יום שלישי – מזקקה וסיבוב בחצי אי אבל מעין חולה

2016-05-18

מעין הייתה חולה על הבוקר. יותר נכון, מעין קמה באמצע הלילה כדי להקיא. אני מאשים את המסעדה שהלכנו אליה אתמול, זאת שהאיש בב’ המליץ עליה והגישה למעין סלט עם גבינה כחולה. זה שלא אכלתי. אבל מכיוון שגם אני הרגשתי קצת לא בסדר בבטן היום, אני חושב שאולי כל האוכל שם היה “לא מי יודע מה” למרות כל הערשת המלוקקת שהייתה להם (תפריט אחד של שלוש מנות עלה לנו יותר מאשר ראשונה, שתי מנות ושני הקינוחים שאכלנו ב-Quay West!). אז מעין הרגישה מספיק לא טוב שהיא אמרה לי ללכת לאכול ארוחת בוקר לבד ואפילו ויתרה על להצטרף כשאמרתי לה שהיא יכולה גם לקבל לחם מטוגן או פנקייקים.

ולכן, כשמעין בילתה במיטה במשחק הכיפי של “בואו ננסה לא לזוז יותר מדי”, אני הלכתי למזקקה המקומית כי הגיע כבר הזמן לטעום את התוצרת המקומית האמיתית. המזקקה נמצאת בקצה המערבי של העיר, מיד אחרי גשר היציאה מהמרכז שלה. מדובר בעסק יחסית קטן (הם אמרו, אם אני זוכר נכון, כ-3000 בקבוקים בשנה) וגם יחסית חדש (הוקמו ב-2012, וויסקי ראשון מוכן ב-2015 ושיווק כנראה מאוחר יותר השנה). הסבירו לנו שם על התהליך של הכנת החומרים שלהם: הם, תכל’ס, מכינים בירה (כי זה מה שאפשר לגדל באירלנד, דגנים) ואז מזקקים את זה לאתנול שהוא כ-65% ואת זה הם מעבירים תהליכים שונים, בהתאם, כדי לקבל וויסקי, וודקה וג’ין.

למען האמת, עיקר החווייה מבחינתי היה להקשיב ליצרן הוויסקי האירי הנחמד, מדבר באנגלית עם מניירות איריות מגניבות על איך מכינים וויסקי, ההיסטוריה של זיקוק, למה טעם זה עניין אישי לחלוטין ואיך כל האנשים שטוענים שזה או זה זה וויסקי איכותי וכל השאר נחות בעצם רק מדברים שטויות.

שני דברים בעיקר לקחתי ממנו: 1) לפי המילים שלו, אם אתה רוצה ללכת לפאב לא רחוק שם מוכרים וויסקי מ-1970 ב-200 יורו לשוט ואז לשים בזה דיאט קולה, זאת בחירה שלך ואף אחד לא יכול להגיד לך אחרת. כמו שיש אנשים שאומרים שהמונה ליסה היא יצירת האומנות הטובה ביותר בתבל אבל הוא חושב שהיא בסדר. ו-2) אי אפשר כל הזמן לצרוך רק את הטוב ביותר. כי אנשים שצורכים אך ורק את הטוב ביותר פשוט מאבדים את היכולת להנות מהדברים הפשוטים יותר. וגם מעין הסכימה, אחרי שהיא שותה בעבודה רק קפה סופר-איכותי, אז מבחינתה הקפה שהיא תיקח בתחנת דלק יהיה עיסה דוחה שהיא שותה רק כי היא צריכה תגבור לעירנות.

לאחר שהייתי במזקקה חזרתי חזרה לחדר כדי לשתות קצת מים ולאכל את כוס הג’ין וכוס הוודקה ששתיתי לפני שאני יוצא לנהוג. מעין עדיין לא הרגישה טוב אז אחרי שנחתי קצת, יצאתי לסיבוב בחצי האי Dingle לבד. אז אחרי שיוצאים מ-Dingle מערבה, יש כמה פרברים ועדיין כמה בתים, יש עוד מסעדה ומבצר עתיק קטן על הדרך ואז הרקע מתחלף לחוות אקראיות ובעיקר רק דרך אחת מפותלת וצרה, עם הר מצד אחד וקיר אבנים נמוך שמאחוריו מצוק מצד שני. או, “כביש אירי תקני”, כמו שמעין תכנה אותו. אז נסעתי לי לתומי, מצלם מדי פעם צוקים וכפרים ועננים נשפכים מהרים גבוהים. והמסקנה שלי היא שזה גם משהו שווה לעשות באירלנד, פשוט לנסוע לטיול ולראות את הנוף. ואם אתם מהאנשים שאוהבים לנהוג רק בשביל הכיף של לנהוג, אז אירלנד היא מקום נהדר. זה, כמובן, אם אתם מגדירים נהיגה כיפית כניסיון לשמור על הקו בכביש מפותל שבו מרווח הטעות הוא פחות מחצי מטר (וזה כולל את שני הכיוונים) ואחרי זה יש נפילה מצוק. כי אני כן. אז לנהוג באירלנד זה כיף.

אבל סיבה אחת חשובה נוספת למה רציתי לעשות את הסיבוב הזה הוא כדי להגיע למגרשי הגולף של Dingle. לא כי אני חובב גולף גדול אלא כי לא רחוק משם, כך דווח, מקימים את הסט של מקדש הג’דיי לסרט הבא של Star Wars. אבל כשהגעתי לצומת האחרונה לפני מגרש הגולף, עצר אותי שומר. וכששאלתי אותו איך אני יכול להגיע לצוקים ההם, הוא אמר לי שאי אפשר להיכנס לשם כרגע כי האדמה לא יציבה בגלל “סקר גיאולוגי” שעורכים שם. הייתי צריך להגיד לו “אתה בטוח שזה לא קשור לזה שבונים שם סט בשביל סרט Star Wars הבא?” אבל אני לא בן אדם מתעמת מטבעי ואני בעיקר לא רוצה להציק לאנשים שבטח כבר מציקים להם יותר מדי. אז הסתובבתי וחזרתי ורק צילמתי תמונה אחת ממרחק של בערך שני קילומטרים. אבל אם משווים אותה לתמונות יותר טובות של הסט, זה בבירור זה.

חזרתי חזרה ל-Dingle באזור 18:00 (ועדיין היה טונה אור בחוץ) וראיתי שמעין עדיין לא הרגישה כל כך טוב. עד כדי כך שהיא אמרה לי ללכת לאכול ארוחת ערב לבד ורק ביקשה שאביא לה קצת אורז פשוט כשאני חוזר. אז מצאנו מסעדה סינית בעיר והלכתי לאכול. עכשיו, אני אוהב אוכל אסייתי אבל תפריטים של מסעדות אסייתיות כמעט לגמרי הם בלגן שבקושי אפשר להבין ולנסות לתקשר עם עובדים של מסעדה אסייתית זה בדרך כלל סיפור מהתחת. לפחות בחו”ל. אבל בסוף הצלחתי לצאת משם שבע ויחסית מרוצה ועם נזק כלכלי יחסית קטן. מה שכן, כל כך התבעסתי לאכול ארוחת ערב לבד שהייתי צריך לקנות לעצמי גלידה מ-Murphy’s לפיצוי. אז כן שעשע אותי קצת ‘צנצנת הבדיחות’ שלהם והעובדה שביום אירי אפור, רוחני וגשום, אני נלחם ברוח שמנסה להעיף לי את הכובע של המעיל בזמן שאני מדדה ברחובות ואוכל גלידה.


Posted in Life, Maayan by with no comments yet.

יום שני – הרבה נסיעה, דולפין וסוף סוף מוזיקה

2016-05-17

קמנו בבוקר והלכנו לאכול. הב’ וב’ שהיינו בו ב-Adare היה גדול ומלא אנשים אז דיברנו עם כמה אמריקניות במהלך ארוחת הבוקר. זה גם אחד הדברים הכיפיים בלטייל בחו”ל: לפגוש אנשים אחרים. ואולי קאת’י, כמו ריק וונסה מאתמול, הייתה אישה “קסומה”, זה לא הפריע לנו לחלוק חוויות, לרדת על פוליטיקאים ולאהוב כלבים.

יצאנו מ-Adare לכיוון כללי Dingle. הפעם החלטנו לא להשתמש בניווט אלא פשוט לעקוב אחר השלטים. שמתי את אחד מקבצי המוזיקה האירית שהורדתי ופשוט נסענו. עצרנו בעיירה קטנה לקנות בגט וירקות כי היינו צריכים כבר לסיים גוש גבינה אחד ועשינו פיקניק קטן בתוך האוטו בירידה לאן שהוא.

הגענו ל-Dingle לקראת הצהריים המאוחרים. מעין קרסה על המיטה מיד בזמן שאני הלכתי למשרד התיירים לראות מה יש. מצאתי שיש עוד כמה סיורי דולפין כמו גם מופע מוזיקה אירית מקומית. אז לקחתי את כל המידע הזה חזרה אל מעין.

הצלחתי לשכנע אותה לבוא לראות דולפין עכשיו אז ירדנו למזח (ממש לא רחוק מהב’ שלנו), מצאנו סירה ועלינו עליה. פאנגי הוא דולפין פראי שהגיע אל המפרץ של Dingle לפני כ-30 שנה ולא עזב. הוא אוכל דגים קיימים, משחק עם הסירות ומתרחק מדולפינים אחרים שאולי מגיעים. ואולי בסוף שילמנו קצת יותר ממה שהיינו יכולים אבל בחרנו בסירה הנכונה כי הוא כמעט כל הזמן נצמד אלינו. אבל הוא כבר דיי מבוגר אז אם אתם רוצים לראות אותו, כדאי להזדרז.

אחרי זה הלכנו לאכול את הגלידה של מרפי. עכשיו, מעין ואני עשינו סיור גלידות באיטליה. אנחנו מאוד אניני גלידה. ואולי הגלידה של מרפי לא הכי טובה שטעמנו, אבל היא בין הטובות.

ואז היה לנו בדיוק מספיק זמן בשביל לתפוס ארוחת ערב מהירה במסעדה מלוקקת שהאיש שבב’ המליץ עליה (עדיין לא ברור לנו למה) וללכת לערב מוזיקה באחת הכנסיות.

רצינו כבר כמה זמן לתפוס ערב מוזיקה אבל זה תמיד היה ב-21:30 כשכל דבר מעניין אחר נסגר לא מאוחר מ-19:00. וזה היה קצת מעצבן. אבל עכשיו זה התחיל ב-19:30 ובכל מקרה, זה מרחק הליכה. היו ארבעה מוזיקאים על נבל, כינור, חליל, חלילית, גיטרה, אבוב(?) ומין חמת חלילים. היה מאוד כיף. ואחרי זה הלכנו לפאב ליד והקשבנו לעוד קצת. בקיצור, אם באתם לאירלנד ולא ישבתם לערב מוזיקה אירית מתישהו, פספסתם חלק מהחווייה.

ואחרי זה ראינו Game of Thrones והלכנו לישון.


Posted in Life, Maayan by with no comments yet.

יום ראשון – יום הנשף!

2016-05-16

אחרי הרבה לישון וארוחת בוקר קלה, יצאנו מ-Ennis. אתמול כבר הזמנו מקום להיום בלילה להיות בנשף של Bunratty אז היינו צריכים למצוא משהו לעשות באזור ומקום לישון לא רחוק. אז היום, תכל’ס, ראינו כפר אירי עתיק משוחזר, אכלנו במסעדה בת כמעט 400 שנים ואז היינו בנשף בטירה מהמאה ה-12. לא הרבה, אבל המון תמונות.

הכפר האירי מכיל כמה שאריות מעניינות שחלקם כבר זכרנו מ-Bo du Boinne. אבל היה שם אמן/היסטוריון שהסביר לנו כמה דברים ואז הראה לנו את הספר המגניב שלו. הייתה לו שם גם טבלת צלילים ואותיות שהוא אסף אז השלמנו לו כמה חסרים בעברית. היה נחמד. אז ראינו את הספינה העתיקה שהפליגה מאירלנד לניופאונדלנד בטענה שהיו אירים שגילו את אמריקה במאה השביעית לספירה. אז אין הוכחות חד משמעיות אבל זה טכנית אפשרי.

משם נסענו לאזור של Bunratty והסתכלנו. הכפר הישן לא ממש עניין אותנו אז חפרנו במזכרות, קנינו כמה וספר ואז הלכנו לאכול צהריים קטנה ב-Durty Nelly, הפאב-מסעדה שליד הטירה. הם אוספים תגים של משטרה מכל העולם (היה להם כזה של מג”ב) וזה מגניב כי זאת מסעדה ששירתה את שומרי הטירה.

משם נסענו דרומה בחיפוש אחר מקום לישון. מצאנו בית גדול ומגניב בכפר שנקרא Adare אבל לא הלכנו לאחוזה/מגרש גולף אלא הלכנו לישון קצת כהכנה לערב.

בערב נסענו חזרה לטירה לנשף. היה כל כך כיף. זה משהו שחשוב לעשות בטיול לאירלנד. לדעתי, בכל טיול לאירלנד. זה נשף, היה Mead, היה אוכל טעים ובידור נהדר. ובסוף עצרנו לדבר עם אבא ובת שבאו לחופשת שורשים באירלנד לעוד שעה בערך.


Posted in Life, Maayan by with no comments yet.

יום שבת – היתרונות של סתם לעצור בצד הדרך

2016-05-15

התחלנו את היום בלטפל בצמיג ההרוס מאתמול. לא נגרם נזק של ממש ולא שילמנו יותר מדי. בכל מקרה, הובטח החזר כשנחזיר את האוטו. דבר כזה צריך להיות מכוסה על ידי ההסכם.

המשכנו דרומה לכיוון טירה קטנה שרציתי לראות. מעין החליטה להישאר באוטו אז אני הלכתי לעשות סיור מהיר. הטירה יחסית קטנה ופשוטה ולא חשבתי ש-6 יורו שווה את הלהיכנס ולהסתכל. יש ב-Dunghmore נשפים בערב אבל לא באמצע היום. שמעתי שם גם זוג בנות ישראליות אז סתמתי את הפה והמשכתי במלוא המהירות לכיוון השני.

המטרה הבאה שלנו היתה מערת Ailwee שנשמעה לי נחמדה אז, למה לא? אבל בדרך מעין ראתה שלט שאמר Hazel Mountain Chocolatier. אז לקחנו סטייה של שני קילומטרים מהדרך כדי לראות מה זה. זה מפעל שוקולד של משפחה שנמצאת שם כבר המון זמן. הם מייבאים פולים מכל המקומות המעניינים בעולם ומכינים את כל השאר במקום. Bean to bar, הם קוראים לזה. קנינו כמה דוגמאות כי זה נראה מעניין וכי שוקולד(!) ושתינו את השוקו האקוודורי המדהים שלהם.

אחרי זה הצלחנו להגיע למערה. החלטנו לוותר על הצפרות הפעם. בעיקר כי היום הזה הרגיש לי קצת לחוץ. וכבר היינו צריכים להרוג חצי שעה לחכות לסיור הבא. המערה הייתה מגניבה אבל מערות זה מגניב. לא מצאנו דובים (או טיגריסים) וגם לא ראינו את העטלפים הקטנים שאמרו שיש פה. אבל בהחלט היה נחמד לטייל ביחד בחושך כמעט מוחלט ובקור קבוע של 10 מעלות.

משם כיוונו אל Doolin ואל הצוקים. אבל אנחנו לא יכולים פשוט להגיע. בדרך מעין ראתה שוק אז עצרנו, וקנינו המון חרדל וריבת תפוזים ווויסקי, וגוש שוקולד ואכלנו נקניקיה גרמנית ודיברנו עם חוואי זקן על הטרקטור שלו. היה כיף!

המשכנו ל-Doolin. רצינו לבדוק שם בית קפה ופאב אבל מה שבאמת עשינו זה לפשוט על חנויות היצירה והמזכרות, להבין שלא בא לנו לבלות יום שלם רק בשיט לאיים, קנינו קצת פאדג’, כי ככה, ואז יצאנו לכיוון הצוקים.

צוקי מוהר הם חובה לכל תייר חדש באירלנד ולכל מי שאהב את הנסיכה הקסומה. הם צוקים עצומים (אבל הכי גבוהים הם Slieve League בצפון עליהם דילגנו כי הם קצת הרבה הליכה) ויפהפיים והמקום עצמו מגניב. ואם באים לקראת השקיעה, כך אמרו לנו, אפשר לראות את התוכנים מתאספים. אל תנסו לכוון להגיע לפי כמות התיירים. תמיד יהיו תיירים וזה לא כזה נורא.

משם כבר חיפשנו מקום לישון בעיירה הגדולה הבאה. לא היה קשה למצוא ושנינו פשוט נכנסנו למיטה ולא יצאנו משם עד ארוחת הבוקר. היו לנו כמה ימים ארוכים אבל אנחנו מגיעים לאזור היותר דחוס.


Posted in Life, Maayan by with no comments yet.

יום שישי – משחק, נצים, פארק ופנצ’ר

2016-05-14

ביום שישי, בדרך כלל, יש לי משחק על הבוקר. אני יודע שאנחנו בחופש אבל משחק בצ’אט אפשר לעשות מכמעט כל מקום, כמו שעשיתי בלונדון, במיוחד אם בשבילי הוא מתחיל ב-7:30. אז התחלתי, הסצינה הראשונה הייתה בעיקר שלי, אכלנו ארוחת בוקר, התארגנו ויצאנו תוך כדי. המשכתי לעקוב בנסיעה עד שהבנתי שהסצינה כבר לא באמת דורשת אותי כי היא עסקה בדמויות אחרות, ואז עזבתי. אז לא קרה הרבה במפגש אבל השגנו קצת מידע ואני בסדר עם זה, במיוחד כשאנחנו בחו”ל.

בדרך לבית הספר לבזיירות, עצרנו בכפר ליד הטירה בשביל ארוחת בוקר ולהסתכל על יצירה מקומית. הגענו לבית הספר קצת אחרי 11:30 (אני הגעתי, כי הייתי צריך לחנות רחוק) ואז התחלנו.

הנצים יפהפיים והיה ממש כיף להוציא אותם לטיול, לראות אותם עפים וצדים ונוחתים לנו על היד. הם בעיקר ניסו לצוד, שהיה מגניב אבל לא קיבלנו יותר מגיחה אל תוך מעבה היער. בתמונה, אני מחזיק את סאורה (קיץ באירית) ומעין מחזיקה את אינקה (שם חיבה: Stinky).

התחנה הבאה שלנו היתה אחוזת Kylemore, מקום יפהפה שמעין כבר ביקרה בו בחטף בעבר. כדאי ללכת לקרוא עליו. הסיפור של ההקמה של האזור והשחזור שלו מאוד מעניינים. התחלנו עם טיול בגנים המלוטשים, המשכנו עם הליכה אל הטירה עצמה, סיור קצר בפנים ואז המיני-קתדרלה והמוזוליאום של הזוג שגר פה. ביקרנו גם באבן המשאלות הגדולה (עוד אמונה טפלה שהתחילה בזמן לא ידוע). ובדרך חזרה, הלכנו לאורך חוף האגם והקפצנו אבנים על המים.

נקודת הציון הבאה שלנו היתה פאנגור באן, בלטרפראק, מסעדה שיערה זכרה שהיא טובה. מלפני 12 שנים, הפעם הקודמת שהן היו פה. אבל המסעדה נסגרה ב-2008 וכל מה שנשאר זה עסק הסעדה לאירועים ובית ספר לבישול.

אז המשכנו, לקחנו טרמפיסט גרמני חביב בדרך לקליפדן והמשכנו לראונדסטון. הגענו אחרי שבע אז כמובן שחנות כלי הנגינה שמעין רצתה לראות הייתה סגורה. אז אכלנו במלון/מסעדה המקומי. האוכל היה ממש יקר אבל דיי טעים. המוס היה טוב והקפה בייליס גם.

יצאנו משם לקראת שמונה ומשהו בדרך חזרה לגולוואיי. היו הרבה אגמים ואפילו מלון/טירה חמודה ואז נתקלנו באבן. האבן הייתה סלע קטן שבלט אל תוך הכביש ולא הצלחנו להתחמק ממנו אז הוא הרג את הצמיג השמאלי הקדמי. מזל שרק אותו. עצרנו בצד, התקשרנו לחברת ההשכרה ואז לשירותי הצלה וחיכינו, ממציאים משחקי אוטו כדי להעביר את הזמן.

בסוף בזבזנו בערך שעתיים על זה אבל האיש הנחמד מאגודת הרכב האירית (או משהו כזה) סידר אותנו ושם אותנו חזרה על הדרך. הגענו חזרה לב’ ב-1:00, גמורים מעייפות, ופשוט נרדמנו.


Posted in Life, Maayan by with no comments yet.

יום חמישי – הטירה הראשונה שלנו

2016-05-13

לא היינו כל כך טובים עם כל הקטע הזה של לקום היום. יותר נכון, קמנו בבוקר, הלכנו לאכול ארוחת הבוקר, התקלחנו ואז נשכבנו במיטה לנמנום רענון קצר שלקח שעה. אז כשהיינו מוכנים לצאת, כבר היה 13:00. אז אמרנו שאם אין לנו הרבה זמן, נעשה את טירת אשפורד, שהייתה סוג של בליטה בסיבוב שרצינו לעשות, ונחזור להסתובב בגולוואיי.

אבל כשהסתובבנו באשפורד, מצאנו שלט שאומר, “לכאן בשביל בית הספר לבזיירות”. אז הלכנו לבדוק מה זה. זה מתחם שבו מאמנים בזים ונצים לצוד עם בני אדם. והם עושים סיורים מודרכים שבהם מקבלים להעיף נץ. אבל כשהגענו לשם ושאלנו, לא היה להם מקום פנוי באותו יום והכי מוקדם שהיה להם היה למחרת בבוקר. אבל זה נשמע כל כך מגניב שאמרנו להם, כן, תרשמו אותנו למחר בוקר. אנחנו נבוא במיוחד.

 משם יצאנו חזרה, נכנסנו לגולוואיי לחפש כמה מקומות שרצינו בתוך העיר. Dungeons and Doughnuts היא חנות משחקים ומאפים בהשראת. אבל הגענו לשם מאוחר מדי מכדי להנות מסופגניות “כי סוגרים ב-18:00” משום מה. אבל מצאנו משחק שנקרא Ninja Dice וניסינו לשחק (הוא מוזר ואקראי ולא ממש מובן). והיו שם הרבה יותר מדי שחקני Magic בשביל שאני ארגיש בנוח.

image

חשבנו ללכת לבדוק איזה שהוא פאב עם מוזיקה אירית חיה שנשמע נחמד אבל בעוד חנויות נסגרות בשש (מקסימום שבע), סצינת הפאבים לא מתעוררת עד בערך תשע. ולא היה לנו כוח להישאר. אז הלכנו קצת במדרחוב ליד הנהר ואז חזרנו חזרה לב’ שלנו. גם לא היה לנו ממש כוח לחפש משהו מעניין לארוחת הערב אז רק הזמנו פיצה ממקום מקומי וראינו עוד כמה פרקים.


Posted in Life, Maayan by with no comments yet.

יום רביעי – הדרכים (האיריות, הצרות, הצפופות, שמשום מה מותר בהן שמונים)

2016-05-12

יצאנו מדוניגל על הבוקר במטרה בעיקר לעבור בעיר חוף קטנה ובסוף להגיע לגולוואיי. אז כמובן שעשר דקות אחרי שיצאנו מהעיר, מעין אומרת לי: “יש פה Crafts Village! בוא נעצור ונראה מה זה.” אז עצרנו. וראינו מה זה. זה באמת אוסף של חנויות קטנות וחדרי עבודה לציירים, צורפים, סורגים ורוקמים. בעצם, רק כשש כאלו וזהו. אז ראינו דברים נחמדים ושתינו קפה בארומה.

לא. לא בארומה הזה. 😉

וכשהמשכנו את הסיור בכפר, מצאנו אמנית אחת שמכינה צמר בעצמה ואז עושה ממנו כל מיני דברים מגניבים. ביניהם גם תמונות וציורים מצמר וריקמה. והייתה שם גם תמונה אחת של highland cow. אז זאת באה איתנו. 😁
אסור היה לצלם בסטודיו והתמונה כבר ארוזה היטב, אז אין תמונה שלה. אבל תהיה כשנתלה אותה… בדירה החדשה, בעוד שנה בערך.

משם המשכנו בדרכים, שלפעמים היו דרכים אבל לרוב לא, לכיוון מאלאמור. הדרכים האלו מזכירות לי את הציטוט מ-Last Chance to See:

“[Richard Lewis] drives his Landrover … with what can only be described as pizzazz along Mauritian roads that were built with something less than pizzazz in mind. The roads are often narrow and windy, and where they are tarmacked, the tarmac tends to finish with an abrupt six-inch drop at the edge.”

אז הדרכים באירלנד נחמדות יותר רק בכך שהם לא מפתיעות אותך בנפילה (הנפילה ברורה מראש), מזהירות אותך מנהגים אחרים (כשכתוב על דרך כפרית חמודה שמותר לנהוג בה 80 קמ”ש, אתה נזהר), ורוב הנהגים נחמדים מספיק בשביל לא לנסות לדחוף אותך מהכביש.

אז נסענו בדרכים כאלו ונהננו מהנוף ומהרים אקראיים שפשוט יצאו מאמצע שום מקום וטירות נטושות ככה סתם. בכל מקרה, בסוף הגענו למאלאמור, כפר קטן על החוף הנושב והקפוא של צפון האוקיינוס האטלנטי. מעין לא רצתה לצאת מהאוטו אבל אני יצאתי לצלם קצת.

ביציאה משם, ראינו באופק, על קצה של צוק, עוד טירה שנראתה מאוד יפה. אבל היא כנראה הייתה פרטית כי דרך הכניסה היחידה שראינו הייתה סגורה ולא היה אפילו מקום לעצור בשביל לצלם מרחוק. חבל. כשיצאנו, עקבנו אחר שלטים עם עט נוצה וכסת דיו. אחרי כמה זמן גילינו שאנחנו במחוז ייטס. כן, הייטס הזה. ומצאנו שביל הליכה שהיה לוקח לנו בערך שעה באוטו. אז ויתרנו. ניסינו לחפש גבעת פיות אבל גם בזה דיי כשלנו. ובכל זאת, לא החשבנו את העיקוף ככשלון כי, דבר ראשון, נוף. דבר שני, הבניינים פה פשוט מדהימים. ודבר שלישי, תקרית הפרות.

הצלחנו להגיע לקליירגולוואיי לקראת הערב (מין פרבר של גולוואיי) ומצאנו מקום נחמד לישון ומקום נוראי לארוחת ערב.


Posted in Life, Maayan by with no comments yet.

יום שלישי – סידורי אבנים פחות אקראיים

2016-05-11

כשיצאנו מ-Caw Cottage, לאחר ארוחת בוקר נהדרת, ועוד שיחה ארוכה עם ג’ים ודי, נסענו לכיוון דרום מערב. הם המליצו לנו לעבור במבצר אן גראיינן. קשה לשמוע דבר כזה במבטא אירי ועוד יותר קשה לאיית את זה כמו שצריך.
אז נסענו לכיוון הכללי וקראנו שלטים ושאלנו אנשים וטיפסנו בדרכים הרריות שנראו דיי אקראיות והרגישו כמו לנהוג על הגלבוע כשאתה לא באמת יודע מה אתה עושה. אבל בסוף מצאנו פסגה שטוחה עם מגרש חנייה ועיגול אבנים עליה, או כמו שהמקומיים מעדיפים לקרוא לזה, An Grainan Ring Fort.

משם נסענו למעגל האבנים של בלטאני. זה עוד שארית מעידן האבן של אירלנד. ושוב, בגלל שאין שרידים של תיעוד מאותו הזמן, אפשר רק לנחש מה זה אומר. אני אומר שהם כנראה סגדו לשמש. זה יסביר את המצבות המדויקות לכיוון השמש שבדרך כלל נמצאות על גבעות. מעין עדיין טוענת שהם חששו מזומבים.

ואז נסענו עוד הרבה. אבל בעיקר חווינו נוף וכבשים ופרות וסוסים והרבה מאוד כבשים. ואיך שהוא, מצאנו את עצמנו בתוך עמק מוקף הרים שגם היה יבש וצהוב. לא הצלחתי לצלם אותו אבל כן צילמתי משהו כדי שיאמינו לי שראינו דבר כזה באירלנד.

והמשכנו להסתובב ולנוע בעיקר דרומה. אבל היה ערב יום הזיכרון. וגם בחו”ל חשוב לי להיות נוכח בטקס. אז ביקשתי שיתקשרו אליי כדי שאוכל לשמוע.

ואחרי זה הלכנו לאכול בפאב מקומי והשלמנו ‘משחקי הכס’.


Posted in Life, Maayan by with no comments yet.

יום שני – The Giant’s Causeway

2016-05-10

קמנו בבוקר, לאט ובזהירות, והלכנו לאכול. לאחר כמה דקות בחדר האוכל של הב’ וב’, הגיעו זוג אוסטרלים מבוגר וחיפשו מקום. אז הזמנו אותם להצטרף אלינו. אז יצא לנו לבלות את ארוחת הבוקר בלהחליף סיפורים על טיולים ותוכניות והבדלים תרבותיים. היה מאוד מעניין. בדיוק בשביל דברים כאלו צריך ללכת למקומות לינה קטנים וביתיים ולא לבתי מלון. הם הציעו לנו לעשות סיור מוניות בבלפאסט ואז ללכת למוזיאון הטיטניק, משהו שגם מי שנתנה לנו את האוטו המליצה לנו. וזה מגניב לראות את המקום בו בנו את הספינה הטובעת המפורסמת ביותר בעולם, ואולי היה יכול להיות נחמד לראות יותר את בלפאסט, אנחנו לא רוצים לשלם עוד בשביל זה ו-17 פאונד כניסה למוזיאון (במיוחד אחרי שאמרו לנו שהוא חינם) זה קצת יותר מדי. אז ראינו את הבניין היפה והמשכנו הלאה.

התוכניות שלנו בצפון אירלנד היו יחסית דלות ומבלפאסט נסענו ישירות צפונה אל החוף ואל The Giant’s Causeway. זה אוסף של עמודי אבן מאוד מרשימים שנמצאים על רצועת חוף מעניינת בצפון של הצפון של אירלנד והם נמתחים אל תוך הים וכנראה הרבה יותר כי אמרו לנו שבסקוטלנד יש את הקצה השני שלהם. האגדה משעשעת אבל המשמעות הגיאולוגית של המקום והיופי והדיוק של מה שהטבע יכול ליצור פשוט משאירים אותך בלי מילים.

Giant’s Causeway, דרך אגב, נמצא קילומטרים בודדים מהעיר Bushmills. כן, ה-Bushmills הזה. הלכנו אחר כך להסתכל על המזקקה אבל כבר היה סגור לסיורים. בכל מקרה, מגניב. אבל אם אתם רוצים לעשות את שניהם, תגיעו מוקדם יותר.

אז לסוע לשם לקחת כמה שעות, היינו שם כשעתיים וקצת ואז יצאנו חזרה מערבה לכיוון הגבול והיעדים הבאים שלנו. הספקנו להגיע עד לונדונדרי לקראת הערב ואז התחלנו לחפש מקום לינה. התהליך היה כרגיל: לסוע לאט ולחפש איפה כתוב ב’ וב’ או מיטה או משהו כזה. ואז מעין אומרת לי לקחת ימינה פה ועכשיו. אז פניתי ומצאנו את עצמנו מול בית קטן וחמוד. דפקנו על הדלת וענה לנו אירי מבוגר ונחמד שהתעקש שנראה את החדר לפני שאנחנו מחליטים אם אנחנו נשארים או לא. ואז התחלנו לחלוק סיפורים על ארצות וטיולים והיסטוריה וצבא עד שכבר היינו חייבים ללכת להתארגן ולהתקלח אם רצינו להגיע לארוחת הערב בזמן. הוא סידר לנו הזמנה במקום לא רחוק והלכנו לשם לאכול אוכל מדהים. וכשחזרנו, המשכנו לדבר על ממשלה וכספים וכמה כל אחד מאיתנו רוצה לעבור לגור במקום אחר.


Posted in Life, Maayan by with no comments yet.

יום ראשון באמת – Bu No Boinne

2016-05-09

הדבר הראשון שרצינו לעשות היום הוא לבקר ב-Bu No Boinne. זה אתר העתיקות המפורסם והמרשים יותר באירלנד וכנראה אחד המרשימים יותר באירופה. הוא עתיק יותר מ-Stonehenge ומגיזה. מדובר במבני קבורה אבל הם עצומים ומורכבים וממש מגניבים ויפים. אם אתם באזור, לכו לשם. ואם אתם הולכים, לכו לשני המקומות. אנחנו לא הלכנו ל-Dowth אבל זה כנראה גם מגניב.

משם המשכנו צפונה. ויתרנו על הכנסיות ב-Drogheda אבל רק כי היה לנו המון להספיק. אז נוסעים נוסעים, נוסעים נוסעים והגענו ל-Dundalk. עצרנו שם לאכול. ורק אז באמת הבנתי כמה אירים מדברים שונה מאיתנו: איפה אפשר לאכול. נשבע שהבן אדם אמר “מק’גילס”. מצאנו מקום שכתוב עליו “McGeoughs” או משהו כזה. וגם אנשים ליד אמרו מק’גילס. מה?!
לפחות האוכל היה סבבה. אם כי קצת איטי.

משם המשכנו צפונה כמעט בלי הפסקות עד אזור בלפאסט שם עצרנו לב’ וב’ ולאכול. בעל הבית המליץ על Yum. אז אכלנו שם. ואכן היה Yum.


Posted in Life, Maayan by with no comments yet.