שותפים ללימודים? לצוות עבודה?
חודש בו ישבנו באותה כיתה?
טיול לגולן או אולי לחו”ל?
העובדה שנתתי יד במצב בהול?
כשעברנו ברחוב באותו מקום ובאותה שעה?
או אולי כי אנחנו תמיד בבית קפה שבפינה?
כי סיימנו בית ספר או שהיינו בצבא?
כי תמיד דאגתי לחילוף בשמירה?
החלפת ספרים ואינטרסים משותפים?
כשהתחביבים שלנו, במקרה, חופפים?
הבאתי את מה שרצית כשלא יכולת בעצמך?
או כי רציתי שתעשה לי טובה כשאני אצטרך?
חבר של חברה של חבר?
או אולי בכלל מישהו אחר?
מפגש מקרי או אירוע אקראי?
או כי ברירה אחרת לא הייתה לי?
כי אני חושב שאתה תורם לעולם?
או כי את רואה אותי כמיצג המדגם?
תמיד הולכים לאותם אירועים?
או שבארוחת הצהריים לשולחן אנחנו שותפים?
כי את שיעורי הבית צריך להגיש בזוגות?
או כי שנינו קיבלנו את אותן משימות?
כדי שנוכל לעזור?
בעיות לפתור?
לארח חברה?
להתנחם בשיבה?
שיהיה על מי להישען כשהכל מפורק ושבור?
או פשוט כי אני זוכר את מערכת היחסים הזאת מאז שידעתי לספור?
Posted in Stories, Thinking Out Loud by Eran with .
כולם ואף אחד :)
הם כולם כלים לתירוץ (=סימפטומים?) העובדה שיש לך קשר חם ואוהב עם מישהו\י בגלל מי שהם כפי שאתה מכיר אותם.
נ.ב
סיכוי טוב ששעה 4 בבוקר לא תניב ממני הרבה הגיון אז עשה טובה ותעגל פינה :)
זה שהעברת איתם גופה בארבע לפנות בוקר ;-)
למה להעביר גופה? (יש לי את הסיבות שלי, כמובן, אבל אשמח לשמוע גם את שלכם) ואם היא כבר גופה מה כל כך דחוף שלא יכול לחכות לשעות בוקר יותר נורמליות? היא לא תמות יותר מרמת המוות שכבר השיגה.
You know what they say: “A friend will help you move. A Good friend will help you move a body.”
כמובן.
עם זאת כשרופאה מספרת על העברת גופות זה נשמע אחרת מאשר הסיפורים שלי או שלך על העברת גופות באישון הליל.
הסקרנות…
אף פעם לא העברתי גופות.
בייחוד לא בארבע בבוקר.
בכלל.
מעולם.
אההםםם..
לדעתי? כשיש מה להגיד אחד לשני.
או ליתר דיוק: כששיחה עם אותו אדם אחר היא זורמת, משעשעת, לא רוצים (לפעמים גם לא מסוגלים) לסיים אותה, רוצים לספר כל מה שקרה לנו בזמן האחרון, לא משנה מה הוא או היא אומרים זה מעניין אותנו, הם צוחקים מהבדיחות שלי ומצחיקים אותי, ולא רק שאפילו כשעצוב לי אני רוצה לדבר איתם (בניגוד לאינסטינק ה”תלכו מפה ותעזבו אותי” שכל אדם אחר יעורר בי), אלא שהשיחה איתם תשפר את הרגשתי. וזה עובד גם להיפך: מנסיוני, כששיחות מתחילות לקרטע, להפוך למאבק ברצון לנתק וללכת לדבר עם מישהו אחר, כשצריך לחשוב המון על משהו להגיד, זו ההידרדרות מחברים ללא-חברים.
דברים אחרים (שיהיו שם כשאני זקוקה להם, שאכפת להם ממני, שנחמדים אלי, שיש לנו תחומי עניין משותפים, שמסתובבים בקונים) יכולים לעזור, אולי אפילו לקבוע את איכות וקרבת החברות, אבל זה הדבר היחיד שהוא, בעיני, הכרחי ומספיק.
זאת דרך מעניינת לתאר את הנושא.