אם אשכחך מס”ב… אני מניח שזה לא יהיה כזה נורא
צפיתי בכמה פרקים של Voyager כי היה שם משהו שעניין אותי ואני מניח שאחרי זה, ואחרי שצפיתי בכמה מפרקי ה-Remastered של הסדרה הישנה, אני חושב שאאלץ לסווג את מס”ב ביחד עם Transformers וחבריה בתור סדרות שהיו נחמדות פעם אבל עכשיו כבר ממש לא מדהימות ואפילו קצת מביכות (אותי כי פעם צפיתי בהן).
בנוסף לזה הייתי רוצה להתייחס ליקום של מס”ב באופן פרטי ולנחמדות/בעסה באופן כללי.
יש אנשים שמתלוננים על סיפורים “גרומיטיים”, סיפורי סנסאבעסה, סיפורים שמראים לנו עולם לא נחמד, עולם לא סטרילי, עולם שבו אנשים נופלים, מתלכלכים, כואב להם והם בדרך כלל מתים ואפילו סובלים קצת תוך כדי. העולם של מס”ב, לפחות העולם הקלאסי יותר שלו ופחות מה שעשו ב-DS9, הוא עולם מאוד סטרילי כי ככה ג’ין רודנברי הגדיר אותו. הוא מאוד פלסטיקי ואפילו קצת סכריני.
התלונה העיקרית של אנשים נגד הסנסאבעסה היא שזה לא כיף, זה מציאותי מדי ולא מספיק אסקפיסטי ואנחנו קוראים ספרות משארת (זה תרגום טוב לספקולטיבית?) כי אנחנו רוצים לחשוב על עתיד יותר טוב.
אז לא. או לפחות, לא כולם. אני אוהב לחשוב על העתיד בכלל. ואיך שאני רואה אותו, אם הוא לא מלוכלך, אם הוא לא אפל, אם הוא לא… “מציאותי” אז הוא פשוט לא אמין. ומס”ב היא אחת הדוגמאות היותר טובות לחוסר אמינות וזה אפילו בלי לדבר על הפסודו-מדע שלהם. למרות שזה מצחיק לפעמים:
“The Borg are dispersing our beam!” “Compensate.” “Not working.”
“Enhance our defenses…”
“She’s accessing our navigation controls!” “Stop her.” “I can’t”
[Because you waited for your captain to tell you what to do, imbecile. – SR]
אני אוהב את הסיפורים שלי אפלים, קודרים ואולי אפילו קצת סוערים.
אם הדמויות סובלות אז יותר כיף כשהן מתגברות.
אם האווירה מכבידה היא עובדת יותר טוב מאשר אווירה קלילה.
וכמה שהמסר יותר כואב ככה הקורא יזכור אותו יותר טוב.
ומכאן בא הכיף.
כי, בניגוד למה שגארפילד חושב, כשמגיעים מספיק נמוך, אי אפשר לזרוק לך עוד את חפירה, ואין מקום לנוע אליו חוץ מלמעלה.
Posted in Reviews, Thinking Out Loud by Eran with 11 comments.
crackers don’t matter!