מאיפה משתין הטנק
אתמול, אחרי התרגול בחדוו”א, תפסתי ידיד וידידה מחוץ לכיתה לשיחה. משיעורי בית, הגענו למלגות, ממלגות לקרביות, מקרביות לשריון ומשריון לטנקים. לא עבר הרבה זמן עד שנשאלה השאלה: “איך משתינים בטנק?” אז לכל מי שלא יודע, סיפור שהיה כך היה.
מעבר לעובדה שמאז שעליתי על הטנק החזקתי עליו בקבוקי ליטר וחצי מלאים במים לשימושים ברורים לחלוטין ומעולם לא הייתי צריך להשתמש בהם לשימוש השני (למרות שהשימוש ההוא ידוע לחלוטין בקרב כל שריונר), הסיפור היותר מצחיק התנהל בערך כך:
זאת הייתה תקופת המבצעים של בית-חנון, התקופה בה בשטח פריסה אחד היינו גדוד שריון, גדוד של חי”ר, פלוגת הנדסה, שלוחת קשר של האוגדה ועוד כמה חבר’ה ממודיעין (בלי להתייחס לכך שהיו שם המון יחידות אחרות שבאו והלכו כמו שייטת 13 שעדיין אין לי מושג מה הם עשו שם), התקופה בה שיטחנו שטחים אדירים של פרדסים לאיזו שהיא מטרה שעדיין אין לי מושג אם היא בכלל הושגה. הכל התחיל כשהייתי בבסיס ושאלו אותי אם אני רוצה לרדת עם ה-10א לשטח להקים חמ”ל, כולל שינה של כמה ימים. אמרתי שאין לי התנגדות והעמסתי שק שינה ומיטה צרפתית. אז ירדנו לשטח והקמנו חמ”ל וישנו לידו ודאגנו להתניע אותו מדי פעם כדי שהקשר לא יחסל את הסוללה. אני חושב שזה היה ביום השלישי למשמר שלנו כשהתחילו להגיע עוד יחידות והבנתי שאנחנו נהיה פה ליותר מכמה ימים. לא היה כל כך אכפת לי. ישנו באוהלים, התרחצנו רק בצהריים, תפסנו חמ”ל, היה אקשן ברשת ושיחקתי Magic עם ידומי כשהיה משעמם בלילה.
זה גם הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי, במלוא מובן המילה, במנהג הדתי המוזר שנקרא ‘עירוב’.
הסיפור המצחיק היה עוד כמה ימים אל תוך המבצע כששתי הפלוגות שלנו כבר התמקמו ליד החמ”ל הקטן. הם היו נכנסים לתוך עזה לתקופות של 12 עד 36 או קצת יותר שעות. כמובן ששריונרים בבידוד כל כך הרבה זמן צריכים אוכל וגם מקום להתפנות. אף אחד לא אוהב לחשוב על פעולה מספר 2, בעיקר לו באמצע טנק באמצע עזה כשצריך להתחשב בעוד שלושה אנשים לפחות. אבל אני בטוח שפעולה מספר 1 נעשתה לעתים קרובות.
זה נהיה מצחיק יום אחד כשאני הייתי בחמ”ל, עם בקבוק מים או שניים לידי כמו שאני רגיל, והתעסקתי בענייני כשדיגמי, חבר טוב מהצמ”פ, רץ ודילג לו בין גבעות החול והחבלים המתוחים כהפרדה בין הפלוגות. הוא כנראה מיהר לטנק שלו כי הוא היה צריך להיכנס לעזה ועבר דרך החמ”ל. ואז הוא עשה אחורה פנה והתנפל על שולחן החמ”ל.
“החרמתי,” הוא אמר בטון שעליו לא צריך לענות ואסוף אסף בזרועותיו את כל הבקבוקים שלפניו, ריקים ומלאים.
פניתי להתלונן אבל הוא רק הפטיר עוד “בחייאת, אחי,” עם פנים מכורכמות והבנתי למה הוא צריך אותם.
“קח,” אמרתי, לא רוצה לעכב אותו או למנוע ממנו אמצעים חשובים שכאלו.
והוא המשיך לו בדילוגיו דרך שולחנות, כסאות וגבעתניקים שמח וטוב לב.
Posted in No Category, Stories of My Life by Eran with comments disabled.