The Less Interesting TimesTemper Your Enthusiasm

2009/09/04 פרק שלישי – ימים בחיים אמיתיים

לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה.

13/01/1994. 2247.
“תסבירי, במילים שלך, מה את עושה.”
“מכיר אינשטיין, המדען של המאה, גאון הדור וכל זה? הוא הציג את המרחב כסוג של בד גמיש תלת ממדי בו נמצאים כל הכוכבים ומה שהם באמת עושים זה לא למשוך אחד את השני אלא לעקם את הבד הזה. אז בבד הזה יש גם קפלים טבעיים. הוא לא חלק ומושלם אלא מלא פגמים קטנים. בשבילי, הפגמים האלו הם כמו מאחזים בקיר חלק לחלוטין. אני מרגישה אותם ויכולה לתפוס בהם ובעזרתם למתוח ולעקם את הבד. וככה אני מתחבאת מאחוריו.”

“הם נתנו לי מצלמה היום,” אמרה אנה יום אחד בערב, חודשיים אחרי שהגיעו, כשכולם ישבו ביחד. “מצלמת וידאו.”
“אני רוצה אחת כזאת,” אמר אסא ונשען קדימה על ברכיו. “איזה חברה? איזה דגם?”
“ממש לא שמתי לב לזה. היה לי מספיק קשה גם להפעיל אותה וגם לבצע באותו הזמן.”
“ומה ראו בה אחר כך?” שאלה שירן לפני שהרימה עוד כוס קולה לפיה.
“כלום. לא נתנו לי לראות יותר מדי אבל הם צילמו את זה גם מכמה נקודות אחרות. מבחוץ רואים אותי כרגיל, מותחת את המרקם ומתעטפת בו, והמצלמה שאני החזקתי צילמה יופי כל עוד אני משאירה לה פתח החוצה אבל ברגע שאני סוגרת את הבד סביבי, הכל מחשיך. וזה מוזר כי אני תמיד מסוגלת לראות הכל.”
“ניסית פעם לקחת מישהו איתך?” שאל אייל מבלי להרים את עיניו מהקובייה ההונגרית החצי פתורה בידיו.
“לא,” אמרה אנה וחייכה, כאילו אייל היה ילד קטן ששאל אם ניסתה לעוף או לעבור דרך קירות. “זה לא רעיון טוב.”
“למה לא? מה כבר יקרה?” אייל זרק את הקוביה על הספה וקם לכיוונה.
“אה… אני לא יודעת.”
“מצוין. בואי נבדוק.”
הוא הושיט לה את ידו, מזמין אותה לקום. היא הסתכלה מסביבה, לברר את דעותיהם של שאר הנוכחים. שירן נענעה את ראשה. אסא הרים את אגודלו לחיוב. נתנאל היה עסוק בקלסר פתוח בו קרא וכתב לסירוגין. “אם לא תנסי, לא תדעי,” אמר בלי שנראה כי בכלל שם לב למה שקורה מסביבו. “וחוץ מזה, הוא מבקש את זה. מקסימום תאשימי אותו בסוף.”
אנה לא נראתה בטוחה כל כך אך בכל זאת לקחה את ידו של אייל ונתנה לו להקים אותה. היא הסתכלה בו לרגע קט ואז הקיפה את מותניו כמה שהייתה יכולה ביד אחת דקיקה. אייל לא היה הגבוה באדם אבל ראשה של אנה הגיע בקושי לכתפו. היא חייכה אבל גבותיה התעקמו בחוסר ביטחון. היא אחזה לרגע בצווארון חולצת המדים שלה ואז נדה בראשה פעם אחת, שיערה השחור והחלק נע בקפיצה אחת קלילה, כמאשרת לעצמה שזה בסדר.
“אין לי מושג מה יקרה,” אמרה. “אז לפחות אל תעזוב.”
“כן המפקדת,” אייל אמר בחיוך ושם את ידו על כתפיה.
אנה לקחה נשימה עמוקה ופרשה את זרועה הפנויה, מניעה את פרק ידה בתנועות המזכירות רקדנית בלט. רק שאצבעותיה פעלו. טופפות, מגששות, מחפשות ולבסוף תופסות. כף ידה נעטפה סביב משהו בלתי נראה בחלל החדר ונעלמה מאחוריו. היא אחזה בחוזקה ומשכה קדימה. מהמקום בו תפסה, המציאות נמתחה כמו סדין, עטפה את שניהם עד שנעלמו מן העין ולאחר מכן קפצה חזרה למקומה כמו גומייה משוחררת. באוויר עלה ריח משונה, כמו בושם נעים אך צורב כמו בצל, ואנה ואייל נעלמו כאילו מעולם לא היו שם. אסא שלח את ידו קדימה, מגשש במקום בו היו לפני רגע. הוא עשה זאת בעבר ומעולם לא מצא משהו אך כל הנושא עדיין הקסים אותו. הוא רק נמנע מלהגיד ‘מגניב’ כמו במאה הפעמים הראשונות. שירן ישבה חסרת תנועה, כוס הקולה מורמת בידה אך לא מתכוונת לשתות. נתנאל גם הסיט את מבטו מעבודתו וחיכה שיחזרו. הוא לא היה בטוח אם תוצאת הניסוי גם מעניינת אותו או רק שחבריו יחזרו מזה בשלום.
שנייה לפני ששירן התכוונה לקום ולקרוא למישהו לעזרה, המרחב מולם נמתח שוב, הוזז הצידה על ידי אצבעותיה העדינות של אנה. היא ואייל הגיחו מתוך חלל שחור לחלוטין אל החדר. אחרי שעברו את הסף, עזבה אנה את אחיזתה והמציאות קפצה חזרה למקומה, מאחדת את קרעיה ומעלימה את הפרצה. אנה הסתכלה אל אייל וכולם הפנו את עיניהם אליו. הוא נראה כמו אחד שכרגע ירד מרכבת הרים בפעם הראשונה. עיניו הפעורות נצצו וחיוך מעט מעורער בנפשו היה מרוח על פניו.
“זה היה מדהים!” אמר. “הרבה יותר מגניב ממה שאני עושה. לא רואים כלום אבל ההרגשה… כמו לרוץ מרתון.”
“ומתי רצת מרתון?” שאלה שירן בזלזול.
“אף פעם. אבל אם כן הייתי רץ אז זה בטח היה מרגיש ככה.”

Posted in Stories by Eran with 2 comments.