Sound of Your Voice Linked to Emotions
In about the same way smiling is linked to happy feelings. That is, the connection is bi-directional. This is the results of a recent study.
They found out that there is also a connection between liking and enjoying the sound of your voice and being in tune with your emotions. Which might explain a thing or two as I really don’t like the sound of my own voice.
Posted in Humanity, Less Interesting News, Me, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
Remember Remember…
This is usually the day we remember The Gun Powder Treason and Plot, a staple of civil disobedience and unrest. It is good to remember that it is not only our privilege but our duty to take responsibility for our state and how it’s run. And we’re not talking only about elections.
It is also the day I remember Yitzhak Rabin, now dead for two decades, who is still, in my opinion, the last decent leader we had in this country. And no one has yet been able to fill his shoes.
And this year, because the previous two were recurring topics of conversation between us, I remember Keren Embar. She wasn’t here last November too. I regret we can never have those conversations again.
I don’t have time or presence of mind to write any more but check past November 5th post for ramblings of the same nature.
Posted in Humanity, Life, Life Lessons, Philosophy, Practice, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
The Creative Things We Do
גייב, מהצוות של ‘פני ארקייד’, כתב לאחרונה רשומה מאוד מעניינת בבלוג שלהם. בקצרה: אחד הדברים האחרונים בקומיקס היה סיפור קצר על עולם בו אבות המשפחה אחראים על הגנת הבית כי כל המפלצות מתחת למיטה וכל הפחדרונים שבארונות אמיתיים וצריך להיפטר מהן והסיפור עוסק בילדה קטנה שצריכה להתמודד עם זה כשאמא שלה חולה ואבא שלה כבר לא מסוגל להתמודד עם המטלה הזאת.
הרשומה עוסקת באבא של גייב. הוא מספר על איך אבא שלו בא איתו פעם אחת למשחק גולף של הצוות והקשיב להם כשהם דיברו, בשיא הרצינות, על הרקע של העולם של הסיפור, על מה מקור המפלצות, על סוגי הנסיבות שיכולות לצוץ סביב הצורך להגן על הבית, על עיצוב המפלצות והדמויות בסיפור. הוא ישב והקשיב על איך הם מדברים על “דמיון ו-make believe” בצורה רצינית לחלוטין. ובתור בן אדם שעבד בתאגיד כל חייו, היה לו קשה להבין מה הבן שלו עושה.
אני מציע לקרוא את כל הרשומה למרות שהיא ארוכה כי היא מאוד מעניינת, בעיקר לטיפוסים יצירתיים שעוסקים בהמצאות מוחלטות. הוא מדבר הרבה על איך זה להסביר את העבודה שלנו, את היצירה שלנו, את מה שאנחנו משקיעים בו את החיים שלנו, ל… מחוסר מילה טובה יותר, מוגלגים – אנשים שלצערי אני חושב שפשוט יש להם דמיון פחות מפותח. ואולי המשפחה שלנו תתמוך בנו בכל מה שנרצה לעשות אבל אלא אם כן יש להם את הנטייה לזה בעצמם, הם כנראה שאף פעם באמת יבינו איך זה, יבינו את התהום בינינו לבין שאר האנושות או את הסיבה למה אנחנו עושים את כל זה.
ולכל אחד יש את הסיבות שלו. גייב עושה את זה כדי לתת לאחרים את העולמות שהיו לו כשהיה קטן והמציאות הייתה כל כך לא נעימה שהוא היה צריך להיות בכל מקום חוץ מבה. אני עושה את זה מסיבה חינוכית – כי אני מאמין שאחת הדרכים הכי טובות לגרום לנו באמת להסתכל על עצמנו היא להסיט את נקודת המבט הכי רחוק שרק אפשר ואז לסובב חזרה, כי אני למדתי כל כך הרבה מהגישה שהייתה לי למשחקים ולז’אנר שאני חושב שכל אחד צריך את ההזדמנויות האלו.
הרשומה מאוד מעניינת ואני ממליץ לקרוא את כולה. בעיקר לקראת הסוף. אז גייב אומר שאבא שלו היה מאוד טכני ופרגמטי והעבודה שלו גרמה להם כל הזמן לעבור ממקום למקום. אז הוא אף פעם באמת התחבר לקהילה המקומית ותמיד היה לו קשה בבית הספר אז הוא ברח לעולמות הדמיון והפך לגיק כמו כל אחד אחר. ועכשיו, הבן הראשון שלו מאוד מזכיר לו את עצמו, אבל הבן השני הוא משהו אחר – סוג של הלחם בין הבריונים שמיררו לו את החיים לבין ילד מתוק שרק רוצה שיפנקו אותו – והוא כבר מרגיש את פער ההבנה שנוצר ביניהם, הפעם לכיוון השני.
וזה עצוב. וזה קשה. אבל צריכה להיות ההבנה. גם אם יש פער. הבנה ותמיכה.
Posted in Art, Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Me, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
עייפות גוף, מוח ומחשבה
אתמול עבדתי עד מאוחר. כמה מאוחר? יצאתי מהמשרד בערך בחצות. רכבתי הביתה. הגעתי תוך חצי שעה. התמזגנתי קצת, דיברתי עם מעין, הוצאתי כלבלב, התרחצתי קצת ואז הלכנו לישון, איפה שהוא באזור 2:30. בבוקר, קמתי ב-6:30. התאפסתי על עצמי, שיחקתי קצת כדי באמת להתעורר, הוצאתי כלבלב, התארגנתי ויצאתי לעבודה. הגעתי בערך ב-9:00, נחתי והתחלתי לעבוד. עבר פחות זמן מאז שיצאתי אתמול ועד שהגעתי היום מכמה שבדרך כלל עובר בין תחילת יום העבודה שלי לסיומו.
ומכיוון שכנראה לא העליתי את הנושא בעבר, הנה מחשבותיי על עייפות. אני מחלק עייפות לשלוש אפשריות: עייפות גוף, עייפות מוח ועייפות מחשבה.
עייפות גוף מגיעה אחרי הרבה מאמץ. אפשר לזהות אותה על ידי שרירים כואבים, חוסר טווח תנועה והמצב בו אחרי שיושבים או נשכבים על משהו נוח אז לקום מתחיל להיראות כמו משימה מסובכת. בקיצור, הגוף שלך אומר לך שעבדת קשה מדי וכדאי ללכת לנוח.
עייפות מוח מגיעה מהמחזורים הטבעיים של הגוף, הסירקדים כנראה, ואפשר לזהות אותה על ידי פיהוקים, עיניים שמאיימות להיסגר והרגשה כללית של צמר גפן בראש. זה המוח שלך אומר לך שהוא עבד קשה מדי והגיע הזמן לנוח ואולי כדאי לך לקרוא כמה ספרים על מחזורי שינה אם לא הבנת את זה עדיין.
אבל אפשר להיות עם שרירים כואבים ומוח שמאיים להפסיק אבל עדיין להיות עם חשיבה חדה. עייפות מחשבה מגיעה כשעברת כבר את כל המחסומים ואת כל הגבולות ולא רק שהחומרה כבר לא מסוגלת, גם התוכנה מתחילה לקרוס. היא מאופיינת על ידי חוסר יכולת מעקב ותשומת לב, חישובים פשוטים שהופכים לאיטיים ומסובכים, איבוד ריכוז וכל שאר הדברים הכיפיים. וכשהשלב הזה מגיע, זה גם המצב בו אפשר פשוט להניח את הראש על הכרית ולהרדם מיד.
ולמי שלא שם לב, הרשומה הזאת גם הפכה בשבילי לניסוי בפנייה ישירה לקורא בשפה שמתאימה ולזכר ונקבה בו זמנית.
Posted in Humanity, Life, Thinking Out Loud, Work by Eran with 2 comments.
מתמטיקה מורכבת
באוטובוס לטכניון. הכרטיס עולה 6.90. אני נותן לנהג 12. הוא מנסה להחזיר לי את השנקל. וכשאני אומר לו את העודף הנכון הוא מתחיל להתלונן על מתמטיקה מורכבת על הבוקר.
חוץ מזה ש-8:30 זה לא כל כך מוקדם ונהגי אוטובוסים בטוח קמים הרבה לפני, 12 – 6.9 זה מסובך? 2 + 3.1 זה מסובך?
עצוב לי אם זה המצב הממוצע היום.
Posted in Humanity, Life, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
Remember, Remember the Fifth of November
I’m not going to reiterate past posts, they’re available under each November in the right menu. There are only two “new” things I have to say.
One, as Israel “officially” marks this event on the Hebrew calendar and this is the 19th anniversary, it finally falls on the correct, Gregorian, date.
I will reserve further comment on this because I’m in a bad mood.
Second, besides her birthday, which is in my calendar for years now, this will be another date that will remind me of Keren. The Fifth of November was something we talked about every year. Because of Yitzhak Rabin. Because of V for Vendetta. Because of Guy Fawkes especially.
So I’ll also remember the Fifth of November because of that
Posted in Humanity, Life, Practice, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
יום הולדת 9
זה מעניין ש-Whatever חוגג יום הולדת רק כמה ימים לפני The Less Interesting Times. טכנית, הבלוג הזה קיים מאז ה-16 לספטמבר 2005. אבל אני כותב משהו דומה עוד מימי בית הספר. מה שעקרונית אומר שהבלוג קיים יותר ל-15 או יותר שנים. אבל זו לא תחרות ואין צורך להיכנס לפרטים הקטנים. יש לי 1,616 רשומות מפורסמות (כולל זאת) ב-9 שנים, שזה כלום לעומת ה-10,000 של סקאלזי אבל גם בלי הקהל שלו, אני כותב רק כשיש לי משהו באמת חשוב להגיד וכרגע, רוב מה שמעניין אותי ותופס לי זמן, אני עוד לא יכול לדבר עליו. אז אני כותב, בממוצע, רשומה כל יומיים וקצת במקום כמעט שתיים ביום.
בכל מקרה, ברשומה הזו, ג’ון סקאלזי מדבר על כך שהוא שם לב שמרכז הנוכחות שלו ברשת זז, לאט לאט, הרחק מהבלוג ואל הרשתות החברתיות (בעיקר טוויטר) בגלל הדרישות המשתנות והעולם שמשתנה ואין כבר יותר מדי פעמים שיש את הזמן לכתוב רשומה ארוכה בבלוג ויותר קל לשפוך כמה מילים ברשת החברתית. מצד אחד, אני מסוגל להבין את זה, גם אני משתמש יותר ברשתות חברתיות עכשיו מאשר בעבר אבל אני לא מוכן לעבור לגמרי להשתמש בפלטפורמה שהיא לא שלי. נכון, האתר הזה יושב על האתר של אח שלי ונכון שהוא כבר כמה זמן לא נמצא על שרת פרטי אבל אני יכול, מתי שבא לי, להוריד אותו בשלמותו ולשמור אותו ואת כל התוכן שלו איפה שבא לי. ואם אני פה, זה המקום שלי. אני לא נמצא בחצר של מישהו אחר כשאני לא בטוח איך להשתמש בכל הצעצועים ויש דברים שאסורים רק שאני לא יודע את כולם ובעיקר אני פשוט רק אחד מהרצף ולא המרכז.
אני כן שם דברים קטנים ופחות חשובים ברשתות החברתיות אבל את כל המחשבות הגדולות, הרציניות והמובנות שלי אני שם פה, איפה שאני יודע שהם ישמרו. ומבחינת הלעקוב אחרי אנשים כדי לדעת מה קורה איתם ומה שלומם, אני תמיד אמרתי שצריך לכתוב בלוג (משהו שכל הזמן אמרתי לקרן, דרך אגב, והיא כל הזמן התנגדה. אמרתי לה שאם היא תכתוב בלוג אז הוא יהיה ממש מעניין ואולי גם מאוד פופלארי אבל היו לה דברים יותר חשובים לעשות). כי אם מישהו כותב בלוג אז אני יכול להירשם אליו כ”באמת מעניין אותי מה יש לבן אדם הזה לאמר” וזה גם דיי מכריח אותך להתנסח יותר ולהשקיע יותר כי לא מדובר בשורה או שתיים שאתה פולט אל הואקום ולא ידוע אם אפילו החברים הקרובים שלך ישימו לב אליהם – אפילו מעין, למשל, הצליחה לפספס משהו שכתבתי ב-Facebook כנראה כי פשוט יש יותר מדי זבל – אלא במחשבה יותר ארוכה ומחושבת.
אז אני מתכוון להמשיך לכתוב כאן כל עוד אני יכול וכל עוד השרתים יעמדו, יהיה אפשר למצוא אותי ואת מחשבותיי. כי בכל מקרה, אני חולק (כמעט) כל רשומה מכאן גם בגוגל+ וב-Facebook.
Posted in Humanity, Less Interesting News, Life, Thinking Out Loud by Eran with 1 comment.
תודה לך, מעין, שהוכחת את הנקודה שלי
קורה לי עם הרבה אנשים, כשאני מעלה את נושא תחביב המשחקים לתחומיו, שהם מתחמקים, אומרים שמשחקים זה לא בשבילם, בדרך כלל מנסים להראות כמבוגרים גדולים ואחראיים ושמשחקים, מכל סוג, הם תחומו של הילד הקטן שאין לו דברים חשובים יותר לעשות. וכמו שאמרתי תמיד, האנשים שלא מפנים זמן בשביל הדברים שבאמת גורמים להם אושר, הם האנשים בלי חיים. מה שאני בדרך כלל אומר הוא שהעולם מתחלק לשני סוגים: מי שאוהב משחקים ומי שעדיין לא מצא את המשחק שהוא אוהב.
מעין שחקה משחקי תפקידים כשהייתה צעירה יותר אבל בעוד אהבתה לג’אנר לא השתנתה, תחום המשחקים קצת נזנח אצלה. רק לאחרונה, כשהייתה הולכת איתי לערבי משחקים בטכניון או כשהצלחתי לשכנע אותה לנסות משחקי מחשב מסוימים, היא חזרה לשחק יותר. או לפחות, לשחק יותר משחקים שלא מוגבלים ללחיצות אקראיות על דף Facebook. וגם עם זה, היא דיי הגבילה את עצמה למשחקי פאזלים (אחרי ההתלהבות מ-Portal היו גם Q.U.B.E, Vessel, Antichamber ו-Shuggy). היא תמיד אמרה שכל משחקי האקשן הרציניים הם לא בשבילה.
אתמול, עמית ציין בפניי שהוא הולך לשחק Towerfall: Ascension אצל חברים. שמעתי על המשחק הרבה. הבנתי שהוא ממש טוב. ממש רציתי לנסות. אבל ידעתי שהוא קיים רק על ה-PlayStation 4 ולנו אין. אז שאלתי אם אפשר להצטרף. נאמר לי שכן. עמית אמר שהוא גם יביא את RoboRally למקרה ונרצה הפסקה מהמכונה הדיגיטלית. במקרה, באותו הזמן, מעין הודיעה לי שהיא גם רוצה לשחק משהו היום. ביקשתי רשות והצעתי לה להצטרף, משתמש ב-RoboRally, משחק ששנינו מאוד אוהבים, כתירוץ שלא תשתעמם גם מול משחק כמו Towerfall.
הגענו לשם והתנענו את המשחק. Towerfall הוא משחק פעולה פלטפורמה מהיר ואינטנסיבי עם קרבות יחידים שנמשכים באזור הדקה, מקסימום, ומשחקים שלמים של עשר או חמש עשרה. הוא כמו Jump n’ Bump אם לארנבים היו חצים מתכווננים והמון סוגים של בונוסים ואפקטים מיוחדים. זה משחק ממש כיף, מאוד אינטנסיבי, מהיר ומלחיץ. אני ממש נהניתי. אבל בערך באמצע הערב, הייתי צריך קצת מנוחה משלט שאני לא רגיל אליו אז נתתי אותו למעין. היא אמרה שהיא לא ממש רגילה לזה והיא לא טובה במשחקים כמונו והיא בטח תמות הרבה. לא נורא, עדיף מאשר על משחק עם רק שלושה שחקנים.
אז היא קצת קרטעה בפעם-פעמיים הראשונות, לוקח קצת זמן להתרגל למנגנון שליטה חדש, אבל אי אפשר להגיד עליה שהיא לא לומדת מהר. ובפעם השלישית והרביעית היא כבר הפכה להיות איום של ממש עד שהובילה וכמעט לקחה משחק אחד. לא רע בשביל פעם ראשונה עם שלט, עם המשחק, עם שלושה אנשים שרגילים לשליטה הזאת ושניים מהם שכבר מכירים את המשחק טוב.
מה שמוכיח לי שגם אם מישהו אומר לך שהוא לא כל כך טוב, או לא מסתדר עם משחקים, או טוען שהג’אנר הזה לא בשבילו, שינסה קודם. והדעה הסופית? בפארפרזה, כמובן, “זה משחק ממש כיף. בוא נקנה אותו!”. אבל הוא ל-PlayStation 4, אמרתי. אנחנו מתכוונים להוציא עכשיו 2,000 שקל על מכונה חדשה? אולי. ואולי לא צריך.
Posted in Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Maayan, Thinking Out Loud by Eran with 4 comments.
קרן אמבר – הרבה יותר מדי מוקדם
זאת לשון ההמעטה, ההחלשה וההפנמה של הידיעה שקיבלנו אתמול. שקרן אמבר, ידידתנו מאלו כמה שנים טובות, נפטרה לאחר מאבק בוירוס שחטפה במהלך המחקר שלה בפינלנד. עדיין קשה לעכל את הבשורה. ואני עדיין מקווה שאיך שהוא יתברר שזה לא נכון, למרות שכבר דיברנו עם האיש שיש לנו את האינטרס הכי גדול שזה יהיה לא נכון.
את קרן אני הכרתי ממש מזמן. כל כך מזמן שהדבר היחידי שאני בטוח אליו בקשר לזמן הזה הוא שהגיל שלי כבר היה דו ספרתי. אח שלי הכיר אותה קודם כי היא הייתה קול מאוד פעיל בפורום משחקי התפקידים של תפוז (וכל הזמן מאז, היא הייתה אחת הסיבות היחידות בשבילי לחזור לשם מדי פעם). ופעם אחת כשהוא הלך למפגש פורום, הוא לקח אותי איתו. אני לא בטוח אם זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בקרן אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי במעין.
מאז פגשתי אותה ואת רן בכל מיני מקרים, לרוב כנסים ומפגשי פורום אבל גם בנסיבות פחות קשורות ופחות רועשות. שיחקנו משחקים, דיברנו על דברים פחות חשובים ומעבר לאחת המרצות הבולטות, הנחשבות והמגניבות ביותר של קהילת הגיקים בארץ גם למדתי להכיר את האישה הנהדרת באופן אישי. מישהי עם התלהבות ואכפתיות כמעט בלתי נדלית – היא הפסיקה לנהל כנסים ולהכין הרצאות רק כשהמחקר שלה תפס לה 120% מהזמן.
היא אהבה את פראצ’ט. בבית של רן ושלה יש את כל הספרים. זה כולל גם את הגיבור האחרון ואת המשחק.
היא נתנה לי לקרוא את Wolverine: Origins. טוב, נתנה זאת המעטה. היא דחפה לי את הספר ליד באיום שבפעם הבאה שאנחנו נפגשים הוא יהיה קרוא עד סופו ובדיוק באותו המצב כמו שקיבלתי אותו.
היא לימדה אותי איך להעביר הרצאות. כשאני התנדבתי בפעם הראשונה להרצות בכנס, באתי אליה בשביל טיפים, בשביל שיעורים שלמים, על איך לעשות הרצאה כיפית, מעניינת ומגניבה.
היא תמיד הייתה נדיבה. כל פעם שבאנו לביקור היא הציעה לנו משהו, גם אם ידעה שכרגע חזרנו מארוחה. ואיך אפשר להגיד לא?
אחד הדברים האחרונים שעשינו ביחד זה לראות סרט. מעין, אני, קרן ורן ראינו ביחד את RED ועוד כמה סרטים בקולנוע או שלא אבל לפני כמה חודשים, כשמעין יצאה לבלות לבד, אני פשוט קפצתי אליהם בשביל לבלות. וראינו שוב סרט ששלושתנו כבר ראינו רק כי זה סרט טוב שאנחנו אוהבים וכיף לעשות דברים ביחד.
היינו נפגשים בכנסים כדי לדבר. היא הייתה מרצה, אני הייתי מעביר משחקים ואז היינו פשוט יושבים בצד, catching up. הייתי מספק לה ספרים שהיא רצתה ומוזיקה. יש אפילו תמונה שלנו מאחד האייקונים, עומדים בצד, iPod מחובר למחשב, ואנחנו מעבירים את הזמן עד שהם יסיימו לדבר.
לא הכרתי אותה יותר משלום-שלום בכנסים ומפגשים עד שרן הזמין אותי ואת עמיחי למשחק אצליהם. הוא בנה מערכת סופר-גיבורים בשיטת הגיבור ואני קפצת על ההזדמנות. ולא רק בגלל שזה הז’אנר האהוב עליי. אני ועמיחי היינו מגיעים אליהם מדי שבת כזאת או אחרת והיינו משחקים שעות. אז למדתי גם להכיר את הסגנון שלה: מה שטוב לי טוב, מה שלא יכול ללכת לפח ואם זה שובר את החוקים והמסוכמות אז לא אכפת לי. פה, דרך אגב, היה המקור של נתנאל אור-שחר. הוא היה הדמות ששיחקתי ומשם פיתחתי אותו.
זאת כל כך הייתה הגישה שלה שבמשחק ההוא, משחק שבו צריך לשתף פעולה ולהיות חבורה, היא שיחקה את הדמות הכי אנטי-חברתית שרק אפשר, שגם היה פיראט. ופעם אחת, כשדיברנו על משחק יוצא דופן באמת, היא אמרה שהיא רוצה לנסות לשחק מישהו שהוא פשוט רע, לראות לאן זה יילך. לא אנטי-גיבור או משהו מסכן אחר אלא מניאק אנוכי וחסר מוסר. בשביל זה אני בניתי עולם היסטוריה אלטרנטיבית שמשלב מסורות יהודית, נוצריות וקלטיות עם פנטזיה אפלה ומסעות הצלב – כנראה הכי הרבה שהשקעתי בדבר כזה חוץ מאשר במחוננים – והרצתי לה את זה בהתכתבות כמשחק ליחיד. לצערי, לא התקדמנו הרבה עד שהיא נאלצה להפסיק לתקופה לא ידועה עד שתסיים את התואר. ציפיתי וקיוויתי שנחזור לזה בהקדם. עדיין יש לי את הרשומות שלנו.
ומהכל, זה כנראה הדבר הכי עצוב. כל פעם שנפגשנו ואמרנו שאנחנו צריכים לעשות את זה לעתים יותר קרובות, במיוחד כשהיא מטיילת בעולם עם המחקרים שלה, היא אמרה שזה בסדר ויש עוד המון זמן. וכשאמרנו שתודיע לנו כשהיא במרכז שנבוא לבקר, היא אמרה שזה בסדר אם נפספס כי יש עוד המון זמן. וכשתכננו את הטיול שלנו, פחות או יותר מסביב לביקור אצלה בתחנת המחקר, היא אמרה שלא צריך לדאוג כי יש המון זמן.
תמיד חשבתי שיהיה המון זמן. היא הבטיחה ואנחנו חיכינו. זה לא הוגן. למה זה קורה דווקא ככה? קרן הייתה מהאנשים הכיפיים, הנחמדים, האדיבים והאוהבים ביותר שהכרתי. היא ורן היו מהזוגות המדהימים האלו שהקשר שלהם כל כך חזק שהוא כבר לא נושא לדיון יותר. הם היו ועברו את שלב הטלפתיה. ועכשיו היא איננה. ואני עדיין מקווה שזה לא נכון. אני עדיין מקווה שנקבל את השיחה שתגיד לנו שזו הייתה טעות, שהחיו אותה או שזו לא באמת הייתה היא, אפילו שהיא הייתה סוכנת חשאית והייתה צריכה לזייף את המוות שלה. הכל יהיה יותר קל מאשר להתמודד עם זה. היא הייתה אמורה להיות פרופסורית מדופלמת, מובילה בתחומה, אישה נערצת, חברה ללא תחליף. הכל חוץ מזה.
.איפה ה”המון זמן” שלנו? אני רוצה את כולו
Posted in Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Me, Role-Playing, Stories of My Life, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.