נכון, יש פסח באמצע, אבל אני חושב שבעיקר מה שזה עושה לי זה להרגיע. יש לי כל כך הרבה זמן שאני מרגיש ממש ממש רגוע. אני לא לחוץ. אני לא ממהר לאן שהוא. אני מרגיש שאני יכול לקחת את הזמן שלי עם מה שאני עושה. זהו. אין לי הרבה יותר מדי מה להוסיף. היה לנו סדר כיף ורגוע. נמנענו מה-food coma שמגיעה אחר כך. ואני מצליח גם להתקדם קצת עם כל מיני פרויקטים שהזנחתי. עוד בהמשך.
Posted in No Category by Eran with .
אתמול היה, רשמית, היום האחרון שלי בקומפדיה. הגרסה הרשמית היא שפוטרתי בגלל אי התאמה לתרבות החברה ולא מצאו לי מקום שמתאים לצרכים שלי. הגרסה הלא רשמית — שאין לי בעיה לכתוב אותה פה כי כבר לא ממש אכפת לי — היא שאני הגעתי לשם לפני כשנה, ראיתי מה הולך שם, ראיתי את הקוד, ורק ניסיתי כל הזמן לשפר אותו ולעשות דברים יותר טוב. למרות כל מה שניסיתי, קיבלתי התנגדות אחר סתירה אחר שלילה. עד שהגענו אל הפרויקט האחרון שלי (שביקשתי וקיבלתי רשות להשתמש בשיפורים שלי, לפחות רק עליו, ושאף אחד יגיד אחרת). ולמרות שהזהרתי מראש, עוד לפני שמשהו התחיל לנוע, שההתחלה שלו תהיה איטית, והיא נהייתה אפילו עוד יותר איטית בגלל דרישות משתנות כל הזמן של הלקוח (ואני מדבר פה על שינוי חלקים שלמים שכבר היו גמורים) ואי הספקה של חומרים והגדרות מדויקות. כל זה, תוך כדי ציפייה בעמידה באותו לוח זמנים. ובסוף, כנראה, האשימו אותי. כי אני הייתי הגורם היחידי שלא הלך בתלם אלא ניסה לעשות משהו יותר טוב. ולמי שתוהה, לא. אני לא סתם מלכלך על מעסיק קודם. כשעזבתי את Seven Elements זה היה בגלל כמה חילוקי דעות אבל לא משהו שאני יכול באמת להאשים אותם. אמרתי שהלחץ לא בריא אבל זאת הייתה הדרך שלהם ואני לא הסכמתי. הפעם, אני (בעצם לא רק אני. אני רק חטפתי בסוף) ניסיתי רק לשפר מערכת שנראתה לי כמשהו שדורש עבודה (ופחות או יותר כל מי שדיברתי איתו עליה הסכים). ועכשיו, פשוט חבל לי שהם יישארו עם מערכת מיושנת וכנראה בגללה גם לא ימשכו כישרונות חדשים. ועכשיו אני מובטל. ובאמת שמעולם לא Continue Reading →
Posted in Me, No Category, Work by Eran with .
לאחר לילה מרענן, קמנו בבוקר לסדר את הציוד שקיבלנו מהשלל של הקרב ולתכנן את מעשינו ליום הקרוב. הסיכום היה שצריך להגיע אל המקום בו ראינו את העגלה של שני המכשפים לבית ארמסבורג. מי יודע עם השולחן הגדול שרצינו עדיין נמצא שם אבל זה היה קצה החוט הכי טוב שלנו. תכננו את הכניסה. הרצון היה לטלפרט פנימה בלתי נראים ואז להסתנן אל המחנה ולנסות למצוא את המתקן לפני שאנחנו מתגלים ואז לקפוץ חזרה. הצלחנו להגיע אל המוסך של העגלות אבל השתמשו בו בשביל להעמיס קמח ותבואה באותו הזמן אז היינו צריכים להתחמק מאנשים ושלדים משוטטים בלי להיראות או להישמע. זה לא כל כך עבד לנו כי שני בני האדם, לפחות, זקנים ככל שהיו, שמו לב אלינו ורצו להזעיק עזרה. הצלחתי לתפוס את אחד מהם בזמן שאחד הקוסמים הרדים את השנייה. אבל בכך התגליתי וכל השלדים זינקו עליי. בזמן הזה גם חיל מצב הגיע אל הפתח של המחסן והצליח לשמוע את אוטו, תוקע אותנו במקום. ניסיתי להתחבא מתחת לאחת העגלות. אבל כנראה שכבר היה מאוחר מדי. הדלת האחורית נפרצה, מעיפה את השלד שנסגר מאחוריה אחורה, כנראה אוטו. ואז האנשים שבחוץ ניסו להיכנס פנימה ונתקעו בקיר בלתי נראה, כנראה בגלל פרנץ. בעוד השאר הלכו אל אחורי המוסך, אני חשבתי לנסות להתחזות לאחת העובדות פה ולהסיח את דעתם אבל לפרנץ היה רעיון אחר. הוא לחש באוזננו שכדאי להעמיד פנים כי באנו לנקום גניבת חפץ קסום מאיזה שהוא כפר אקראי. סמכתי עליו בעבר ובטוח שיש לו יותר נסיון בתכנון ממני אז ניסיתי לעשות זאת כפי יכולתי. יצאתי ממתחת לעגלה וסיפרתי למפקד של החיילים שלקחו מאיתנו Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by Eran with .
זה שסידור השינה שלי כבר לא יעבוד. מה הכוונה? כשאני הולך לישון, בשביל לא להעיר את מעין כשאני קם בשעה מגוחכת בבוקר, אני מחבר אל הטלפון את ה-SleepPhones. ככה, כשהטלפון שלי מתחיל לצלצל, רק אני שומע אותו, חזק וברור, בתוך האוזניים שלי. אבל אם לטלפונים כבר לא יהיו חיבורי אוזניות — חיבור פשוט ואוניברסלי שכל מכשיר בקטגוריית ה’קול’ מכיר — אז אני אצטרך להתחבר אליו אלחוטית. אז המתקן שלי לא יקבל שום אות במשך שעה, יכבה את עצמו ואז, במקרה הטוב, הטלפון יצלצל בקולי קולות. במקרה הרע, אני לא אשמע כלום. או שאני אהיה חייב לקנות SleepPhones אלחוטיות. שזה גם מעפן.
Posted in Practice, Thinking Out Loud by Eran with .
כבר שלושה חודשים בערך שרוב הדיאטה שלי מורכבת ממשהו שנקרא פוטריציו. למי שלא טורח ללחוץ על הקישור, מדובר באבקה שהיא, בשילוב עם קצת מים, מהווה תחליף ארוחה שלמה. מבחינתי, אם אני מכין שקית שלמה כזאת ושותה את זה במכה אחת, זה מרגיש כמו ארוחה מפוצצת. למה? כי זה נוח וקל ומהיר וגם דיי זול. אני לא צריך להתעסק עם לקנות מצרכים ולהכין ארוחות ולגוון — או להשתעמם — ולדאוג לגבי איך לשמר שאריות או אולי לקחת שעה לחשוב בכלל על מה לאכול או לצאת לאכול או אפילו, בכלל, לדאוג לכל הקטע הזה של הרעב. עם פוטריציו, אני מכין לעצמי משקה פעם בכמה שעות, שותה אותו על הדרך בין כוס המים לכוס התה והרעב בכלל לא מציק לי. אז צצים האנשים ששואלים אותי למה? זה טעים? אתה לא אוהב לאכול אוכל אמיתי? כמובן שאני אוהב לאכול אוכל אמיתי. מי לא? אני גם מאוד אוהב לנהוג אבל זה לא אומר שכל יום אני לוקח את האוטו לעבודה ונוהג ב-180 קמ”ש דרך הרים ובוץ. ביום יום, בשגרה, אני עושה מה שצריך כדי לספק צורך גופני בסיסי כדי שלא יפריע לי. ומדי פעם, אני באמת משקיע וקונה מצרכים ומכין ארוחה רצינית או יוצא לאכול משהו בחוץ. ובגלל שהאוכל הרגיל שלי כל כך קל ופשוט וזול, יש לי את הזמן, המקום, האנרגיות, ויותר חשוב, הכסף וחוסר הדאגה, לפנק את עצמי כשבאמת מתחשק לי.
Posted in High-Tech, Me, Mixing, No Category, Practice, Thinking Out Loud by Eran with .
חזרה במחנה של העוצרת מורנה, התיישבתי מול ג’נסי וביקשתי ממנה שתחשוב על מי ששלח אותה, שתיזכר בכל מה שהביא אותה עד לפה בזמן שאני הזרמתי את הזיכרון שלה אליי. אמרתי למרתה שמה שהיא אמרה מסתדר עם מה שראיתי אבל מרתה רצתה גם לשים אותה באזור אמת, לחקור אותה קצת יותר לעומק. התברר לנו שהיא נשלחה לפה בידי נבואה ובידי דרקון מיבשת דרומית רחוקה ושהיא פה כדי לעצור את מביאת החורבן. אנחנו עדיין לא לגמרי בטוחים מה זה אומר אבל אם היא עוזרת לנו לנקום בטופר ולחסל את הלקח, אני לא אגיד לא לעוד קצת עזרה. להאדון אריק הוחזר לאימו גם עצרנו לשאול את גופת הגנומית שלקחה אותו כמה שאלות. כנראה שהטופר חשב שלחטוף את בנה של הגבירה יעזור להם להוציא אותה מהמשוואה. הצלחנו למנוע את זה, כמובן. ולפי דעתי, זאת מחמאה. זה אומר כי הגבירה מסוכנת ומועילה מספיק בשביל שירצו לחסל אותה. עזרנו לנקות את שדה הקרב, לאסוף ולרכז מה שהיה שמיש, לפי הנוהל. ביקשתי שימצאו לי שיקוי תעופה אחד לאחר שהשתמשתי בשלי והדבר שימושי כשכל שאר שותפי למשימה מסוגלים לעוף בכוחות עצמם. לבסוף כל הקצינים והבכירים נאספו בתוך המגדל של מורנה ומרתה פתחה להם את מעגל הפטריות שלה כדי שיוכלו לנוח במקום בטוח יותר. אני בחרתי לבלות את הלילה בחוץ, באוהל עם ג’נסי בזמן שאוטו ריחף לו בחוץ.
Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by Eran with .
ממה שאני זוכרת, התקדמתי במין מנהרה עם אור בקצה. אבל זאת לא הייתה בדיוק מנהרה. פשוט משהו התחזק בקצה לאט לאט כשהתקרבתי עד שיכולתי לראות שערים פתוחים ודרכם ערפל אפור מחניק ובתוכו דמויות עומדות ובוהות ברצפה. לא נראה שהן עושות משהו או הולכות לאן שהוא וכל המקום הדיף הרגשה של נכאות. ולא הספקתי לקלוט יותר מזה כאשר נשלפתי חזרה אל מישור החיים, רגע לפני שעברתי את השערים. התעוררתי באמצע היער וכולם עמדו סביבי. הרגשתי הרבה יותר טוב, כאילו כרגע התעוררתי משינה טובה. עירנית אבל עם שרירים מעט תפוסים. אוטו פשוט ריחף שם, לייזה עמדה לא רחוק, מרתה נראתה יחסית מרוצה מעצמה ולפרנץ היה את המבט החיוור הזה שהיה לו אחרי שהוא הטיל לחש שהוא לא היה אמור וגם ידו דיממה. ואז משהו נצנץ מאחורי העצים. שאלתי את האחרים אם הם יודעים מה זה ולפני שהספקנו לתהות יותר מדי בנושא, התגלה לפנינו יצור עצום בשריון זהוב. התחלתי לקום, הגב עדיין כאב מהנפילה, ושמתי לב כי הצטרפה אלינו מישהי חדשה. לפני שהספקתי לשאול מי זאת, אותו יצור הכריז כי אנחנו עוברים על חוקי הסדר של הקיום וכי אני הייתי צריכה למות. ניסינו להסביר לו כי הטופר שרוצח עשרות ומאות אנשים מפר את הסדר ואנחנו, שמנסים לעצור אותו ולהשיג צדק על כל הנזק, מחזירים את הסדר על כנו. גם כשהתחיל לתקוף אותנו, ניסיתי להראות לו את הזיכרון של הכפר ההרוס, כשטיפסתי עליו כדי להתקרב, אבל החטאתי. לבסוף, עם כולם, כנראה שהיוונו אתגר גדול מדי והוא החליט להסתלק, דוהה לאט לאט עד שנעלם. אמרתי תודה לפרנץ ומרתה שהחזירו אותי למצב מתפקד ואמרתי שלום לאישה Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Role-Playing by Eran with .
כשיצאתי אתמול מהעבודה, ניגש אליי מישהו במגרש חנייה. הוא לא נראה כמו מישהו מאיים במיוחד אבל התגובה הראשונה שלי הייתה לנעול את הדלתות של האוטו. הוא התקרב וסימן לי שהוא רוצה לדבר איתי אז פתחתי קצת את החלון. הוא שאל אם יש לי כבלים. היו לי אבל לא רציתי לשקר למרות שהייתי יכול והוא לא היה יודע. בסוף פלטתי משהו על זה שאני לא בטוח שהמצבר של האוטו שלי יעמוד בזה. וכשהוא הלך, הרגשתי קצת רע על זה שלא עזרתי. האם מאז התאונה שלי, אני חושש מאנשים זרים שפשוט ניגשים אליי? במיוחד בהקשר של מכוניות? אם הוא היה פשוט עומד ליד האוטו שלו עם מכסה מנוע פתוח, האם הייתי מציע עזרה? זה קצת מעצבן אותי ששני פוצים שלא אהבו את איך שעקפתי אותם גרמו לי לכזה שינוי בהתנהגות. אבל מצד שני, יש לי כל כך הרבה להפסיד. ומדינת ישראל של היום היא מקום שבו מישהו יכול לדקור אותך ברחוב בגלל שטויות.
Posted in No Category, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with .
נכון, 2016 לא הייתה שנה מדהימה. היא הייתה דיי מחורבנת, סך הכל. רק תלכו לקרוא את זה. או, יותר טוב. אל תקראו את זה. אבל היי, לא היה דבר או שפעת ספרדית למרות שאבולה קצת איים. לא הייתה התפוצצות הר געש קטסטרופית, למרות שילוסטון ועוד כמה הרים באיסלנד חשבו על זה. אבל כן קיבלנו את דראמפף, אז אני מניח שנראה. ג’ון סקאלזי הוא בין האנשים שהחליט לכתוב על נקודות האור של השנה הזאת. גם לוויל וויטון היו כמה דברים דומים להגיד. ואז יש גם את רשימת ה-99 סיבות ש-2016 הייתה שנה טובה. אז החלטתי גם אני להסתכל רגע אחורה על השנה הזאת ולראות מה היה טוב בה.
Posted in Art, Gaming, Geekdom, Less Interesting News, Maayan, Me, No Category, Role-Playing, Work by Eran with .
העוצרת הלכה לנהל את סוף הקרב. הגבירה נכנסה למגדל שלה. אוטו הלך לעזור לסיים את הקרב. מרתה הלכה להרים את מי שנפל ויכול לקום. פרנץ הלך לחפש את אריק. אני נכנסתי למגדל לשאול את הגבירה אם היא צריכה עזרה. גם דיווחתי לה מה אנחנו יודעים הרגע על ה-Contrivance of Adjoining. היא ביקשה שקודם רק נמצא את אריק, הבן שלה. יצאתי החוצה לעזור. מצאתי את איידן. חבל שהוא מת, באמת. הוא היה שימושי. הלכתי להוריד אנשים מניצבי קרח. הספקתי להוריד את המכשפה ובדיוק להסיר עוד מישהו כשפרנץ התחלף איתי. שכחתי שעדיין הייתה לי הטבעת שלו. לייזה אמרה לי שאני צריכה לתחקר את הגמדה שעמדה מולי. הגמדה אמרה שהיא ראתה גנום מטפס על הגדר סוחבת מישהו. היא חלקה איתי את הזיכרון שלה. אמרתי לאוטו שיחפש והוא זיהה כיוון. עליתי לעמדה על החומה וזיהיתי נצנוץ. טילפרטתי קדימה 300 מטר והמשכתי לנוע דרך היער. הצלחתי להשיג אותה. זינקתי עליה בניסיון לתקל אותה ולקחת אותה לרצפה. היא ניסתה להתנגד אבל הצלחתי להוריד אותה ולרסן אותה. רק כשבאתי להוציא את האזיקים כדי לסיים איתה, הם נפלו לי לרצפת היער. היא הצליחה לשחרר יד והכניסה בי אגרוף שגרם לי להתעלף. התעוררתי מרגישה כאילו אני נחנקת והקאתי שאריות של שיקוי ריפוי. כולם הופיעו מעליי. החתול של מרתה היה לידי. הוא התחכך בי, חלק מהקטע שלו, והרגשתי יותר טוב, חלק מהכאב העמום נעלם. מרתה ואוטו ולייזה נעלמו. פרנץ לקח אותי בטילפרוט קדימה. היינו יכולים לראות את הניצנוץ אבל לא את הגנום. מרתה החלה לטוס לאחור, אל מאיפה שהגענו, על המטאטא שלה ואני לקחתי עוד שיקוי ריפוי. הקרב עוד לא נגמר. Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by Eran with .