לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה. 13/01/1994. 2247. “תסבירי, במילים שלך, מה את עושה.” “מכיר אינשטיין, המדען של המאה, גאון הדור וכל זה? הוא הציג את המרחב כסוג של בד גמיש תלת ממדי בו נמצאים כל הכוכבים ומה שהם באמת עושים זה לא למשוך אחד את השני אלא לעקם את הבד הזה. אז בבד הזה יש גם קפלים טבעיים. הוא לא חלק ומושלם אלא מלא פגמים קטנים. בשבילי, הפגמים האלו הם כמו מאחזים בקיר חלק לחלוטין. אני מרגישה אותם ויכולה לתפוס בהם ובעזרתם למתוח ולעקם את הבד. וככה אני מתחבאת מאחוריו.”
Posted in Stories by Eran with .
לתחילת הסיפור. בפעם שעברה. 16/12/1993. 2104. “תסביר, במילים שלך, מה אתה עושה.” “רוק’נ’רול.” “עכשיו ברצינות.” “זה לא שאני שונא סגנונות אחרים. טוב, אני לא סובל מוזיקה מהמזרח. רוק’נ’רול הוא פשוט החביב עליי. גם ג’אז ובלוז לפעמים זה נחמד. נו, בלי פרצוף חמוץ. זה לדורות הבאים, לא? אי אפשר עם קצת הומור? … כנראה שלא. מה אתה רוצה שאני אגיד? שאני מנגן על כל דבר? שאתה יכול להביא נייר ואני מנגן עליו? שאתה יכול להביא לי בלוק בניין ואני מנגן עליו? אתם כבר יודעים את כל זה.” “אני רוצה שתפרט: מה אתה מרגיש, מה אתה מפעיל, מה אתה חווה ואיך זה נראה לך. אתה יודע שבתור מחונן יש לך תפיסה שונה מאשר שאר בני האדם? לך זה בטח נראה נורמלי אבל לאחרים אין דרך לדעת. אז תרד לפרטים. תסביר לבן אדם רגיל איך זה להיות אתה.” “בסדר. בסדר. טוב. אז בגיטרה יש לך מיתרים. כשאתה פורט על המיתרים הם נעים בתדירות גבוהה. הם יוצרים הפרעות באוויר וההפרעות האלו, אחרי שהן עוברות בתיבת התהודה של הגיטרה, נשמעות לך כצלילים. אז גיטרה היא הדוגמה הכי קלה. אבל אפשר להשיג את אותו אפקט עם סכינים וכוסות וכמעט כל גוף חלול והבנתי שיש גם אנשים שמנגנים על מסורים. אחותי הקטנה חולה על ספרי פנטזיה ודרקונים בכלל והיא אמרה לי שלדרקונים יש חושי ריח וטעם כל כך טובים שהם מסוגלים להריח ולטעום זהב וכל מיני חומרים אחרים שאתה ואני לא יכולים. אז זה למה הם אוהבים לאגור אותו. זהב אני מתכוון. מה שאני עושה זה לשנות ולהגביר את התהודה של חפצים. גם כאלו שהיית חושב שלא Continue Reading →
Posted in Stories by Eran with .
וסוף סוף, נתנאל חוזר לפרק הבא. הספקתי לכתוב כמה דברים בזמן ההפסקה ויש לי כבר כיוון יותר מוגדר לסיפור. אני רק רוצה להבהיר שמה שאני כותב פה זה מה שיורד לי מהראש. כמובן שאם אני ארצה לפרסם את זה ברצינות (ספר? נהה…) אז זה ידרוש עריכה רצינית וכנראה הורדת הפרק הראשון והשני לרמת סיפור רקע שאולי יגיע בהמשך. פה זה המקום בו דברים מתחילים באמת להתלהט. תוספת בעריכה: לכל הקוראים המצטרפים לסיפור רק כאן, אני מבקש מכם לעזור לי בניסוי. אל תקראו את פרקים אחד ושתיים. קראו את הפרולוג (זה ‘תחילת הסיפור’ ולא יותר) וחזרו לקרוא את הפרק הזה. אני מתחיל לחשוב שהפרקים האלו לא צריכים לבוא פה אלא יותר כסיפור רקע מעורפל ולכן אני חושב שיהיה לכם סיפור יותר טוב אם לא תקראו אותם. לתחילת הסיפור. בפעם שעברה. 01/12/1993. 1146. נתנאל משך לאחור את מכלול האם-16 אחרי שכיוון את לועו של הנשק אל פינת החדר העליונה. הוא שיחרר את הידית וחייך למשמע ההחלקה והנקישה של חלקיו ננעלים במקומם. הוא סגר את מכסה פליטת הכדורים, בדק שוב את ידית עצר המחלק ואת הנצרה ופתח את הקת הטלסקופית, רק כדי שיראה טוב. “מה אתה חושב?” שאל וזרק את הנשק לאורך החדר הספרטני נטול החלונות, אל חייל נוסף שישב על המיטה בצידו השני. החייל תפס את הנשק באדישות ובחן אותו, מושך את מכלולו, מביט בכוונותיו, פותח אותו ומביט בתוכו. נתנאל, באותו הזמן, השחיל את נשקו האישי, ששכב על המיטה לידו, באלכסון על גופו. הוא טפח על ברכיו בקצב אקראי בזמן ששותפו לחדר פירק בזריזות את הנשק והרכיבו מחדש. “נראה מאה אחוז,” אמר Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Stories by Eran with .
And now, also on iCast. Guarding the entrance to the temple is one of the assignments they give Padwans at the Academy. He was old enough to know that the tiny statue on the pedestal behind him, probably sculpted out of pure boredom a millennia ago, was not even valuable enough to justify sending someone in every few hours to check it was still there, let alone leave a guard overnight. But like any assignment in the academy, “Guard the Statue” was not as simple as that.
Posted in From the Writing Desk by Eran with .
“שאף אחד לא יזוז! זה שוד!” נתנאל התיק את עיניו ממדף החטיפים והביט מעבר לפינת המעבר לכיוון הכניסה של החנות הקטנה. גבר לבוש בגדים כהים כיוון ברטה ישנה אל פרצופו של המוכר שהחזיק יד אחת מורמת ועם השנייה כבר פתח את הקופה. “אל תעשה משהו טיפשי,” דנה אמרה בשקט מאחוריו. “לא טיפשי, אני הולך לעצור אותו.” לחש לה. “והוא הולך לירות בך. אני לא מרשה לך לחטוף כדור.” “אני לא אתן לו.” “נתנ–” היא ניסתה אבל הוא כבר הלך. נתנאל התגנב מאחורי השודד לאט ובשקט, מודד כל צעד, מניח ומרים את כפות רגליו בזהירות. השודד, שצעק על המוכר להזדרז, והמוכר, שקרקש עם המטבעות בידיו, סיפקו לו את ההסחה הנחוצה. כשהתקרב מספיק, טפח על שכמו של האיש בשחור.כמו שצפה, היד עם האקדח עשתה סיבוב ארוך כדי לכוון אליו אבל נתנאל לא נתן לו את ההזדמנות. הוא תפס את פרק ידו של השודד באמצע התנועה ושיגר אגרוף מדויק לצווארו. משתעל ומשתנק, השודד ניסה לנוע לאחור אך נתנאל לא עזב אותו. בעיטה למפשעה קיפלה אותו כמעט לגמרי ונתנאל זינק מעלה עם ברך לסנטר, מפיל את השודד על גבו, מעולף. הוא בעט את האקדח מידו ונשאר מעליו לכמה שניות, לוודא שאינו מנסה לקום. שני לקוחות שעמדו לא רחוק במורד המעבר החלו למחוא כפיים. נתנאל חיפש משהו להחזיק, להשתמש, משהו שגרתי בשביל להתרחק מכל תשומת הלב. דנה, שחצתה את המעבר לכיוונו, נתנה בו מבט משועשע שאמר לו, “אידיוט, אנחנו כבר נסגור את זה אחר כך”. היא דחפה לידיו שתי שקיות מרשרשות והוא הזדרז לפנות אל המוכר. “שני ביסלי?” שאל. “קח.”
Posted in From the Writing Desk, Stories by Eran with .
Also, on iCast.
Posted in From the Writing Desk by Eran with .
And now on iCast.
Posted in From the Writing Desk by Eran with .
There is no excerpt because this is a protected post.
Posted in Stories by Eran with Enter your password to view comments..
There is no excerpt because this is a protected post.
Posted in Stories by Eran with Enter your password to view comments..