון זמן” שלנו? אני רוצה את כולו
Posted in Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Me, Role-Playing, Stories of My Life, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
Why Not Online Gaming
I don’t very much enjoy playing games online. To the point where I have a game that is designed to be at least half if not mostly online (Torchlight II) but I prefer to play solo because I don’t enjoy the interaction. However, playing games with friends (mostly board games but also computer games) is one of the most enjoyable things I can think of. And I’m not the only one with that mindset (Wil Wheaton, for example) and some take it to more of an extreme and some to less.
Yesterday I watched this lecture by Jane McGonigal about making games that have meaning, purpose and impact other than escapism. And in the section about testosterone, she quoted a study that explains that biologically. It says that when we win over someone we don’t know, our testosterone spikes and we’re more likely to assert dominance – rub it in their faces. When win over someone we know, our testosterone drops and we’re more likely to be nice and comforting – trying to make them feel better about themselves.
Maybe I caught on that subconsciously but I don’t like that feeling, when I have it but mostly when it’s directed at me. I enjoy the battle of wits, I enjoy the banter, I enjoy collaboration (which is why I always prefer cooperative to competitive) and players online tend to rush things, take a lot personally and mostly not be sportsmanlike and considering. And it’s very hard to talk to them or even get someone you can talk to.
Posted in Gaming, Humanity, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
משחקים אלימים הופכים אנשים למוסריים יותר
אלו הממצאים ממחקר שנערך באוניברסיטת באפלו.
למען האמת, לא נורא מפתיע אותי. מה שהם מצאו הוא ששחקנים שמשחקים במשחקים אלימים, בין אם בצד “הטוב” או בצד “הרע”, כאשר סיימו לשחק, חשבו יותר על המוסריות של עצמם ושל מה שעשו. אני גם דוגמה לזה, כמו שציינתי בעבר.
אז אני נשארתי בדעתי, כאשר לי תהייה ההחלטה האם לאסור או להתיר משחקים אלימים, אני אתיר כל עוד ההשלכות המוסריות עולות לדיון לאחר מכן.
Posted in Gaming, Humanity, Thinking Out Loud by Eran with 1 comment.
Quote
What disturbs men’s minds is not events but their judgements on events. To accuse others for one’s own misfortunes is a sign of want of education. To accuse one’s self shows that one’s education has begun. To accuse neither one’s self nor others shows that one’s education is complete.
— Epictitus
Posted in Humanity, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
הילד שקרא “לייק!”
או תופעת דילול העוצמה האישית באינטרנט.
הרשתות החברתיות מאפשרות לנו, לפחות מאז הגל השני של התופעה (Facebook, Google+, YouTube…), להגיב על הודעות ב-Like, או מקבילתו. אני רואה את הלחיצה על הכפתור כסוג של “I Approve of this Message”, כמו אמרתי “כן, מה שהוא אמר. אין לי מה להוסיף.” או “כל הכבוד. אני בעדך.” ואצלי, מעט מאוד דברים נכנסים לקטגוריה הזאת.
יש כאלו שיגידו שזה בגלל הרגשות נמוכי העוצמה שלי, שאני לא מתלהב כמו בן אדם ממוצע אבל אני חושב שזה לא נכון. או לפחות לא קשור לנושא. זה קשור לנושא של דילול העוצמה. כמו שנאמר, כשכולם מיוחדים, אף אחד מיוחד. או, בהשלכה למקרה שלנו, כשלוחצים Like על הכל then you don’t really Like anything.
קוראינו המבוגרים יותר בטח זוכרים את הסיפור על הילד שקרא זאב. לטובת הקוראים הצעירים יותר, הנה התקציר: הסיפור הוא על ילד שמשעמום מחליט לרוץ לכפר ולצעוק שזאב תוקף את העדר שלו. הכפר כולו מתחמש לעזור להדוף את החיה אבל כשהם מגיעים, הילד צוחק עליהם כי הוא עבד עליהם והם האמינו לו. המקרה חוזר עוד פעמיים או שלוש עד שהכפר כבר לא מאמין לו. וחבל, כי זאת בדיוק הפעם שזאב כן מגיע וטורף את כל העדר.
המשל שאני לוקח מזה הוא “תגיד משהו בקלילות יותר מדי פעמים, כשבאמת תתכוון לזה אז כבר לא יאמינו לך”. בהשלכה למקרה הרשתות החברתיות, אם לוחצים Like על כל דבר שזז, כשיבוא משהו שבאמת ילהיב אותך, כולם יגידו “כמובן שזה טוב, אתה לוחץ Like על כל דבר.”
וזה הכל, זה לא צריך להיות נושא ארוך. רק הסבר ללמה אני ממעט להתלהב. למה סולם התגובות הבסיסי שלי הוא “איכס, Meh, בסדר, נהדר, מדהים!”. ולמה אני מרגיש קצת רע עם העובדה שכוחו של אותו Like מדולל על ידי רוב האוכלוסיה. למה זה מפריע לי שאין לו את העוצמה שצריכה להיות לו, שאנשים לא משתמשים בו ככלי, ככוח אלא רק כתגובה תת-הכרתית.
אני רק רוצה להעביר את המסר שכשאני לוחץ Like, כשאני נותן תגובה חיובית, זה כי אני באמת מתכוון לזה ולא סתם מנימוס.
Posted in Humanity, IT, Life, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.