להב ישב על עגורן בנמל תל אביב. גוף המתכת הצהוב כבר השחיר כמעט לגמרי מאז הוקם לפני כמה עשרות שנים. הוא הרים שביב חצץ וזרק אותו אל תוך המפרץ המלאכותי. לאחר מכן הרים סיגריה כבויה וזרק אותה אחורה אל משטח הבטון כ-40 מטר מתחתיו. הוא הרהר בדברים שאירעו לו בשבועות האחרונים. בהתחשב בכך שלא זכר דבר מלפני חודש, היה זה הרהור בחייו באשר הם. לפני חודש התעורר בתוך מכולה בנמל. במכולה הייתה מיטה, ארגז אחסון מלא בציוד, מספר מקומות מחבוא שכבר ידע עליהם ואופנוע גדול. ובאותו זמן זה לא הפריע לו. לא הפריע לו לא לדעת. גם עכשיו זה לא מפריע. הוא לא שוקד על העבר. הוא חושב על העתיד. ובאותו זמן הוא ידע מה לעשות. הוא ידע לאן ללכת, אל מי לפנות ואילו הצעות עבודה כדאי לו לקבל. והוא לקח כמה עבודות, הרוויח קצת כסף וקנה לעצמו מעט שם. מספר משלוחים פה ושם, פריצה וגניבה אחת או שתיים, כמה הפחדות. שום דבר רציני. לפני שבועיים הוא נתקל במכשף. הוא שונא מכשפים. זאת הייתה אמורה להיות משימה פשוטה למדי: להיכנס לבניין עם קוד שנגנב מאחד השרתים, לעלות למשרד של ראש המחקר, לפצח את הקוד של הכספת ולהסתלק עם התוכניות הסודיות של השמפו החדש שהיה מתוכנן לשיווק בעוד חצי שנה. זה היה אפילו יכול להיות מצחיק אם לא היה מדובר בשוק מבוקש כל כך. זאת הייתה אמורה להיות עבודה פשוטה. הרבה מהישראלים עדיין לא הבינו שיש עניין רב במעשיהם וההגנות על חלק מהמקומות היו לפעמים מגוכחות. אבל פתאום האזעקה החלה והוא אפילו לא נגע במשהו באותו הזמן. באותו זמן חשב שזה Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with .
הסיפור שלי בפרויקט הכתיבה של מאורות התפרסם היום. הביעו את דעתכם. ועכשיו, אחרי שראיתי עוד כמה סיפורים, אני חושב שאולי הסיפור שלי ארוך למדי למרות שהוא מתחת להגבלה של 500. ולעומת זאת, שמעתי שיש סיפורים יותר ארוכים.
Posted in Stories by Eran with .
כן, יום שישי אמור להיות היום בו אני מפרסם דברים שאני כותב. בעיקר כדי שיהיה לי משהו שיכריח אותי לכתוב למרות שאר החיים. אבל זה לא כל כך קורה בזמן האחרון כי בשגרה יש לי לימודים ושיעורי בית ובסופי שבוע אני מבלה עם מעין אז יש לי פחות זמן לדברים אחרים. לרוב גם פחות זמן לפעילויות אחרות שאני רוצה כמו לשחק או לצפות בטלוויזיה או לקרוא חדשות ואת אלו אני לפעמים גם משלים במהלך שאר השבוע. אז הכתיבה, למרות שיש לי עכשיו בערך חמש רעיונות ברמות שונות של פיתוח, נדחקת הצידה. אני רוצה להמשיך אבל אני מוצא שאין לי הרבה זמן להתמודד עם הדברים שאני חושב שאני יודע איך להמשיך ופחות חשק להתמודד עם הדברים שאני לא ממש יודע איך להמשיך.
Posted in From the Writing Desk, No Category by Eran with .
לפחות אחד בשם דניס צ’יימברלנד, מהנדס מערכות חיים מנאסא, שטוען שבני אדם צריכים להמשיך ולחקור ולהתפשט ופני הים הם המשך הגיוני. נשמע כמו מקום מגניב לבקר בו אבל אני לא בטוח שהייתי רוצה לגור שם. בכל מקרה, כדאי לראות את הסרטון שלו (כ-20 דקות). ולגבי אור-שחר, אני קצת תקוע כרגע וקצת עמוס אבל בתקווה זה ישתחרר אחרי עולמות ואני אוכל לחזור לכתוב אותו.
Posted in From the Writing Desk, High-Tech, Less Interesting News, No Category by Eran with .
“How long has it been missing?” “He’s been out of contact for almost three years but he completely slipped out of sight only last winter. Don’t worry, we’ll get him. He’s a tough little bugger.” The face plate slid off with a horrid scrape of plastic against sand. The explorers looked around at the desert landscape, their suits a pale shade of red, only from exposure. “What does the MGPS say?” The first explorer asked and flipped the mounted binoculars in front of him, scanning the terrain. The second explorer checked his display for the MGPS marker. “Thirty two degrees off north and ahead forty five meters. We should be right on top of him.” They moved across the indicated line, the first explorer switching through different viewing modes. “Should I look for an energy signature or is it too late for that?” “Wouldn’t hurt,” The second explorer shrugged as much as he could in the tight fitting composite suit. The first explorer began searching for an EM field. “I got a spike!” He said almost immediately. “It’s faint but it’s straight ahead! It must be him!” The spot from which the EM spike originated was what, from first inspection, looked like a covered up sand pit. With careful consideration, the explorer knelt before it and started pulling away the layers of red dirt with sand blowers and brushes. Since it was only a few months ago that he was completely concealed, he wasn’t long to uncover. His straight head Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk by Eran with .
לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה. 30/04/1994. 0635. דנה נמנמה על ספסל המתכת הנוקשה בלובי של תחנת המשטרה. רז, נעמי וליאור נמנמו לידה, ראשו של כל אחד מהם על משענת, כתף או ראש אחר. דנה נשענה על ידה והתעוררה כל כמה דקות לראות שסמל הקבלה עדיין ישב בחלון, מדי פעם מעיף מבט לכיוונם על מנת לוודא שהם לא חושבים עדיין על ללכת הביתה. עד שפעם אחת החליק ראשה מידה והיא התעוררה לראות גבר נמוך מהרגיל, צעיר ובריא. הוא לבש ג’ינס מעצבים, חולצה ומעיל מאיכות גבוהה. מראהו היה מרושל אך שעוצב בקפידה. שערו היה קצוץ קרוב לקרקפתו. הוא ניגש ישר אל הסמל בחלון, נשען על הדלפק והחל לדבר איתו בשקט, מדי פעם מצביע אל מסך המחשב שעל השולחן. הסמל הנהן מספר פעמים ואז הצביע הצידה, אל הדלת שהובילה אל פנים התחנה. הגבר ניגש אל הדלת ואחז בידית, מחכה שתפתח. הוא חייך אליה חיוך מלא בטחון עצמי בזמן שהסמל לחץ על הכפתור. הדלת זמזמה בעוצמה והגבר פתח אותה ונעלם מאחוריה.
Posted in Stories by Eran with .
לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה. 29/04/1994. 2232. הרעש היה בלתי נסבל. נתנאל כבר התרגל לזמזום השקט והמווסת של מערכת האוורור בבסיס מאור. כשהיה הולך במסדרונות, הזמזום בא והלך כמו אפקט דופלר משונה ככל שהתקרב והתרחק מפתחי האוורור השונים. בחוץ, בסככה, ואפילו בפעמים המועטות שבהן יצא מהמתקן, לא שמע יותר מאשר את רחשי השדות ומדי פעם מכונית חולפת. אם שמר בבוקר היה יכול לשמוע לפעמים תרנגול קורא מקיבוץ מרוחק. כמובן שהמטווחים היו רועשים ובחדר האוכל אנשים דיברו ואפילו מכונות הבדיקה המשונות אליהן נכנסו בזמן כזה או אחר קרקשו ורעדו אבל רוב הזמן הקיף אותם שקט מבורח ועדין. לעומת זה, האזרחות הייתה רועשת.
Posted in Stories by Eran with .
לתחילת הסיפור. לתחילת הפרק. בפעם שעברה. הוא נפרד מאייל, שהלך בכיוון מוזר אל תחנת הרכבת ממנה ימשיך צפונה לביתו, ועקב אחר קבוצה קטנה שגם הלכה אל תחנת האוטובוס הקרובה משם יוכל לתפוס הסעה לנשר. הוא ישב ליד החלון והביט החוצה אל חיפה האביבית, מקלל בראשו את הנהג שלא היה מסוגל לתמרן את האוטובוס ברחובות המפותלים בלי להאיץ ולבלום בפתאומיות וגם את חברת האוטובוסים שקימצה בבולמי זעזועים. בחוץ, אנשים הלכו ברחובות, עשו קניות לשבת, חיכו ברמזורים וקראו עיתונים. נתנאל הרהר בסטטיסטיקה שידע. היחס לא היה ידוע יתר על המידה וגם השתנה בהתאם למאפיינים חברתיים וסביבתיים לא ברורים. אבל עד כמה שהיה ידוע, היה בערך מחונן אחד על כל עשרת אלפים רגילים. זאת אומרת, כשישים אלף מהם בכל העולם, בממוצע של כשלושת אלפים למדינה. כמה חיילים היו בצמרת? נתנאל בטח שלא ידע אבל כאלף-אלף וחמש מאות נשמע נכון, כל השאר כבר פרשו או הופרשו. אז מה זה אמר? על כל נסיעה שלו אל ומהבית, היה בן אדם אחד בקהל שהסתיר יכולת מיוחדת? או שהוא עצמו היה המייצג של אותם עשרת אלפים אקראיים וזרים מזדמנים. יכול להיות שאין עוד מחונן למרחק של קילומטרים או שיכול להיות שהבן אדם הזקן בקדמת האוטובוס כופף פלטות שריון בצעירותו או שהאישה ההרה שליטפה את ביטנה במושב לידו יכולה לעוף. אין שום דרך לדעת, לא ממבט. והיו כל כך הרבה אנשים שחשד בהם ולא היה יכול לשאול מפאת ביטחון שדה. לפני שבכלל הספיק לבדוק עם דלת דירתו נעולה היא נפערה במהירות שכמעט עקרה אותה מציריה. אימו עמדה בפתח בחלוק עם עיניים טרוטות ועטפה אותו בחיבוק אימתני עוד לפני Continue Reading →
Posted in Stories by Eran with .
לתחילת הסיפור. בפעם שעברה. הסככה הענקית שכיסתה את הכניסה האמיתית לבסיס מאור הייתה אוהל מתכת של כמאה על מאה מטרים וכיפתו התנשאה כשלושים מטרים מעל ראשם. בתוכו, לאורכו ולרוחבו, עמדו שורות על גבי שורות של נגמ”שים וטנקים ישנים עטופים ביריעות ברזנט אטומות בפוליאתילן ונייר דבק. מדי פעם פרצה בשירה אחת מהמשאבות שמטרתה לשמור על מזג האוויר הנחוץ בתוך כל עטיפה לשמירה על המשוריין במצב טוב לאורך זמן. מערך התאורה המרשים שנתלה מתקרת הסככה צרך כל כך הרבה חשמל בהפעלתו שהיו הוראות מאוד מדויקות להפעילו רק בשני זמנים מאוד מסוימים שאינם מקרה חירום: בסוף השבוע כשהחיילים יצאו הביתה ובתחילת השבוע כשחזרו לבסיס. באותו הרגע, כשמאחוריהם שנת לילה טרופה ומסדר מפקד מהיר, עמדו חיילי צמרת היוצאים לחופשה תחת שורה של שמשות קטנות ולבנות שכוחן המשותף הפך את הבוקר האפל לבהיר כמו שעת צהריים.
Posted in Stories by Eran with .
אין לי מושג למה הוא לא הציג את זה בשבוע שעבר אבל לא שמתי לב לזה. בתקווה עכשיו זה יעבוד. לתחילת הסיפור. בפעם שעברה. 29/04/1994. 0530. אף אחד לא רוצה להישלח הביתה. לרוב החיילים, הביתה היה הביתה. כל דבר שנגמר בלהגיע הביתה בדרך כלל היה דבר טוב. מה שלא הורג, נותן גימלים. ונתנאל כבר שמע על אלו שניסו לזייף בעיות רפואיות בשביל לצאת הביתה, ויותר גרוע, הוא גם שמע על אלו שלא זייפו את הבעיות הרפואיות בשביל לצאת הביתה. בצמרת היה הבדל מאוד ברור בין לצאת הביתה לבין להישלח הביתה. בצמרת, להישלח הביתה גם היה סוג של דיבור פוליטקלי קורקט. כאן, המפקד שלך, הקצין שלך היה מעליך בשרשרת הפיקוד אבל לא כתוב בשום מקום שלסמל לא הייתה יכולה להיות יכולת משפיעה הרבה יותר מאשר לסרן. אז אם שלחו אותך הביתה זה אומר שכמעט עברת סף, שעמדת לקחת צעד שממנו אין חזרה אבל עצרו אותך בזמן ושלחו אותך הביתה לחיים הרגילים, להתקרר קצת. כי בניגוד למה שבדרך כלל חשבו על הקצינים הבכירים, הם לא באמת חיפשו תרוץ לשלוח אנשים לבונקר. הם חיפשו כל תרוץ לא. כי חייל בבונקר הוא לא חייל שתורם, הוא חייל שהפרידו על מנת להגן על החברה מפניו וגם כדי להגן על עצמו מפניו. נתנאל מצא את השאלה הזאת בספריה של היחידה באחד ממאמרי המחקר שלא היו מסווגים מדי. הרבה מהם היו מעבר לרמת הסיווג של חיילי צמרת פשוטים אבל את חלקם היה מותר לקרוא. השאלה קפצה אליו ונשארה איתו, “מה הוא כוח ללא שליטה?”, והוא לא הפסיק לחשוב עליה מאז. כל חייל מחנכים למשמעת. לכל אורך החודשים Continue Reading →
Posted in Stories by Eran with .