אם אשכחך מס”ב… אני מניח שזה לא יהיה כזה נורא
צפיתי בכמה פרקים של Voyager כי היה שם משהו שעניין אותי ואני מניח שאחרי זה, ואחרי שצפיתי בכמה מפרקי ה-Remastered של הסדרה הישנה, אני חושב שאאלץ לסווג את מס”ב ביחד עם Transformers וחבריה בתור סדרות שהיו נחמדות פעם אבל עכשיו כבר ממש לא מדהימות ואפילו קצת מביכות (אותי כי פעם צפיתי בהן).
בנוסף לזה הייתי רוצה להתייחס ליקום של מס”ב באופן פרטי ולנחמדות/בעסה באופן כללי.
יש אנשים שמתלוננים על סיפורים “גרומיטיים”, סיפורי סנסאבעסה, סיפורים שמראים לנו עולם לא נחמד, עולם לא סטרילי, עולם שבו אנשים נופלים, מתלכלכים, כואב להם והם בדרך כלל מתים ואפילו סובלים קצת תוך כדי. העולם של מס”ב, לפחות העולם הקלאסי יותר שלו ופחות מה שעשו ב-DS9, הוא עולם מאוד סטרילי כי ככה ג’ין רודנברי הגדיר אותו. הוא מאוד פלסטיקי ואפילו קצת סכריני.
התלונה העיקרית של אנשים נגד הסנסאבעסה היא שזה לא כיף, זה מציאותי מדי ולא מספיק אסקפיסטי ואנחנו קוראים ספרות משארת (זה תרגום טוב לספקולטיבית?) כי אנחנו רוצים לחשוב על עתיד יותר טוב.
אז לא. או לפחות, לא כולם. אני אוהב לחשוב על העתיד בכלל. ואיך שאני רואה אותו, אם הוא לא מלוכלך, אם הוא לא אפל, אם הוא לא… “מציאותי” אז הוא פשוט לא אמין. ומס”ב היא אחת הדוגמאות היותר טובות לחוסר אמינות וזה אפילו בלי לדבר על הפסודו-מדע שלהם. למרות שזה מצחיק לפעמים:
“The Borg are dispersing our beam!” “Compensate.” “Not working.”
“Enhance our defenses…”
“She’s accessing our navigation controls!” “Stop her.” “I can’t”
[Because you waited for your captain to tell you what to do, imbecile. – SR]
אני אוהב את הסיפורים שלי אפלים, קודרים ואולי אפילו קצת סוערים.
אם הדמויות סובלות אז יותר כיף כשהן מתגברות.
אם האווירה מכבידה היא עובדת יותר טוב מאשר אווירה קלילה.
וכמה שהמסר יותר כואב ככה הקורא יזכור אותו יותר טוב.
ומכאן בא הכיף.
כי, בניגוד למה שגארפילד חושב, כשמגיעים מספיק נמוך, אי אפשר לזרוק לך עוד את חפירה, ואין מקום לנוע אליו חוץ מלמעלה.
Posted in Reviews, Thinking Out Loud by Eran with 11 comments.
קודם כל – משערת. ולגבי סיפורי גרומיט: אני יודעת שכשאני פרסמתי אצלו סיפור עם סוף טוב להפליא (כל כך טוב, שהוא נגמר במילים “מעולם לא היה מאושר כל-כך.”) אנשים מסויימים (שאולי ואולי לא מהווים את בעליו החוקיים של הבלוג בו אני מגיבה. נו, ועוד כמה אנשים מלבדם, גם) עשו לי קולות של אוף איתך והסופים העצובים שלך. מסקנה: אי אפשר לרצות את כולם, ואני יכולה לכתוב מה שבא לי. היי, רגע, כבר ידעתי את זה.
גרומיט אוהב אנשים יותר מידי לטעמי. הוא לא מאמין בסיפורים בהם העיקר אינו האנשים שבסיפור.
איש דרמטי (אוהב דרמות).
אז היות הסוף עצוב או מאושר והמציאות החלופית עגומה או זוהרת לא באמת מגבילים את הפרסום.
לגבי מס”ב- לא עומד במבחן הזמן.
אם היוצרים היו חושבים פחות על מה מגניב אותנו היום ובונים מההתחלה תשתית עולם יציבה שבתוכה עובדים הסדרה הייתה מקבלת משנה אמינות אבל הם לא הטיפוסים שעושים שיעורי בית ברצינות.
בנוסף הם כל הזמן מטיפים לצופה. זו סדרה חינוכית שדוחפת מוסרי השכל גרון על כל צעד ושעל. אין פלא שאתה נחנק ממנה אחרי כמה פרקים.
זה היה בסדר כשהיינו ילדים. כמבוגרים זה לא עובד עלינו יותר.
דברי בשם עצמך. אני מוכנה לראות גם היום כל פרק שמופיע בו Q (נו, אלה היחידים שאני זוכרת מהם משהו… אבל אז מה). מצד שני, לא ראיתי אותם מאז שהייתי ממש קטנה… אבל שוב, אז מה! זה Q, אני בטוחה שהוא עמד במבחן הזמן. הוא נצחי וכל זה.
(אבל לא, לא הייתי מתקרבת לסדרה הישנה. רק לדור הבא – פיקארד וכו’)
לילי, הסיפור שלך הוביל למערכת יחסים מושלמת ואז לקח 180 ופירק את כל העסק. זה היה עצוב ואת יכולה להודות בזה.
ניהאו, זה אחד הדברים שגם עושים את מס”ב לממש לא אמינה ואת Firefly לסדרה נהדרת. כי אנשים אמיתיים לא מתנהגים כמו במס”ב, הם מתנהגים כמו ב-Firefly.
ג’יינוויי – הקפטן שמוכנה לסכן את כל הספינה, את כל הצוות, לעבוד עם האויבים הגדולים ביותר של הפדרציה רק כדי לא לאבד את “האנושיות” שלה. או משהו כזה.
ריינולדס – הקפטן שמציב צלפים מראש במקום בו אומרים לו להגיע לבד, וזה אחרי שהוא מיקש אותו וכשמי שרודף אחריו אומר לו שהוא לא חמוש, הוא יורה בו ראשון.
לגבי מס”ב (ונכון גם באופן יותר גלובלי)- לפעמים זה ממש עצוב כששחקנים מעולים נאלצים לעבוד עם תסריטים מפגרים.
לגבי הגחלילית- לא ראיתי אבל זה נשמע כמו הגיון של המערב הפרוע מתובל באלמנטים סייבריים של מירוצללים.
לפי מה שאתה מספר על הקפטנים לפחות רמת המוסר הנוצרי לא מגיעה עד רמת שקיות ההקאה.
סקס עם רובוטים יש?
ממעולם לא היה מאושר כל כך.” מה כבר ביקשתי? מינימום הבנת הנקרא!
אני מוכנה להודות שהסוף מגיע עם צביטה, עם וויתור כואב, עם שלל דברים כאלה, אבל הוא לא סוף רע – כל אחד שם עושה את הבחירות שלו, פועל לפי סדר העדיפויות שלו ומסיים בדרך בה הוא יוכל להיות הכי מאושר. אז כן, אולי במגבלות מסוימות שהם היו מאושרים יותר בלעדיהן, אבל בסך הכל הם בחרו. מה רע בזה?
errr now I am not sure I read that story…
what are we talking about?
Well now it’s a spoiler, so I’m not telling you…
(זה לא באמת ניהאו, זה דרגורן במסווה ניהאו).
מה שכל כך “לא מחזיק מים” במס”ב, זה מה שעושה את Farscape לכל כך מוצלחת (לדעתי).
חייזרים שהם לא “פשוט בן אדם עם אזניים בולטות” או “המממ… בוא נשים לו מצח בולט ונמציא לו שפה”
חלק מהחייזרים ב-Farscape נראים אנושיים – אבל מהר מאד מבינים למה הם לא.
חלק מהדברים שהכי מפריעים לי ב-Firefly (לפחות מהפרק האחד שראיתי בסדרה) וכמובן במס”ב – זה שמדובר בסדרות “אופרה סבון” עם תפאורת מד”ב.
זה היה יכול להיות בקלות על כדור הארץ – ואז זה גם היה יותר אמין.
אם זה חלליות שלא צריכות אינרציה (חוץ מפרק אחד שבו נזכרים שזה יכול להתקלקל), העובדה שכל הגזעים מדברים אנגלית, ועוד במס”ב או לגבי firefly – הפרק שאני ראיתי עסק בזה שנפגע להם המנוע של החללית, והם כיבו את החימום ועוד מערכות ועמדו למות – אבל חס וחלילה שלא נכבה את הכבידה המלאכותית… (במילים אחרות – התסריטאים לא חשבו שכבידה זה משהו שצריך “להפעיל” בחלל)
Now, you’re nitpicking every little thing.
אני מסוגל לדכא את הדחף להעיר על שטויות טכניות אם הסיפור בנוי טוב והדמויות עגולות. במס”ב לרוב אין את זה, ב-Firefly כן. ואם לדברים האלו אתה נטפל, אז אולי כדאי שתראה את כל הסדרה ואת הסרט ותבין את הסיפור הטיפה יותר עמוק ואת המד”ביות שלו. זה לא ייקח לך הרבה זמן.
אבל אני מסכים לגבי Farscape. אחת הסדרות הנהדרות הפחות מוערכות שיש. והיא שווה את זה גם אם רק בגלל כל השטויות המוזרות שקורות שם.